מז) כל מה שברא הקב"ה בעולמות, היו בשיתוף מלכות, מידת הדין, עם הבינה, מידת הרחמים, שמשיתוף הזה נמצאים הרבה מעלות בעולם. אם שיתוף טוב ורע, הנוהג בניבראים, ע"כ הוא יַרבה מחלוקת בעולם.
מח) אמת שזה ירבה מחלוקת בעולם. כי לפי האמיתיות ששיתוף יורה על שיתוף מלכות בבינה, הרי כל המדרגות שבעולמות ניתחלקו על ידיה לכו"ח ולבינה ותו"מ. וכן לפנים ואחוריים ולפנימיות וחיצוניות. ונמצא, שנעשה מחמתו מחלוקת בעולם.
למדנו, שכל מה שעשה הקב"ה, עשה כעין גוף ונשמה. הגוף הוא ממלכות, והנשמה מבינה. וכל מה שעשה הקב"ה, שיתף זה בזה, שיתף מדה"ר בדין. ואם תאמר, הרי אין גוף אל המלאכים, כך הוא. אבל אינם יכולים לפעול פעולה, עד שישתתף אור הבינה, שהיא סיוע מלמעלה ממנו. המלאכים הם חצוניות המלכות. ואין בהם שום כח, מטרם שמקבלים סיוע ושיתוף מן הבינה. כי מטרם זה אינם ראוים למוחין. כי המלכות, מטרם שנמתקה בבינה, אינה ראויה לקבל מוחין.
מט) באותה שעה, שעתיד הקב"ה להחיות המתים, הנה סוף כל הצרות יהיה בשנת הארבעים אחר קיבוץ גלויות. וחרץ חוק, ארבעים יַכנו לא יוסיף. והליכתם של ישראל במדבר נגמר בשנת הארבעים. וארבעים שנה קודם תחיית הגוף ממתנת לו הנשמה בארץ ישראל, נמצא, שבשנת הארבעים להמתנת הנשמה בא"י, יקומו הגופות מעפר. בארבעים נפסק הגשם בזמן המבול. כמ''ש, ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח. וכן זמן גאולתם של ישראל בשנת הארבעים.
ובחמישים יבוא ישוב העולם, שהוא היובל. החזרת הנשמה לגוף הוא בשנת הארבעים, שהמתינה לו בארץ ישראל. ויהי יצחק בן ארבעים שנה, שהמתין לגוף. בקחתו את רבקה, בהכנסתה בגוף המזומן לו.
מכח השיתוף של מלכות בבינה, נתתקנה המלכות בסוד שנת הארבעים. כי חמישה ספירות כח"ב תו"מ, שכל אחד מהם כלול מעשר, והם חמישים ספירות. ומבחינה זו צריכה המלכות להיות שנת החמישים, להיותה בחינה אחרונה שבהם. אבל מחמת שיתוף המלכות בבינה, נגנזה בחינת עצמה, ונתקן בעדה הכלי דת"ת במקום כלי מלכות. כי מאחר שנגנזה המלכות ואין שם אלא ד' כלים, כח"ב ות"ת, עלה אור החכמה וניתלבש בכלי דכתר, ואור הבינה בכלי דחכמה, ואור הת"ת בכלי דבינה, ואור המלכות בכלי דת"ת. ואז ניבחנת המלכות בסוד שנת הארבעים. והיא מקבלת במצב הזה את האורות דבינה, כמו ז"א, להיותה מלובשת בהכלי שלו. ובעת ההוא גם הגוף, הנמשך מן המלכות, עולה ג"כ ומקבל אור הבינה, כמו המלכות, שזה התלבשות הנשמה בגוף. כי אור הבינה נקרא נשמה.
וזהו שכל הגאולות וישועות מקובלות בשנת הארבעים, בעת שהמלכות משתתפת ומקבלת אור הבינה. ואפילו גמר התיקון יהיה בשנת הארבעים. שזה, עתיד הב"ן, שהוא מלכות, להיות ס"ג, שהוא בינה. אלא שיש הפרש גדול, כי מקודם גמר התיקון, אין המלכות ראויה להיות שנת הארבעים מבחינתה עצמה, אלא על ידי שיתוף מידת הרחמים בדין, וגניזת בחינתה עצמה. אבל בגמר התיקון יתוקן המלכות דצמצום א' עצמה, באופן שלא תהיה צריכה עוד לשיתוף של מידת הרחמים, אלא מבחינתה עצמה תקבל את אור הבינה.
ויש דינים וצרות, הנמשכים ממלכות מבחינת שנת הארבעים. כל עוד שהחכמה שבה לא נתלבשה בחסדים. ויש דינים וצרות הנמשכים ממלכות הבלתי נמתקת שנגנזה, אם לא זכה הוא רע. אם הוא ממשיך ממעלה למטה, כמו החטא דעצה"ד, נתגלתה עליו נקודת המלכות שנגנזה, וכל האורות שבה מסתלקים משום שצמצום א' רוכב עליה, ואינה ראויה לקבל אור.
מטרם גמר התקון ותחיית המתים, הדינים והצרות הנמשכים משנת הארבעים, אינם סוף כל הצרות. כי יש גם צרות מהמלכות של בחינתה עצמה הבלתי ממותקת, שזה, לא זכה הוא רע. אבל בגמר התקון, שיתוקן המלכות של בחינתה עצמה, ולא תהיה צריכה עוד לשיתוף בבינה, הרי לא יהיה עוד שום צרות ממלכות הזו, אלא הדינים והצרות הנמשכות משנת הארבעים, כבר יהיו סוף כל הצרות.
וכמ"ש, וגָזַר קיים, ארבעים יַכנו לא יוסיף. שלא יוסיף מכה מבחינתה עצמה שלאחר הארבעים, כי בחינתה עצמה כבר תהיה אז מתוקנת לגמרי. ואחר כך מביא הזוהר התיקונים הגדולים שניתגלו ועתידים להיתגלות בשנת הארבעים, הליכת ישראל במדבר, והמתנת הנשמה לגוף בא"י ותחיית המתים, והפסק מי המבול, ופתיחת נח את התיבה, וגאולתם של ישראל, והיתלבשות הנשמה בגוף.
ומְפָרש בזה את הכתוב ויהי יצחק בן ארבעים שנה. יצחק הוא הנשמה. והמתין ארבעים שנה בארץ ישראל בקחתו את רבקה, כלומר להיתלבש בגוף, הנקרא רבקה. והכתוב מלמדינו, שבעת גילוי המלכות בסוד שנת הארבעים, שמקבלת אז אור הבינה, גם הגוף, הנמשך מהמלכות, שנקרא רבקה, נעשה מוכשר וראוי לקבל אור הבינה, שהוא הנשמה, הנקראת יצחק, המתלבש בו. ולפיכך המתין יצחק עד שנת הארבעים.
נ) בת בתואל. בת בתו של אל. כי בתואל ראשי תיבות בת אל, מלכות הנקראת בת אל. והגוף נימשך מן המלכות ונבחן לבתו של המלכות, בת בתו של אל.
לא כך הוא. בתואל, אינו שם המלכות. קוראים לאותו העצם של השדרה, הנשאר מכל הגוף בקבר ואינו נרקב, בשם בתואל הרמאי. צורתו הוא כמו הראש של הנחש, שהוא רמאי, רמאי יותר מכל שאר העצמות של הגוף.
נא) למה נשאר ומתקיים אותו העצם יותר מכל שאר העצמות, משום שהוא רמאי ואינו סובל טעם המזונות של בני אדם כמו שאר העצמות. ומשום זה הוא חזק יותר מכל העצמות. והוא יהיה השורש שהגוף יבנה ממנו בעת תחיית המתים. וכמ"ש בת בתואל הארמי.
ויש להתבונן:
א. במה הוא משונה משאר עצמות?
ב. למה דומה לראש הנחש?
ג. למה הראש של הנחש הוא רמאי?
ד. למה אינו סובל טעם מזונות?
ה. למה אינו נרקב משום זה בקבר?
ו. מהו המעלה שאינו אוכל?
ז. למה הוא נעשה עיקר בתחיית המתים?
מלכות המשותפת במידת הרחמים ניבחנת לשנת הארבעים, שהיא אור המלכות המתלבשת בכלי דז"א, בעטרת יסוד שלו. וכלי מלכות עצמה, שהיא שנת החמישים, חסרה, שאינה ראויה להתלבשות האור. וע"כ גם הגוף, הנמשך ממלכות, חסר לו ג"כ בחינת מלכות עצמה. שנשארה בו ריקנית בלי התלבשות האור. ותדע, שהיא העצם, שמכנהו בשם העצם של השדרה, ונקרא בתואל רמאי. והטעם שנקרא רמאי, כי להיותו מבחינת המלכות של מידת הדין הבלתי נמתקת במידת הרחמים, אינו יכול להנות מהמוחין הנמשכים מבינה. ונמצא אינו סובל טעם מזונות. אבל הוא מעלים מציאותו ממדת הדין, ואומר שהוא נהנה בשווה עם שאר עצמות הגוף. אבל הוא רמאי. כי האמת הוא שאינו נהנה. ומה שהוא מעלים מציאותו, הוא מטעם שלא יפגום בשאר הגוף. כי אם היה מורגש מציאותו, היה נפגם כל הגוף, והיו המוחין מסתלקים מכל הגוף בסיבתו.
הנחש, שהסית לחוה לאכול עצה"ד, היה משקר ואמר, לא מות תמותון, שהעלים המלכות דמידת הדין, שממנו המיתה. הרי שהן הנחש והן העצם של השדרה, שניהם רמאים בדבר אחד, שמעלימים מציאות המלכות דמידת הדין. ומה שאומר כראש הנחש ואינו אומר כנחש, הוא בדיוק. כי פעולת השקר והעלמת מציאות מלכות דמידת הדין, הוא רק בראש הנחש. כי אחר שהסית לאכילת עצה"ד, אמרו, הוא השטן, והוא היצר הרע, והוא המלאך המות. באופן, שנחש המסית עצמו, נעשה אחר החטא למלאך המות, שיורד ומגלה על האדם את המלכות דמידת הדין. ואורות החיים מסתלקים ממנו, והוא מת. ופעולה זו של הנחש הוא בזנבו, שהזוהר אומר עליו, כופף את ראשו ומכה בזנבו. ונמצא שכוח העלמת מידת הדין הוא בראש הנחש. וכוח הגילוי של מידת הדין הוא בזנב הנחש. ולפיכך אומר כאן, ראש הנחש והנה נתבאר ענין העצם של השדרה מה הוא. ולמה אינו טועם טעם מזונות. ולמה הוא רמאי. ולמה הוא דומה לראש הנחש.
משום שאינו סובל טעם מזונות, על כן אינו נירקב בקבר. אשר קבלת המוחין מקו אמצעי גורמים להגוף שירקב בעפר. וכיון שעצם זה אינו סובל אותם המוחין, ואינו נהנה מהם, כי הוא לא יהנה זולת מהמוחין של ג"ר דג"ר, שיאירו בגמר התיקון, לפיכך אינו נרקב בקבר.
נב) העצם של השידרה רמאי, ובא מעולם רמאי, מפדן ארם, ושכן יצה"ר שהוא רמאי, ראש הנחש, שהוא היצר הרע והוא מלאך המות. בת בתואל הארמי, העצם של השדרה הרמאי, מפדן ארם, שבא מעולם רמאי, מצמד רמאים. צמד בקר, אף פדן ארם, פירושו צמד רמאים. אחות לבן, אחות יצר הרע הרמאי. פדן ארם, המקום שמשם ניזון ויונק הגוף, שהוא כלול מב' המלכויות. אשר בעת שהגוף הולך בדרך הישר, ניגנזה שם בעדו המלכות דמידת הדין, ורק מלכות דמידת הרחמים מגולה עליו.
וזה נראה כרמאות, שהמקום מחפה על מידת הדין, והגוף מקבל מוחין כמו שלא היה כלול כלום ממלכות דמידת הדין. ובשעה שאין הגוף הולך בדרך הישר, אז המקום מגלה עליו המלכות של מידת הדין וכל המוחין מסתלקים ממנו. וגם זה נראה כרמאות, משום שאילו המוחין המלובשים בכלי הבינה של הגוף היו צריכים להשאר בו. כי רק כלי המלכות נפגם, ולא כלי הבינה. אלא משום השיתוף של מידת הרחמים בדין, שהיה מקודם לכן, המערֵב בינה ומלכות יחדיו זו בזו, ע"כ נסתלקו המוחין גם מכלי הבינה. ונמצא שיש כאן צמד רמאים, רמאות א' מהמלכות הממותקת, ורמאות ב' מגילוי המלכות של מדת הדין.
כמו שלמדנו, בתחילה שהיה מנוול בחטאים בזה העולם, נקרא לוט, לעתיד לבוא, שלא יהיה מנוול כבתחילה, שיהיה דומה כמי שרחץ וטבל מטומאתו, קוראים אותו לבן. על כל פנים, אין יצר הרע בטל מן העולם.
נו) מה ההפרש בין עולם הזה לאותו הזמן, אם גם אז יהיה היצה"ר? וכמ"ש, וַיֶעְתַר לו ה' ותהר, שהקב"ה בעצמו מעורר באותו הזמן את היצה"ר? הקב"ה מעורר היצה"ר כפי שצריך אל הזיווג בלבד, אבל לא לכל שעה, שיהיה תמיד עם האדם, כמו עתה, שהוא נמצא תמיד עם האדם, ובני אדם חוטאים על ידו. והתעוררות של היצה"ר רק לשעת הזיווג, יהיה התעוררות של הקב"ה.
וכמ"ש, והסירותי את לב האבן ונתתי לכם לב בשר. לב בשר, לב, להוציא בשר ולא לדבר אחר. ללידת בנים בלבד. ונתתי לכם, הרי שהקב"ה בעצמו יעורר את יצר הרע לשעת הזיווג.
נז) היצר הרע נצרך לעולם, כמו הגשם שנצרך לעולם. כי אלמלא יצר הרע, לא היתה חדוות הלימוד בעולם. אבל לא יהיה אז מנוול כמקודם לכן, לחטוא על ידו. הר קודשי הוא הלב, שבו מישכנו של יצר הרע.
לב טוב, הוא בנין של הגוף והנשמה. וע"כ כתוב, ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך. כי הלב הוא עיקר הכל.
נח) שני בניני הגוף הכבד והלב. הכבד והלב הם מנהיגי הגוף בכל מיני אבריו. מנהיג הראש הוא המוח. אבל של הגוף הם שניים, הכבד והלב. ויתרוצצו הבנים בקירבה, שהם המוח והלב, בִּניְינֵי הגוף.