א) כתוב, הניצנים נראו בארץ, כאשר ברא הקב"ה את העולם נתן בהארץ כל הכוח הראוי לה, אבל לא הוציאה פירות בהעולם עד שנברא האדם. כיוון שנברא האדם הכל נראה בהעולם, שהארץ גילתה פירותיה וכוחותיה שנפקדו בה, ואז נאמר, הניצנים נראו בארץ.
ב) כעין זה, לא נתנו השמיים כוחות להארץ עד שבא אדם. כמ"ש, וכל שיח השדה טרם היה בארץ, כי לא המטיר, נסתרו בה כל אלו התולדות ולא נגלו, והשמיים נעצרו ולא המטירו על הארץ משום שאדם אין, שלא נמצא ועוד לא נברא, והכל נעכב מלהגלות בסיבתו. כיוון שנראה אדם, מיד הניצנים נראו בארץ וכל הכוחות שנסתרו נתגלו וניתנו בה.
ג) עת הזמיר הגיע, שניתתקן תיקון של שירות ותשבחות לזמר לפני הקב"ה, מה שלא היה מטרם שנברא האדם. וקול התור נשמע בארצנו, זהו הדיבור של הקב"ה שלא היה נמצא בעולם מטרם שנברא האדם, כיוון שנמצא האדם נמצא הכל.
ד) אחר שחטא נסתלק הכל מהעולם ונתקללה הארץ, כמ"ש ארורה האדמה בעבורך. וכתוב, כי תעבוד את האדמה. וכתוב, וקוץ ודרדר תצמיח לך.
ה) בא נח לעולם ותיקן קרדומות ופצירות בהעולם, כלומר שתיקן כלים לעבודת האדמה. ע"כ כתוב עליו, זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו, כי יתן לנו כלים ונפטור מעצבון ידינו שהיה לנו עד עתה. ואח"כ, וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אוהלו. ואח"כ, באו בני העולם וחטאו לפני הקב"ה ונסתלקו כוחות הארץ כבתחילה. כלומר, שכל התיקונים של נח נתבטלו והיה כן עד שבא אברהם.
ו) כיוון שבא אברהם מיד הניצנים נראו בארץ, שניתתקנו ונתגלו כל כוחות הארץ. עת הזמיר הגיע, היינו, בשעה שאמר לו הקב"ה שימול עצמו. זמיר פירושו כריתה, כריתת העורלה. כיוון שהגיע זמן ההוא שהברית נמצא באברהם, שנימול, אז נתקיים בו הכתוב, הניצנים נראו, ונתקיים העולם, והדיבור של הקב"ה היה בהתגלות אליו, וכמ"ש, וירא אליו ה', אחר שנימול.
ז) כי מטרם שנימול אברהם לא היה הקב"ה מדבר עימו, אלא מתוך מדרגה תחתונה, הנקראת מחזה, הנוקבא, בהיותה עוד בהארת השמאל. כמ"ש, דבר ה' אל אברם במחזה. ומדרגות העליונות דז"א לא היו מתחברות במדרגה דנוקבא. כיוון שנימול, מיד הניצנים, המדרגות התחתונות, נראו בארץ, שהמדרגה התחתונה הנקראת מחזה הוציאה ותיקנה אותן, כדי שיתחברו בה המדרגות העליונות כולן.
כמו ב' הקווים ימין ושמאל שבישסו"ת, אינם מזדווגים ונכללים זה בזה אלא ע"י קומת החסדים היוצאת על מ"ן דז"א המכריע ביניהם וכוללם זה בזה. כן זו"ן, לאחר שעלו לישסו"ת לקבל מהם מוחין, נעשה שם ז"א לקו ימין, והנוקבא לקו שמאל. והם נפרדים זה מזה כדרך ב' הקווים ימין ושמאל, עד שעולה אֲליהם מ"ן ע"י נשמות הצדיקים, ויוצאת קומת חסדים על מ"ן הללו דצדיקים, ומזיווג את ז"א ונוקבא. ובעת שזו"ן נפרדים זה מזה, נקראת הנוקבא בשם מחזה, כי תרגומו של ראייה הוא מחזה, ומילה של תרגום המובא במקרא רומז על מוחין דאחוריים, ואלו המוחין דקו שמאל שבנוקבא מטרם הזיווג עם ז"א, הם מוחין דאחוריים.
וטרם שאברהם העלה מ"ן לזו"ן במצוות המילה, שז"א לא היה בזיווג עם הנוקבא, אלא שהיו נפרדים זה מזה להיות ז"א בקו ימין והנוקבא בקו שמאל במחלוקת זה עם זה. כיוון שהעלה מ"ן ע"י מצוות מילה, מיד הניצנים נראו בארץ, המסך שעליהם נעשה זיווג דהכאה, המוציא קומת החסדים בקו אמצעי, המכריע ומייחד ב' הקווים ימין ושמאל זה בזה. ובחינות המסך הללו מכונות הניצנים שהם נראו בארץ, בנוקבא, בכוח המ"ן, מצוות המילה. שכוחות הללו יצאו ונגלו בהנוקבא, והיא תיקנה את עצמה על ידיהם במסך מתוקן לזיווג. להוציא קומת החסדים המזווג אותה עם הזו"ן.
ח) עת הזמיר הגיע, עת כריתת ענפים הרעים הגיע, הענפים של עורלה, כי קליפה זו שלטה מטרם שנימול. והיתה, כמ"ש, ונרגן מפריד אלוף. וקול התור נשמע בארצנו, זהו קול היוצא מתוך אותה הפנימית שבכולם, קול, ז"א. הפנימית שבכולם, אמא, שז"א נאצל ויוצא הימנה. ואותו הקול ז"א נשמע בארצנו, הנוקבא. שז"א נזדווג עם הנוקבא ע"י המ"ן ממצוות המילה. וזהו קול החותך המילה לדיבור, שיש בו חיתוך הדיבור, ועושה לה את השלמות. ז"א נקרא קול, והנוקבא נקראת דיבור, ואומר, שז"א מתקן את הנוקבא ועושה אותה בכל השלמות.
ט) כל עוד שלא נימול אברהם היה עליו מדרגת הנוקבא. מכיוון שנימול, וירא אליו ה'.
י) וירא אליו ה', שנראה לאותה המדרגה שדיברה עימו, ז"א שהוא הוי"ה, נראה אליו, להנוקבא. מה שלא היה מטרם שנימול שאז הייתה נפרדת מז"א. ועתה נגלה הקול, ז"א, ונתחבר בדיבור, הנוקבא, בעת שדיבר עם אברהם. שאברהם מקבל עתה מזיווג זו"ן והיה מרכבה לשניהם. וע"כ כתוב כאן, וירא אליו הוי"ה, הרומז על זיווג זו"ן יחד.
יא) והוא יושב פתח האוהל. והוא, הנוקבא, יושב פתח האוהל, נעשית לפתח לכל המדרגות. האוהל מלשון בוא וראה. וירא אליו ה' זה הוא סוד, שהקול, ז"א, נשמע ונתחבר בדיבור, מלכות, ונגלה בו.
יב) והוא יושב פתח האוהל. והוא, זה עולם העליון, אמא, העומד להאיר עליו, על הנוקבא הנקראת פתח האוהל, שנעשית פתח להאורות. כחום היום, שהאיר הימין, חסד, מדרגה שאברהם נתחבר בה.
פירוש אחר. כחום היום, בשעה שנתקרבה מדרגה למדרגה בתשוקה, מז"א לנוקבא, נאמר עליהם כחום היום.
יג) עד שלא נימול אברהם, היה סתום, שלא היה יכול לקבל אורות העליונים. כיוון שנימול נגלה הכל, שכל האורות נגלו אליו. כי נפתח מסתומתו והשכינה שרתה עליו בשלמות.
והוא יושב פתח האוהל. והוא, עולם העליון, בינה, השׁורה על עולם התחתון, הנוקבא. כחום היום, בשעה שתשוקתו של צדיק אחד, יסוד דז"א, לשרות בעולם התחתון, הנוקבא. בשעה שיש זיווג זו"ן אז המוחין של הבינה שורים בהנוקבא.
יד) מיד וישא עיניו. מיד, אחר שנעשה זיווג זו"ן, וישא עיניו, וַיַרְא, והנה שלושה אנשים ניצבים עליו. אברהם יצחק ויעקב, חסד גבורה תפארת דז"א, העומדים על אותה המדרגה, הנוקבא, שמהם היא יונקת וניזונת.
טו) אז, וירא וירץ לקראתם, כי תשוקתה של מדרגה התחתונה, הנוקבא, להתחבר בחג"ת, וחדווה שלה היא להימשך אחריהם. ולפי"ז נמצא, וירא וירץ, על הנוקבא, שרצתה להתחבר בהם. וישתחוו ארצה, כדי להיעשות ולהיתתקן לכיסא בעדם, שהנוקבא נעשית לכיסא לחג"ת דז"א שישרו עליה, כמו אדם היושב על כיסא.
טז) עשה הקב"ה את דוד המלך, הנוקבא, לרגל אחד מכיסא העליון, כמו האבות. כיסא העליון, בינה. האבות, חג"ת, ג' רגלי הכיסא. ז"א תיקן את הנוקבא, הנקראת דוד המלך שתהיה לרגל רביעי לכיסא. ונמצאת הנוקבא במדרגה אחת עם האבות, חג"ת, כי נתקנה לרגל הכיסא כמוהם.
ואע"פ שהיא כיסא אל האבות, ואיך נתקנה במדרגה אחת עם האבות להשלים ד' רגלי הכיסא? הוא רק בזמן שנתחברה עימהם להיות רגל אחד להיתתקן בכיסא העליון. ומשום זה קיבל דוד המלך מלכות על ישראל בחברון שבע שנים כדי להתחבר בחג"ת.
מתחילה נבנית הנוקבא, ב' מאורות הגדולים, בקומה שווה עם ז"א מאחוריו, ואז שניהם משמשים בכתר אחד, בינה. ז"א מקבל ימין והנוקבא צד שמאל של בינה, ואז נחשבים זו"ן לד' רגלים שלה והיא נקראת כיסא העליון. חג"ת דז"א הם ג' רגלי הכיסא, והנוקבא היא רגל רביעי. באופן ששניהם שווים זה לזה. אמנם אלו המוחין נחשבים להנוקבא רק למוחין דאחוריים, ובכדי להיבנות במוחין דפנים היא מתמעטת בסוד המאור הקטן, ואז יכולה לקבל מז"א מוחין דפנים. ומבחינה זו היא נעשית כיסא אל ז"א מתחתיו, באופן שיש ב' זמנים להנוקבא: מתחילה בקומה שווה לז"א, ואח"כ מתמעטת ונעשית קטנה ממנו.
בזמן של מוחין דפנים, היא קטנה ממנו ונבחנת לכיסא אל החג"ת דז"א. אבל בזמן של מוחין דאחוריים שנתחברה עם חג"ת דז"א בקומה שווה, הרי היא אז רגל אחת להיתתקן בכיסא העליון בשווה עם חג"ת דז"א. כי שניהם משמשים אז בשווה בכיסא העליון שהוא בינה. ולולא קיבלה הנוקבא מקודם את המוחין דאחוריים בסוד ב' המאורות הגדולים לא היתה יכולה לקבל אח"כ מוחין דפנים. מלכות דחברון היא מוחין דאחוריים ומלכות דכל ישראל היא מוחין דפנים. ואם לא קיבל דוד המלך את מלכות שחברון מקודם, שהם המוחין דאחוריים, לא היה ראוי לקבל כלל את מלכות כל ישראל שהם המוחין דפנים. שצריכה להתחבר מקודם בקומה שווה עם החג"ת מאחוריים, ולולא זה לא היה יכול לקבל המלכות השלמה שהיא מוחין דפנים.
יז) וירא אליו ה' באלוני ממרא. אלוני ממרא ולא במקום אחר, משום שממרא נתן לו עצה על ברית מילה. כי בשעה שאמר הקב"ה לאברהם שימול את עצמו, הלך אברהם להיוועץ עם חבריו. אמר לו עָנֶר, אתה כבר יותר מתשעים שנה ואתה תצער את עצמך.
יח) אמר לו ממרא, זכור את היום שהשליכו הכשדים אותך בכבשן האש. ואותו הרעב שעבר על העולם, שכתוב, ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה. ואת אלו המלכים שרדפו אנשיך אחריהם והכית אותם. והקב"ה הצילך מכולם ואיש לא יכול לעשות לך רעה. קום עשה מצוות רבונך. אמר הקב"ה לממרא, אתה נתת לו עצה על המילה, חייך, איני מתגלה עליו אלא בהיכל שלך. באלוני ממרא.
יט) נשמה של האדם בשעה שאדם ישן בלילה, עולה מהארץ לרקיע ועומדת באותה זוהר עליון שאמרנו והקב"ה מבקר אותה.
כ) כל נשמה של צדיק, כיוון שעומדת במקום שכינת כבודו ית', שראויה לקבל הארת חכמה, עמידה, וראויה לישב אצלה, היינו, לקבל את לבוש החסדים, שהוא ישיבה. הקב"ה, ז"א, קורא אל האבות, חג"ת, ג' קווים שלו, ואמר להם, לכו ובקרו את פלוני הצדיק שבא והקדימו אותו שלום משמי, שג' קווים ישפיע לה הארת הזיווג הנקרא שלום. משמי, היא הנוקבא, והם אומרים, ריבון העולם, אינו ראוי לאב ללכת לראות את בנו, הבן צריך לראות ולחזות ולדרוש לאביו.
מתחילה האיר ז"א להנשמה הארת קו ימין הנקרא אברהם, החולם, ואח"כ האיר לה הארת קו שמאל הנקרא יצחק, שורוק. ונעשה מחלוקת בין ב' הקווים. ואז נסתמה הנשמה, ונסתלקו הארת ב' הקווים מהנשמה וחזרו אל ז"א, כי נסתמה ואינה יכולה לקבל ממנו. שהנשמה צריכה להעלות מ"ן ממסך דחיריק, ואז יתעורר קו אמצעי, יעקב, ואז תוכל הנשמה לקבל הארתנו.
כא) והקב"ה קורא את יעקב ואומר לו, אתה, שהיה לך צער גידול בנים, לך וקבל פניו של פלוני הצדיק שבא כאן, ואני אלך עמך. וזש"כ, מבקשי פניך, יעקב סלה. מבקש על נשמות הצדיקים, שיעקב אבינו מקבל פניהם והם מבקשי פניו.
יעקב, קו אמצעי. בנים, לידת מוחין, צער של בנים, המסך דחיריק המקטין הקומה מג"ר לו"ק וגורם בזה צער. אבל, אי אפשר להוליד בנים שהם מוחין זולת המסך הזה.
אחר שהנשמה העלתה מ"ן, קרי ליעקב, היינו, שהזמין המסך דחיריק שעליו יוצא קו אמצעי, יעקב. ואמר לו, דרכך להמשיך מוחין על מסך דחיריק, תעשה זיווג הזה לצורך הנשמה. פנים זה חכמה, קבלת פנים זה התלבשות חכמה בחסדים. ויוציא קומת חסדים וילביש החכמה בחסדים שזה נקרא קבלת פנים.
כב) יעקב אבינו הוא כיסא הכבוד. ברית כרת הקב"ה עם יעקב לבדו, יותר מהכריתת ברית עם כל אבותיו, שעשה אותו כיסא הכבוד להשראתו ית' לבד מהראשונים. והוא מטעם שהראשונים שהם אברהם ויצחק אינם יכולים להאיר זולתו, לכן כולל בעצמו גם הארתם, ונעשה כיסא בפני עצמו.
כג) כיסא כבוד ינחילם. זה הוא יעקב אבינו שעשה אותו כיסא הכבוד בפני עצמו, לקבל תורה בעד נשמות הצדיקים. ושיעור הכתוב הוא, וכיסא כבוד, תורתו של יעקב, שנעשה לכיסא הכבוד, ינחילם לנשמות הצדיקים.
כד) והקב"ה הולך עם יעקב בכל ראש חודש. וכאשר הנשמה רואה את כבוד מראה, היא השכינה של ריבונה, הנשמה מברכת ומשתחווית לפני הקב"ה, זהו שכתוב, ברכי נפשי.
כה) הקב"ה עומד על הנשמה, והנשמה פותחת ואומרת, ה' אלקי גדלת מאוד. ומשבח להקב"ה גם על הגוף שנשאר בעולם הזה, ואומרת, ברכי נפשי את ה' וכל קרביי, שיורה על הגוף. שתחילה משבחת הנשמה להקב"ה על השגתה עצמה ואז אומרת, ברכי נפשי את ה', ה' אלקי גדלת מאד. ואח"כ משבחת לו גם על הגוף, שזיו הנשמה נמשך למטה ומאיר אל הגוף. ואז אומרת, ברכי נפשי את ה' וכל קרביי.
כו) והקב"ה הולך עם יעקב, שכתוב, וירא אליו ה' באלוני ממרא. יעקב נקרא ממרא. השם ממרא, משום שיעקב ירש מאתיים עולמות מעדן, והוא כיסא, שנעשה לכיסא הכבוד בפני עצמו. ממרא הוא בגי' רפ"א, הנה מאתיים של עדן, שזכה בהם יעקב, שכתוב, ומאתיים לנוטרים את פריו. ושמונים ואחד בגי' כיסא, הרי מאתיים ושמונים ואחד שבגי' ממרא. מאתיים עולמות מעדן הוא החכמה הנקרא עדן, וכיסא הם החסדים המלבישים את החכמה. וע"כ נאמר, וירא אליו ה' באלוני ממרא, כי משום זה נקרא יעקב ממרא, שכולל עדן וכיסא שהם השם ממרא, ע"כ וירא אליו ה'.
כז) באלוני ממרא. אלוני פירושו אביר ותוקף, וממרא זה יעקב, כמ"ש, אביר יעקב. והוא יושב פתח האוהל, שכתוב, ה' מי יגור באוהלך. כלומר, פתח האוהל הוא הארת קו הימין, חסדים מכוסים, הארת נקודת החולם, מ"י דאלקים, המרומז במי יגור באוהלך, בהמילה מ"י.
כחום היום. שכתוב, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. הארת קו השמאל, הארת נקודת השורוק, אל"ה דאלקים, הארת חכמה בלי חסדים המכונה יציאת השמש מנרתיקה, כי אין אור החכמה מאיר אלא בנרתיק מחסדים. וכשמאירה בלי חסדים היא שורפת, שכתוב, כחום היום. ואז הרשעים נדונים בה, אבל הצדיקים מתרפאים בה. כי מגלים מ"ן וממשיכים חסדים להלביש החכמה. וזהו שמרמז הזוהר את פירושו של כחום היום, בהכתוב, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, ללמדנו שאין אור השמש הזה מרפא אלא בכנפיה, בלבוש החסדים המכסים על תוקפה של השמש כמו כנפיים. ומטרם ביאת הכנפיים מקו האמצעי, הוא כחום היום, ששורפת אז.
כח) באותה שעה שהנשמה כחום היום, הולך הקב"ה, ז"א, כדי להשפיע לה ממקום למקום, שלושה מקומות. מפתח האוהל, החסדים הנעלמים בסוד מ"י, קו ימין, אל כחום היום, אל"ה, קו שמאל. ואח"כ אל יעקב, קו אמצעי.
משום שהאבות אברהם ויצחק שמעו שהקב"ה, ז"א, הולך אל הנשמה, שהרגישו שהנשמה במצב כחום היום, שצריכה למקום הלבשת החסדים. הם מבקשים מן יעקב שילך עימהם להקדים להנשמה שלום, שימשיך על מסך דחיריק שלו קומת החסדים המכרעת בין אברהם ויצחק, ואז מתלבשת החכמה בחסדים שהוא שלום. ונקראת שלום, כי מטרם הכרעת קומת החסדים, ב' הקווים נמצאים במחלוקת, אלא ע"י קומת החסדים, קו האמצעי, נעשה שלום ביניהם.
כט) ואברהם ויצחק עומדים על הנשמה, אחר שיעקב השפיע החסדים בסוד קדימת השלום, מאירים אליה גם ב' הקווים אברהם ויצחק, שכתוב, וישא עיניו וירא, היינו הנשמה. והנה שלושה אנשים ניצבים עליו. שלושה אנשים הם האבות, אברהם יצחק ויעקב הניצבים עליו, ורואים מעשים הטובים שעשתה הנשמה, שרואים המ"ן של הנשמה ומשפיעים לה מיין דוכרין.
וירא וירץ לקראתם מפתח האוהל וישתחו ארצה, משום שראתה שכינת כבודו ית' עימהם. כמ"ש, לריח שמניך טובים כשמן תוּרַק שמך על כן עלָמות אהבוך. לריח, המ"ן שהנשמה מעלה, להמשיך הארת השלום של יעקב, קומת החסדים, שאז מתלבשת החכמה בחסדים. וע"כ, שמניך טובים, שהמוחין מקובלים בסוד שמן הטוב. שמן תורק, כחום היום, שאז מסתלקים ב' הקווים מהנשמה ואינם יכולים להאיר, ונבחן אז שהשמן, המוחין, מוּרַק מהנשמה, הארת נקודת השורוק. אמנם אח"כ בביאת החסדים מיעקב מושגת הארת החכמה מנקודת השורוק הזאת. הרי, אשר, כשמן תורק, שבשעת הארת נקודת השורוק, מושג שמך, גילוי השכינה, שמו של הקב"ה. ועכ"ז כל חשקה של הנשמה היא להמשיך החסדים דקו ימין, מ"י. וזהו שמסיים הכתוב, על כן עלָמות אהבוך, החסדים הנעלמים מסוד מ"י, ג"ר דבינה, משם דווקא אוהבות הנשמות להמשיך. וזהו שמבואר בהכתוב, וירא, גילוי שכינה ע"י הארת השורוק אחר שמתלבשת בחסדים. ואז, וירץ לקראתם, לקבל מפתח האוהל, מ"י. וכמ"ש, על כן עלָמות אהבוך, החסדים המכוסים מחכמה, הנקראים עלָמות שהנשמות אוהבים.
ל) וירא אליו ה' באלוני ממרא, מדבר בשעת פטירתו של אדם.