לב) כשחלה רבי אליעזר הגדול ונטה למות, אותו היום היה ערב שבת, והושיב לימינו את הורקנוס בנו והיה מגלה אליו עמוקות ונסתרות, והורקנוס לא היה מקבל ממנו בתחילה בדעה מלאה כי חשב שדעתו אינה מיושבת עליו. לאחר שראה שדעתו של אביו מיושבת עליו, קיבל ממנו מאה ושמונים ותשעים סודות עליונים.
לג) כשהגיע להסוד של אבני שיש המתערבים במים עליונים, בכה רבי אליעזר והפסיק מלדבר. אמר, קום ולך שמה בני. אמר לו למה? אמר לו, אני רואה שאמהר לעבור מהעולם. אמר לו, לך ואמור לאמך שיסתלקו התפילין שלי למקום עליון, שרמז לה על הסתלקותו, ואחר שאסתלק מהעולם, ואבוא כאן לראות אותם, היינו, לבני המשפחה, לא יבכו, כי הם עימי קרובים עליונים ולא תחתונים ודעת אנוש לא משיג בזה.
לד) עוד שהם יושבים, נכנסו חכמי הדור לבקרו וקילל אותם על שלא באו אליו לשמשו, דתנן, גדולה שימושה יותר מלימודה. בינתיים בא רבי עקיבא. אמר לו, עקיבא עקיבא, למה לא באת לשמשיני? אמר לו, רבי, לא היה לי זמן פנוי. כעס ואמר, תמה אני עליך, אם תמות מיתת עצמך. וקיללוֹ שמיתתו יהיה קשה מכולם, כלומר, שקילל גם את שאר חכמים שלא באו לשמשו, שלא ימותו מיתת עצמם, ואמר, שמיתת ר' עקיבא תהיה קשה מכולם.
לה) בכה ר' עקיבא ואמר לו, רבי, למדני תורה. פתח פיהו רבי אליעזר במעשה מרכבה, בא אש וסבבה את שניהם. אמרו החכמים, משמע מזה, שאין אנו ראויים וכדאים לשמוע עתה דברי תורתו, יצאו להפתח שבחוץ וישבו שם. היה מה שהיה והלך האש.
לו) ולימד בסוד, בַהֶרֶת עזה כשלג, שלוש מאה הלכות פסוקות, ולימדו רי"ו טעמים שבהפסוקים שבשיר השירים. ועיניו של ר' עקיבא היו מורידות מים. וחזר האש והקיפם כבתחילה. כשהגיע להפסוק, סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני, לא היה יכול עוד ר' עקיבא לסבול, ונשא קולו בבכי וגעה כמו שור ולא היה יכול לדבר מפחד השכינה שהייתה שם.
לז) ולימד אותו כל עמוק וסודות עליונים שיש בשיר השירים, והשביע אותו שבועה, שלא ישתמש בשום פסוק שבו בשביל שלא יחריב הקב"ה את העולם בסיבתו, כי אין רצון לפניו שישתמשו בו הבריות מרוב קדושה שיש בו. אחר כך יצא ר' עקיבא וגעה, ועיניו נובעות מים. ואמר, אוי רבי אוי רבי, שהעולם ישאר יתום ממך, נכנסו אצלו כל שאר החכמים ושאלו אותו והשיב להם בדברי תורה.
לח) נעשה צר לרבי אליעזר. הרים זרועותיו, שם אותן על לבו, פתח ואמר אוי עולם, עולם העליון חזר לסלק ולגנוז כל אור וכל הארה מן עולם התחתון כמו שהיה מטרם ביאתו להעולם. אוי לכם שתי זרועות, אוי לכם שתי תורות, שתהיו נשכחים ביום הזה מן העולם. והזוהר מסיים על זה ואומר, שאמר רבי יצחק, כל ימיו של רבי אליעזר הייתה ההלכה מאירה מפיו כיום שניתנה על הר סיני.
לט) אמר רבי אליעזר, תורה למדתי וחכמה הבנתי ושימוש תלמידי חכמים עשיתי שאפילו כל בני העולם יהיו סופרים, לא יספיקו לכתבם. ולא חסרו תלמידי מחכמתי, אלא כמכחול בעין, כשיעור הטיפה שהעין מוציאה כנגד טיפת המכחול שנכנסה בה, ואני לא חסרתי מחכמת רבותי, אלא כשיעור מי ששותה בים. ומסיים הזוהר, ולא אמר זה אלא, כדי להחזיק טובה לרבותיו יותר מעצמו, כלומר, מה שאמר, שהוא החסיר מרבותיו כשותה בים, שהיא שיעור גדול ממכחול בשפופרת שאמר על תלמידיו, היינו, כדי להחזיק טובה לרבותיו יותר מעצמו.
מ) והיו שואלים ממנו בדינו של סנדל הַיִבוּם אם מקבל טומאה, עד שיצאה נשמתו, ואמר טהור. ולא היה שם רבי עקיבא בשעת פטירתו. במוצאי שבת מצאו רבי עקיבא שמת, קרע את מלבושיו וגרד את בשרו, ודם היה יורד ונמשך על זקנו, והיה צועק ובוכה, יצא לחוץ ואמר: שמיים שמיים, אימרו אל השמש והלבנה אשר האור שהיה מאיר יותר מהם הנה נחשך.
מא) בשעה שנשמת הצדיק רוצה לצאת מהגוף היא שמחה, מפני שהצדיק בטוח עם מיתתו כי יקבל את שכרו. כמ"ש, וירא וירץ לקראתם, כנגד ג' המלאכים שבאו עם השכינה לקבל נשמתו, בשמחה לקבל פניהם של המלאכים. מאיזה מקום מקבל פניהם? מפתח האוהל, כמ"ש, וישתחוו ארצה. אל השכינה, כלומר, הנשמה השתחווה אל השכינה שבאה אצלה.