תלא) אשתך כגפן פורייה. שכל זמן שהאישה היא בירכתי הבית ואינה יוצאת לחוץ, היא צנועה וראויה להוליד בנים כשרים. מה גפן אינה ניטעת רק במינה, ולא במין אחר, כך אישה כשרה לא תעשה נטיעות, דהיינו בנים, מאדם אחר. מה גפן אין בו הרכבה מאילן אחר, אף אישה כשרה כך, אפילו זיווג לבד לא קיבלה מאחר.
תלב) ראה מה שְכָרה. בניך כשתילי זיתים. מה זיתים אין עלוותיהם נופלים כל ימות השנה, וכולם קשורים תמיד באילן. כך בניך כשתילי זיתים סביב לשולחניך קשורים תמיד בך.
תלג) כתוב אחריו, הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'. שכל זמן שהשכינה הייתה צנועה במקומה כראוי לה, כביכול, בניך כשתילי זיתים. אלו הם ישראל כששורים בארץ ישראל. סביב לשולחנך, שאוכלים ושותים ומקריבים קרבנות ושמחים לפני הקב"ה ומתברכים בשבילים עליונים ותחתונים.
תלד) אחר שיצאה השכינה ממקומה, נגלו ישראל בשולחן אביהם. ובאו בין העמים, וזועקים כל היום. ואין מי שישגיח עליהם, חוץ מקב"ה, שכתוב, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם. ואנו רואים, כמה קדושים עליונים שמתו בגזרות קשות. וכל זה בשביל עונש התורה, שלא קיימו ישראל בהיותם שורים בארץ הקודש.
תלה) תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה. בזמן שהכהנים היו מקריבים קרבנות ועולות, וזה הוא בשמחה. ובטוב לבב, אלו הם לויים. מרוב כל, אלו הם ישראל, שהיו אמצעים בין כהנים ולויים ומקבלים ברכות מכל הצדדים, מימין ומשמאל.
תלו) הִרְבֵיתָ הגוי לו הגדלת השמחה, אלו הם הכהנים. שמחו לפניך כשמחת בקציר, אלו הם ישראל שהקב"ה ברך להם תבואת השדה ונתנו מעשר מכל. כאשר יגילו בחלקם שלל, אלו הם לויים שמקבלים מעשר מן הגורן.
תלז) הרבית הגוי, אלו הם ישראל, שאמונתו של הקב"ה עליהם כראוי. קו אמצעי הכולל לב' הקווים ימין ושמאל. לו הגדלת השמחה, זה הוא מדרגת ראש העליון, חסד שנעשה לחכמה, שאברהם נתדבק בה, שנקרא גדול, ושמחה נמצאת בו, קו ימין, חסד.
תלח) בשעה שעלו להתדבק בך בב' הבחינות:
א. כשמחת בקציר, כנסת ישראל, הנוקבא, שהייתה שמחה בקציר שלו, קו שמאל, כי קצירת השדה מהארת שמאל הוא. וקציר, פירושו תכלית הנרצה מעבודת השדה. ואומרו בקציר שלו, שבעלה מתעטר בה והיא לא מתעטרת בבעלה.
ב. כאשר יגילו בחלקים שלל. כאשר יגילו שאר צבאות ומרכבות שלמטה מן הנוקבא, בזמן שמחלקים שלל וטורפים טרף בראש הכל, ראש עליון דאברהם מתדבק בו, קו ימין, חסד. וזה שיעור הכתוב, הרבית הגוי, שהִרבה והגדיל את ישראל. לו הגדלת השמחה, קו ימין בראש עליון. וישראל שמחו לפניך בב' בחינות, בימין ושמאל, להיותם קו אמצעי, הכולל ב' הקווים: א. כשמחת בקציר, קו שמאל, ב. שישראל שמחים, כאשר יגילו צבאות המלאכים שבבי"ע, בעת שראש העליון מחלק שלל וטרף, שאז מקבלים כל התחתונים שבבי"ע.
תלט) עת לעשות לה' הֵפרו תורתך. עת, זהו כנסת ישראל, הנוקבא, שנקראת עת, כמ"ש, ואל יבוא בכל עת אל הקודש. כמ"ש, לשמרך מאישה זרה, ויקריבו לפני ה' אש זרה. שגם הנוקבא דקליפות נקראת עת, שהיא אישה זרה, אש זרה. וע"כ אומר, ואל יבוא בכל עת אל הקודש, אלא בעת דקדושה. הנוקבא נקראת עת משום שיש לה עת וזמן לכל, כדי להתקרב לאור ולהתחבר עם ז"א כראוי, כמ"ש, ואני תפילתי לך ה' עת רצון.
תמ) לעשות לה'. כמ"ש, ויעש דוד שֵם. שתיקן הנוקבא הנקראת שם. אף כן כל מי שעוסק בתורה הוא כאילו עשה ותיקן את עת הזו, הנוקבא, לחבר אותה בהקב"ה. וצריכים לעבוד לתקן את הנוקבא, משום שהפרו תורתך, כי אילו לא הפרו תורתך, לא היה נמצא לעולם פירוד הקב"ה מישראל. כי ייחוד קוב"ה ושכינתיה לא היה נפסק לעולם.
תמא) כעין זה כתוב, אני ה' בעִתָּהּ אחישֶׁנָּה. בעתה, אותיות בעת ה', שפירושו בעת שה', הנוקבא, תקום מעפר שלה, אז אחישנה. שמכוחי תקום מעפר הגלות, ולא מכוחה עצמה. ועם כל זה, יום אחד נמצא כנסת ישראל בעפר הגלות, ולא יותר. יומו של הקב"ה, שהוא אלף שנה, כמ"ש, כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול. והכוונה הוא על אלף החמישי, כי אלף הרביעי לא היה שלם, שהיה חסר קע"ב שנה. כי החורבן היה בשנת ג' אלפים תתכ"ח.
תמב) בשעה שכנסת ישראל הגלתה ממקומה, אז האותיות של השם הקדוש, כביכול נפרדו. שנפרדה ה"א מן וא"ו מהשם הויה. ובשביל שנפרדו, כתוב, נאלמתי דומיה. משום שנסתלק וא"ו מן ה"א והקול לא נמצא ואז הדיבור נתאלם.
ז"א, ו' של הויה, ונקרא קול. הנוקבא ה"ת דהויה, ונקראת דיבור. וכיוון שהנוקבא הה' נפרדה מן הו', הרי היא נשארת כדיבור בלי קול. וע"כ אומר הכתוב על זמן הגלות, נאלמתי דומיה.
תמג) ומשום זה היא שוכבת בעפר הגלות כל אותו היום של הה', הוא אלף החמישי. ואע"פ שהקדימה לצאת לגלות מטרם שבא אלף החמישי, כי באלף הרביעי נחרב הבית, מ"מ כיוון שאינו אלף שלם אין אנו חושבים אותו.
תמד) וכאשר יבוא אלף השישי, ואו, היסוד, מילוי הו', שהוא ז"א, אז הו' יקים את הה', הנוקבא, בזמן שש פעם עשר. והו' עולה בי', משם הויה, שהיא חכמה, ואז ו' יורדת ומשפעת בה'.
כשז"א יקבל מוחין שלימים מהחכמה בקביעות, וישפיע אותם לנוקבא אז תהיה הגאולה. וז"א הוא הו' דהויה, על שם שש הספירות שלו, חג"ת נה"י, שחסר ג"ר שהם כח"ב. ואפילו כשיש לו מוחין דג"ר, עדיין הוא חסר כח"ב. אלא רק חג"ת שלו עולים ומלבישים לכח"ב, ונעשו חב"ד, ואינם עוד ג"ר אמיתיים. ונמצא אפילו בעת שיש לו ג"ר, אין לו יותר מו"ק. אמנם נבחן, שכל קצה וקצה משש קצוות שלו השיג ג"ר. וזהו המספר שישים שנבחן ג"ר בכל קצה שלו.
יש ד' בחינות מוחין, רוח נשמה חיה יחידה. מוחין דקומת ז"א נקרא רוח. ומוחין מבינה נקראים נשמה. ומוחין דחכמה נקרא חיה. ומוחין דכתר נקרא יחידה. וכן בכל אחד מאלו הד' יש ד' בחינות מוחין הללו. ומבחינת המספר נבחנים מוחין דרוח לעשרות, שהם שישים, כי ז"א ספירותיו עשרות. ומוחין דנשמה למאות, שש מאות, כי בינה ספירותיה הן מאות. ומוחין דחיה לאלפים שהם ששת אלפים.
ז"א שנקרא ו', יקים את הה', הנוקבא, בזמן שיהיה לו מוחין דג"ר בקביעות, הנבחנים לשש זמנין עשר, כלומר שכל קצה שלו משיג ג"ר, ונעשה עשר. ומבחינת עצם הספירות אינם אלא חג"ת נה"י, החסרים ג"ר. והוא רק בעת אשר הו', ז"א, יקבל מוחין מן הי' דהויה, מחכמה, שספירותיה הן מאלפים, ויהיה במספר ששת אלפים. שכל קצה מו"ק שלו השיג בחינת החכמה, שהוא אלף. ואז ו' ישפיע אלו המוחין דחכמה אל הה', הנוקבא, ויקים לה מעפר הגלות.
אמנם אין צריכים ששת אלפים שלמים, מפני שהחכמה עצמה מתפרטת גם כן לנרנח"י, וכשמשיג נשמה מחכמה, שהוא מספר שש מאות מאלף השישי, מיד יפתחו שערי החכמה.
תמה) כשנשלם הו', ז"א, מעשר, שש פעמים, ג"ר דרוח, שמשיג כל קצה מו"ק, ועתה באלף השישי, שהוא חכמה הן רוח החכמה. אז הם במספר שישים, להקים הנוקבא מעפר. ובכל שישים ושישים שבאלף השישי, מתחזקת הה' ונתעלית במדרגותיה להתחזק. ובשש מאות שנה לאלף השישי, בעת שכל קצה ישיג מוחין מבינה שספירותיה במאות, שהם שש מאות, שעתה הם נשמה דחכמה, בינה דחכמה, יפתחו שערי החכמה למעלה, ומעיינות החכמה למטה. הג"ר דבינה נבחנות לשערי החכמה, וז"ת דבינה נבחנות למעייני החכמה. ויתתקן העולם אז לכנוס לאלף השביעי, שהוא שלימות המלכות עצמה, שבת. כאדם המתקן עצמו ביום השישי, בבוא השמש כדי לכנוס בשבת.
תמו) הרי זה יותר אריכות הזמן ממה שאמרו, שהגלות של כנסת ישראל הוא רק יום אחד ולא יותר, שכתוב, נתנני שוממה כל היום דָוֶה, והיינו בסוד יומו של הקב"ה שהוא אלף שנה. האותיות של השם הקדוש הויה, ובימי שנות העולם ובימי בראשית והכל אחד הוא.
תמז) ואז יהיה נראה הקשת בעננים בצבעים מאירים, כמו אישה המפארת את עצמה לבעלה. כי קשת, הנוקבא, שכתוב, וראיתיה לזכור ברית עולם. אבל, וראיתיה פירושו, בצבעים מאירים. כי מטרם הגאולה אין בקשת אלא ג' צבעים, לבן, אדום, ירוק, שהוא יה"ו, ובחינת עצמה חסרה שם. אבל בעת הגאולה יאירו כל ד' הצבעים בקשת, כי גם בחינתה עצמה תאיר בשווה עם ג' גוונים דז"א, כמ"ש, והיה אור הלבנה כאור החמה.
תמח) ואז נאמר, לזכור ברית עולם. ברית עולם זה כנסת ישראל, הנוקבא, שהיא ברית.
תמט) כאשר הו', ז"א, יתעורר אל הה', הנוקבא, אז אותות עליונים יבואו בעולם, ובני ראובן עתידים לעשות מלחמות בכל העולם. וכנסת ישראל, הקב"ה יקים אותה מעפר הגלות ויזכור אותה.
תנ) והקב"ה ימָצא אצלה בגלות באלף השישי, כחשבון וי"ו, שכופל עם אות ו' על המילוי שלו י'. ואח"כ כופל עם המילוי י' את אות ו', כזה ו' פעמים המילוי י', נעשה הו' שישים, י' פעמים ו' שהיא שישים, נעשה הו' שש מאות. שש מאות באלף השישי. ואז יקום ויפקד העולם, שהוא הנוקבא, לעשות נקמות. ומי שהוא שפל יתרומם.
תנא) מבארים בסוד האותיות של שם הוי"ה, ואין לנו להעיר חשבונות וקיצים אחרים, שאינם בסוד האותיות, שכתוב, אז תרצה הארץ את שבתותיה, והוא הו', שלא יגולה רצון זה אל הארץ, הנוקבא, אלא השלימות של הו', שכתוב, וזכרתי את בריתי יעקוב, עם ו'. וזהו וו. כי כשאומרים ו', נשמע עוד ו' בתוכו, אשר ו' ראשונה רומזת על יעקב, ת"ת, וו' השנייה רומזת על יסוד דז"א, שהוא הו' שביעקוב. כלומר, שביעקוב עם ו' נמצא ת"ת ויסוד, שהם אחד. ועל כן אומר הכתוב, אזכור, ואח"כ, והארץ אזכור, כנסת ישראל, הנוקבא.
מקודם לכן כתוב, וזכרתי את בריתי יעקב, ואת בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם. והיה די שיסיים והארץ אזכור. ולמה מסיים אזכור והארץ אזכור? ללמדנו, כי תחילה צריך ז"א לקבל שלמותו בעצמו, שהוא הו', אברהם יצחק ויעקב. וע"כ כתוב עליו במיוחד אזכור. ואח"כ והארץ אזכור. כי הו' יקים את הה'. וגם הה' תשיג את שלמותה. תרצה פירושו, שהארץ תתרצה אל הקב"ה, והוא יקום אותה. כמו שהייתה הת' של תֵרָצה צרויה והר' קמוצה. כי אין לפרש את הרצון בהנוקבא עצמה, כי אין הדבר תלוי ברצונה אלא ברצון ז"א.
תנב) אבל יום אחד, שאמרו החברים על זמן הגלות, ודאי הוא, שהכל טמון ומסתתר לפני הקב"ה, והכל נמצא ומתגלה בסוד האותיות שלהשם הקדוש, שהרי הגלות, ההסתר, גילה לנו רבי ייסא באלו האותיות. ועתה נתגלה באלו האותיות הגאולה, שתלויה בשלימות הו' של השם הויה.
תנג) אפילו כשנפקדה שרה, לא נפקדה ממדרגה זו דפקידה, הנוקבא, ה"ת דהויה, אלא הו', שכתוב, והויה פקד את שרה. כי והויה יורה הוא ובית דינו. הוא ז"א, הו', ובית דינו, הנוקבא. הרי שאפילו פקידת שרה הייתה בו' דהוי"ה. משום שהכל הוא בסוד הו'. ובזה כלול הכל, שהכל נסתר בו', ובו מתגלה הכל, שהכל נגלה ע"י שלימות הו'. משום שכל דבר שהוא סתום, הוא מגלה כל סתום, ולא יבוא מי שהוא מגולה ויגלה מה שהוא סתום.
האדם נברא בכל רע ושפלות. כמ"ש, עייר פרא אדם יולד. וכל כליו שבגופו, החושים והמידות ומכ"ש המחשבה, משמשים לו רק רע ואפסיות כל היום. והזוכה להדבק בו יתברך, אין השי"ת בורא לו כלים אחרים במקומם, שיהיו כדאיים וראויים לקבל בתוכם שפע הרוחני הנצחי המיועד לו, אלא אותם הכלים השפלים שתשמישם עד עתה היה רע ומתועב, מתהפכים ונעשים לו כלי קבלה לכל נועם ורוך הנצחי.
ולא עוד, אלא כל כלי שחסרונותיו היו גדולים ביותר, נעשו עתה לחשובים ביותר. כלומר שמידת גילויים גדולה ביותר. עד שאם היה לו איזה כלי בגופו בלי שום חסרון, נעשה לו עתה כמו דבר מיותר שאינו משמש לו כלום. ודומה לכלי עץ וחרס, שככל שחיסרונו, חקיקתו, גדול יותר, כן מידת קיבולו וחשיבותו גדולה יותר.
וכזה נוהג ג"כ בעולמות העליונים שאין שום גילוי מושפע לעולם, אלא ע"י בחינות סתומות. ולפי שיעור הסתימות שבמדרגה, כן שיעור הגילויים שבה שמשפעת לעולם. ואם אין בה סתימה, לא תוכל להשפיע כלום. וזה הו' של שם הויה, שהוא ז"א, שהמוחין שלו הם תמיד בחסדים מכוסים ונעלמים מהארת חכמה. וע"כ הוא מיועד לגלות גאולה השלימה, ו' יוקים לה. כי לפי שיעור הסתימה והכיסוי שבו, כן יהיה לעתיד מידת גילויו. וה"ת דהוי"ה, הנוקבא, שבה החסדים מתגלים, וכל בחינת גילוי חכמה שבעולמות רק ממנה באה, ולפי שאין בה סתימה, ע"כ לא תוכל לגלות מה שהוא סתום, הגאולה. ואע"פ שיש סתימות גם בהנוקבא חוץ מזה, עם כל זה אינן מספיקות לגילוי הגדול הזה של גאולה השלימה, כי לפי גודל הגילוי כן מוכרח להיות מידת הסתימה.
תנד) כמה יש לנו להימשך בגלות עד אותו הזמן, ועל הכל תלה הקב"ה את הגאולה, אם ישובו בתשובה, בין אם יזכו לגאולה ובין אם לא יזכו לגאולה, ע"י תשובה או לא יעשו תשובה. כמ"ש, אני ה' בעִתָּהּ אחישֶׁנָּה. זכו, אם יעשו תשובה, אחישנה. לא זכו, שלא יעשו תשובה, בעתה.
תסא) אף על פי שכתוב באברהם, ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה. וכל נסיעותיו היו לצד דרום, ימין, חסד. ונקשר בו. עכ"ז לא נתעלה למקומו כראוי, עד שנולד יצחק. כיוון שנולד יצחק, נתעלה למקומו, לצפון, לצד שמאל. ואברהם נשתתף עימו ונתקשרו זה בזה. שמתוך השתתפותם והתכללותם זה בזה נשלמו שניהם.
תסב) משום זה אברהם קרא אותו יצחק, כדי לשתף בזה מים באש. מידתו של אברהם, מים, במידתו של יצחק, אש. שכתוב, ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה, יצחק. למה מדייק לומר הנולד לו? ללמדנו שיצחק, אש, נולד מאברהם, מים, ועל כן נכללו זה בזה.