יד) איתי מלבנון כלה, איתי מלבנון תבואי. מקרא זה על כנסת ישראל נאמר, שהיא המלכות. בשעה שיצאו ישראל ממצרים, וקרבו אל הר סיני לקבל התורה, אמר לה הקב"ה, איתי מלבנון, שפירושו, מן עדן העליון, חכמה, הנקראת לבנון, היא באה. כלה, פירושו שלימה, כלבנה זו הנשלמת מן השמש בכל האור וההתנוצצות, שהם אור ישר ואור חוזר. איתי מלבנון תבואי, כדי שבניך יקבלו התורה. כי מטרם שהמלכות מקבלת החכמה, הנקראת לבנון, לא יוכלו ישראל לקבל התורה, מחמת שחסרים ג"ר .
טו) תָשׁוּרי מראש אֲמָנָה. תשורי, פירושו, תקבל מתנה בשביל בניך. מראש אמנה, פירושו, מראשית שבאו באמונה עליונה, ואמרו, כל אשר דבר ה', נעשה ונשמע. והיו במשקל אחד עם מלאכים העליונים, שכן כתוב בהם, בָרכו ה' מלאכיו גיבורי כוח, עושי דברו, לשמוע בקול דברו. אז קיבלה כנסת ישראל מתנה, שעליה נאמר, תשורי מראש אמנה, שפירושו, תוספת מוחין .
טז) מראש שׂניר וחרמון. זהו הר סיני, שקרבו אליו, ונועדו מתחתיו. שכתוב, ויתיצבו בתחתית ההר. ממעונות אריות. אלו הם בני שׂעיר, שהקב"ה הזמין אותם לקבל התורה, ולא רצו לקבלה. מהררי נמרים, אלו הם בני ישמעאל, שכתוב, ה' מסיני בא וזרח, משעיר לָמו הופיע מהר פארן, ואתה מרבבות קודש. ופארן הם בני ישמעאל .
יז) מהו, ואתה מרבבות קודש? כאשר רצה הקב"ה לתת התורה לישראל, באו מחנות מלאכים העליונים, פתחו ואמרו, ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תְנָה הודְךָ על השמים. וביקשו שינתן להם התורה ולא לישראל .
יח) אמר להם הקב"ה, וכי יש בכם מוות, שכתוב בתורה, אדם כי ימות באוהל? וכי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת. יש בכם חטא, שאתם צריכים לדינים? יש בכם גזל או גניבה, שכתוב לא תגנוב? יש בכם נשים, שכתוב, לא תנאף? יש בכם שקר, שכתוב, לא תענה ברעך עד שָקר? יש בכם חמדה, שכתוב, לא תחמוד? למה אתם מבקשים התורה?
מיד פתחו ואמרו, ה' אדוננו, מה אדיר שמך בכל הארץ. ואילו, אשר תְנָה הודְךָ על השמים, לא כתוב. וע"כ נאמר, ואתה מרבבות קודש. שבא ממשא ומתן עם המלאכים. אז נאמר, מימינו אֵש דת לָמו, זהו התורה. ונמשלה לאש, מפני הדין שבה. שמשום זה, שעיר וישמעאל לא רצו לקבלה עליהם. והמלאכים לא יכלו לקבלה, מפני שאין בהם דין .
יט) בעת שירדה השכינה בגלות מצרים. בעת שירדה השכינה ממקום לבנון, מבינה שחזרה להיות חכמה, אל גלות מצרים. וע"כ כתוב, מלבנון תבואי. ולא ללבנון תעלי.
למה אינו אומר, ללבנון תעלה? מקרא זה על סוד ייחוד האמונה, המלכות. נאמר, איתי מלבנון כלה. קול, ז"א, אמר לדיבור, מלכות, איתי, משום שהקול בא לדיבור ומנהיגו עימו, להיות כאחד בלי פירוד כלל. משום שהקול הוא כְלל, כי הוא אור חסדים, שישנו בכל המדרגות. דיבור הוא פרט, אור החכמה שבקו שמאל דבינה, שאינו אלא במלכות לבדה. וע"כ כְלל צריך לפרָט, כי אין לז"א ג"ר, זולת אור חכמה שבמלכות. ופרָט צריך לכְלל, כי אור החכמה שבמלכות אינו מאיר זולת בהתלבשותו באור החסדים, שמקבל מז"א, הכְלל. כי אין הקול שלם בלי דיבור, ואין הדיבור שלם בלי קול. וע"כ, איתי מלבנון כלה, כי עיקרם של שניהם באים מלבנון, מבינה. ושיעור הכתוב, איתי מלבנון תבואי, שתבוא אליו לחיבור ולייחוד. לכן כתוב, מלבנון תבואי, ולא אמר, ללבנון תעלי.
כ) תָשׁוּרי, מראש אֲמָנָה. זהו גרון, הבינה, המקבלת מחֵיךְ, חכמה, שמשם יוצא הרוח, ז"א, להשלים הכל, מהלבנון הסתום והגנוז, שז"א פותח אותה בקו האמצעי. מראש שׂניר וחרמון, זהו ראשו ואמצעיתו של הלשון, ת"ת. וראשו, דעת, המְחַתכים את הדיבור. ממעונות אריות, אלו הם שיניים, נצח והוד. מהררי נמרים, אלו הם שפתיים, מלכות. וכל אלו הספירות של ז"א, הם השלמות שנִשלם בהן הדיבור, מלכות, הנוקבא דז"א.