כד) שלושה הם הדוחים את השכינה מן העולם, וגורמים, שדירתו של הקב"ה לא תהיה בעולם. ובני אדם זועקים בתפילה, ולא נשמע קולם. ואלו הם:
א. מי ששוכב עם נידה, שאין טומאה חזקה בעולם, זולת טומאת הנידה. טומאת הנידה קשה מכל טומאות העולם. השוכב נטמא וכל הקרֵבים אליו נטמאים עימו. בכל מקום שהולכים נדחית השכינה מפניהם .
כה) ולא עוד, אלא שגורם מחלות רעות על עצמו ועל הזרע שיוליד. כי כיוון שהאדם קרב אל הנידה, טומאה ההיא קופצת עליו, ונשארת קבועה בכל האיברים שלו. הזרע שמוליד בשעה ההיא, מושך רוח הטומאה. וכל ימיו יהיה בטומאה, משום שהבניין והיסוד של הנולד, גדול וחזק מכל טומאות העולם. ומיד שהאדם קרב אל הנידה, טומאה ההיא קופצת עליו, כמ"ש, וּתהי נידתה עליו .
כו) ב. מי ששוכב עם בת אל נכר, גוייה, שמכניס ברית קודש ואות הברית, ברשות אחרת, כמ"ש, ובעל בת אל נכר. ואין קנאה לפני הקב"ה, זולת קנאת הברית, שהוא ברית של השם הקדוש והאמונה. מה כתוב, ויחל העם לִזנות אל בנות מואב. מיד, ויחַר אף ה' בישראל .
כז) ראשי העם, שיודעים זה ואינם מוחים בהם, נענשו תחילה, שכתוב, קח את כל ראשי העם, וְהוֹקַע אותם לה', נגד השמש. נגד השמש, נגד הברית, שנקרא שמש. ועליו נאמר, כי שמש ומגן ה' אלׂקים. שמש ומגן, זהו ברית הקדוש. מה השמש זורח ומאיר על העולם, אף ברית הקדוש, זורח ומאיר גופו של אדם. ונקרא מגן, מה המגן הוא להגן על האדם, אף ברית הקדוש מגן על האדם. ומי ששומר אותו, אין לו נזק בעולם, שיוכל לקרב אליו. וזהו, נגד השמש .
כח) ראשי העם נתפסים בכל דור ודור בשביל חטא הזה, אם יודעים ואינם מקנאים אותו. משום שחוב זה מוטל עליהם לקנאות, בשביל הקב"ה בברית הזה, את כל מי שמביא קדושה זו ברשות אחר. עליו כתוב, לא יהיה לך אלׂהים אחרים על פניי, לא תשתחווה להם, ולא תעבדם, כי אנוכי ה' אלוקיך אל קַנא. והכל קנאה אחת, הן הבא על הגוייה, והן העובד עבודה זרה. וע"כ נדחתה השכינה מפניו. מי שמשקר בברית הקדוש החתום בבשרו של אדם, הוא כאילו משקר בשם הקדוש, כי מי שמשקר בחותם המלך, בברית הקדוש, משקר במלך עצמו. וע"כ אין לו חלק באלוקי ישראל, אם לא בכוח תשובה תמידית .
כט) וַישכחו את ה' אלוקיהם. וַיעזבו את ה'. מהו, וישכחו ויעזבו? שדחו מעצמם אות ברית קודש, שהיו מָלִים ולא פורעים. עד שבאה דבורה והנהיגה הפְּרִיעה בכל ישראל. כמ"ש, בִפְרוֹעַ פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'.
ל) ג. מי שהורג את בניו, כלומר לאותו עוּבר שאשתו נתעבּרה בו, כי בא עליה ביום צ' לעיבורו, שאז ממית העובר, וגורם להרוג אותו במֵעיה, או שעושה איזה פעולה הגורמת שתפיל העובר. שסותר בניינו של הקב"ה ואומנותו. יש מי שהורג אדם, וזה הורג בניו .
לא) ג' רָעות עשה, שהעולם כולו אינו יכול לסבול, וע"כ העולם מתמוטט מעט מעט, ולא ידוע למה הוא. והקב"ה מסתלק מן העולם. וחרב ורעב ומוות באים על העולם. ואלו ג' רעות שעשה, הורג בניו, סותר בניין המלך, שמבטל העיבור, בניין הקב"ה, ודוחה את השכינה, שהולכת ומשוטטת בעולם ואינה מוצאת מנוחה. ועל אלו, רוח הקודש בוכה. והעולם נידון בכל אלו הדינים. אוי לאותו האדם, מוטב לו שלא היה נברא בעולם .
לב) אשרי הם ישראל, שאע"פ שהיו בגלות מצרים, נשמרו מכל ג' אלו, מנידה, ומבת אל נכר, ומלהרוג את הבנים. והשתדלו במעשים בפרהסיה לעורר הפרייה ורבייה. ואע"פ שנגזרה גזרה, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, לא נמצא ביניהם איש, שיהרוג עובּר במְעֵי אישה, ומכל שכן לאחר שנולד. ובזכות זה יצאו ישראל מן הגלות .
לג) נשמרו במצרים מנידה. כתוב, ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראוֹת הצוֹבאוֹת. מפני מה זכו הנשים לכך, להביא את מראות הצוֹבאוֹת, למשכן? משום ששמרו את עצמן בגלות מצרים, שלאחר שנטהרו מנידתן, היו באות ומתקשטות ומסתכלות במראה בבעליהן, ומעוררות אותם בפרייה ורבייה. הרי שנשמרו מנידה בגלות מצרים .
לד) מבת אל נכר. נשמרו במצרים מבת אל נכר, מנשים נכריות. כמ"ש, יצאו כל צבאות ה'. וכתוב, שבטי יה עדות לישראל. ודאי, שאין בהם תערובת מאומה נכריה. וכתוב, אלה שמות בני ישראל. שבטי בני ישראל. דבר אל בני ישראל. שכל זה יורה, שאין בהם תערובת נכריות .
לה) והרי כתוב, והוא בן איש מצרי? הנה ודאי, אחד היה ופרסמו הכתוב. נשמרו במצרים לקיים פרייה ורבייה, שכתוב, ובני ישראל פרו וישרצו. הרי שמכל אלו, מנידה, מבת אל נכר, ומלהרוג הבנים, נשמרו ישראל במצרים. וע"כ באו בני ישראל למצרים, ויָצאו בני ישראל לחירות. כמ"ש, ואלה שמות בני ישראל, הבאים מצריימה. כי באו, משמע, שלא להשתקע, אלא שיצאו משם. בזכות שמירת ג' דברים אלו.