רלב) ותאמרנה איש מצרי הצילנו. שאמרו, איש מצרי הצילנו, אמרו ולא ידעו מה שאמרו. משל לאדם, שהיה יושב במדבר, ועברו ימים שלא אכל בשר. יום אחד בא דוב לחטוף כבש אחד, וברח הכבש והדוב רדף אחריו, עד שהגיעו לאותו האדם שבמדבר. ראה את הכבש, והחזיק בו ושחטו, ואכל בשר. נמצא, שהדוב גרם שאותו אדם יאכל בשר. אף כאן, המצרי שנהרג ע"י משה, גרם שמשה יברח ויבוא למדיין אל הבאר. וע"כ אמרו, איש מצרי הצילנו ברוח הקודש. המצרי שמשה הרגו.
רלג) ישראל הוא שם הגדלות. א"כ, למה נזכר שם זה בבואם לגלות מצרים? ולמה חוזר אח"כ, את יעקב, שהוא שם הקטנות?
כמ"ש, שחורה אני ונאוה, זו כנסת ישראל, השכינה. שהיא שחורה מן הגלות, ונאוה, שהיא נאוה בתורה ובמצוות ובמעשים טובים שישראל עושים. בנות ירושלים הן הנשמות, שעוסקים בתורה ובמצוות, שבשביל כך הן זוכות לרשת את ירושלים של מעלה, שהיא השכינה. כאוהלי קידר, אע"פ שהיא קודרת בגלות, עכ"ז במעשים היא כירִיעוֹת שלמה, האורות של המלך שהשלום שלו, שהוא ז"א.
כיוון שב' בחינות הן בגלות. שמצד עצם הגלות יש דינים וקטנות, ומצד המעשים טובים, שהצדיקים עושים בגלות, הם נאים ומעלים את השכינה ליריעות שלמה. וע"כ מבחינת המעשים טובים, נאמר, בני ישראל הבאים מצריימה, השם של גדלות. ומבחינת עצם הגלות, נאמר, את יעקב איש וּבֵיתוֹ באו, השם של קטנות.