שמו) הנה יום בא לה', והיה יום אחד הוא ייוודע לה'. וכי שאר הימים אינם של ה'? זה מלמד ששאר הימים ניתנו לשרים, ויום ההוא אינו של השרים, אלא של הקב"ה, כדי לעשות דין בעכו"ם, מפני שביום ההוא יפלו כל השרים ממעלתם. וע"כ כתוב, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, כי ביום ההוא לא יהיה מעלה לשרים.
שמז) כשהקב"ה עושה דין בשרים של מעלה, כתוב, כי רִוְתָה בשמים חרבי. וכי חרב יש לו לה'? יש לו חרב, שכתוב, חרב לה' מלאה דם. וכתוב, ובחרבו את כל בשר.
שמח) החרב הזה הוא הדין שעושה, שכתוב, וַיַרְא דוד את מלאך ה' עומד בין הארץ ובין השמים, וחרבו שלופה בידו. וכי חרב שלופה הייתה ביד המלאך? הייתה הרשות נתונה בידו לעשות דין. ורשות הזה מכונה חרב.
שמט) ושואל, אמר לי מלאך המוות, אם לא הייתי חס על כבוד הבריות, הייתי מגלה להם את בית השחיטה כבהמה. משמע, שיש חרב ממש בידי מלאך המוות. אלא בכל מקום שכתוב חרב בעליונים, פירושו, משום שניתנה הרשות בידו לעשות גמר הדין. ולא חרב ממש. וגילוי בית השחיטה הוא, שהיה מגלה הסיבה של המוות, העווֹן, שהוא כמו בית השחיטה, שהיא סיבה למות הבהמה. וכמ"ש, וחרבו שלופה בידו, שהרשות נתונה בידו לעשות דין. מהו שכתוב, וישב חרבו אל נדנה? שהוחזר הדין לבעל הדין, והרשות לפעול הדין, הוחזרה למי שהרשות שלו, לה'.