א) בִטחו בה' עֲדֵי עַד, כי ביָה הויה צור עולמים. בִטחו בה' הוא, שכל בני העולם צריכים להתחזק בהקב"ה ולהיות בטחונם בו.
ב) אם כן, מהו עדי עד? אלא צריך שיהיה תוקפו של האדם בַמָקום שהוא קיום וקשר של הכל, והוא נקרא עַד, שהוא ז"א. ועד הזה הוא מקום המיחֵד לצד זה ולצד זה, שהוא קו האמצעי, המיחֵד צד ימין וצד שמאל זה בזה, להתקיים ולהתקשר, שיתקיימו שני הקווים, ותִקשרנה הארתם זה בזה קשר בל יימוט.
ג) ועַד הזה בו תאוות הכל, כמ"ש, עַד תאוַות גבעות עולם, הן שתי אמהות, בינה ומלכות. הבינה נקראת יובֵל והמלכות שמיטה. והן נקראות גבעות עולם, כמ"ש, מן העולם ועד העולם, בינה ומלכות, שתיהן נקראות עולם.
ד) ותאוותם היא בעַד הזה, ז"א, קו האמצעי, הקיום של כל הצדדים, ימין ושמאל. וע"כ תאוַות היובל, בינה, אל העַד, הוא להעטיר אותו בג"ר, ולהמשיך לו ברכות, שהוא שפע החסדים, ולהריק עליו מעיינות מתוקים, החכמה הממותקת בחסדים. כמ"ש, צאנה וּרְאינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אימו. מלך שלמה, המלך שהשלום שלו, ז"א, ואימו הבינה.
תאוַות השמיטה, המלכות, אל עַד, ז"א, היא להתברך ממנו ולהאיר ממנו, הרי ודאי הוא, שעַד הזה תאוַות גבעות עולם הוא, שהן בינה ומלכות, זו להשפיע וזו לקבל.
ה) משום זה, בִטחו בה' עדי עד, שהוא ז"א. כי משם ולמעלה, חכמה בינה שהם למעלה מז"א, מקום מכוסה וגנוז, שאין מי שיכול להשיג, שמשם יוצאים ומצטיירים העולמות, שהן זו"ן כמ"ש, כי ביָה הויה צור עולמים. יה הוא חכמה. הויה הוא בינה. והם המציירים ומוציאים העולמים, שהם זו"ן. וזהו מקום צפוּן וסתום. וע"כ כתוב, בִטחו בה' עדי עד. ללמד, שעד כאן, עַד ז"א, שנקרא עד, יש רשות לכל אדם להסתכל בו. מכאן ולהלאה, בחו"ב, אין רשות לאדם להסתכל. כי הוא גנוז מכל אדם. ומי הוא המקום שאסור להסתכל בו? הוא יה הויה, חו"ב, שמשם נצטיירו כל העולמות, ואין מי שיעמוד על אותו המקום, כדי להשיג מה.
ו) המקרא מוכיח על מניעת ההשגה למעלה מז"א, שכתוב, כי שְאַל נא לימים ראשונים, מקצה השמים, שהוא ז"א, עד קצה השמים. הרי מפורש בכתוב, שהשאלה וההשגה הוא רק במדרגת שמים, ז"א, מקצהו עד קצהו. שעד כאן יש רשות לאדם להסתכל. מכאן ולהלאה, כלומר למעלה מז"א, אין מי שיכול לעמוד עליו.
שבכל מדרגה יש ג"ר וז"ת, שהוא ז"א. ואין השגה אלא בז"א של כל מדרגה. ואפילו בז"א דג"ר, שנקרא דעת. אבל בג"ר של כל מדרגה, אין מי שישיג שם. ואפילו בג"ר של מדרגת עשיה.
ז) בִטחו בה' עדי עד. בכל ימיו של האדם הוא צריך להתחזק בהקב"ה. ומי שמֵשׂים בו בטחונו ותוקפו כראוי, לא יוכלו להרע לו כל בני העולם. שכל מי ששם תוקפו בשם הקדוש, מתקיים בעולם.
ח) כי משום שהעולם מתקיים בשמו הקדוש. כמ"ש כי ביָה הויה צור עולמים. כלומר, צייר עולמים, כי בשתי אותיות נבראו העולמים, עולם הזה ועולם הבא. עולם הזה נברא בדין, ועומד, שמתקיים, על דין. כמ"ש, בראשית ברא אלקים, ששֵׁם הזה רומז על דין. כדי שיתנהגו בני אדם על פי דין, ולא יצאו לחוץ מן הדרך.
ט) וידבר אלקים אל משה. השם אלקים רומז על גזירת הדין שעומד עליו. וישוֹב משה אל ה' ויאמר אדנַ"י, באלף דלית נון יוד, שהוא שם המלכות. רְאֵה תוקפו של משה, שמיד בראשית נבואתו לא נח רוחו במקום הזה, שהוא מלכות, אמר, אדנ"י למה הֲרֵעותָה לעם הזה, למה זה שלחתני, ומאז באתי לדבר בשמֶךָ הֵרַע לעם הזה, והצֵל לא הצלת את עמֶך. מי הוא שיוכל לומר כזה, אלא משה, שידע, שמדרגה אחרת עליונה מן המלכות, נועדה לו, כי היה מרכבה לז"א, בעלה של המטרוניתא.
י) בתחילה כשניתן לו הבית, מלכות, שבהיותו מרכבה לז"א, בעלה של המלכות, נמצא שזכה במדרגת המלכות שתהיה לביתו, כמו שהיא בית ז"א. ע"כ פקד עליה, כאדם הפוקד על ביתו. ואומר, כל מה שרוצה בלי פחד. אף משה כן, לביתו אמר, שהוא מלכות, ולא פחד.
יא) וידבר אלקים. הוא גזרת הדין, כי השם אלקים הוא דין, המלכות. ויאמר אליו, אני הויה, היא מדרגה אחרת, ז"א, רחמים. ונקשר כאן הכל, דין ורחמים יחד, שהוא שלמות גדולה. זהו שכתוב, ויאמר אליו אני הויה, שהוא מידת הרחמים.
אם היה כתוב, וידבר אלקים אל משה, אני הויה. היה שנקשרו בשבילו דין ורחמים יחד. אבל לא כך כתוב, אלא, וידבר אלקים אל משה מתחילה, ואחר כך, ויאמר אליו, אני הויה. שמשמע, שהם מדרגה אחר מדרגה. ואינם דין ורחמים מקושרים יחד.
יב) משה, אם לא היה בעליו של הבית, כמ"ש עליו, תפילה למשה איש האלקים, היה נענש על מה שאמר לאדנ"י, למה הֲרֵעותָה לעם הזה. אבל בשביל זה שהיה בעליו של הבית לא נענש. בדומה לאדם שנפל לו מריבה עם אשתו, שהייתה בת מלך, ואמר לה דברים שאינם הגונים, התחילה היא להתרעם. כיוון שהתחילה לומר דבר, היה שם המלך, לקח לו המלך את הדבר, והיא שתקה ופסקה מלדבר. אמר לו המלך לבעלה, וכי לא ידעת שאני מלך, ולפניי דיברת דברים אלו. כביכול אף משה כן, שכתוב, וישוב משה אל ה', ויאמר, אדנ"י, למה הֲרֵעותָה. מיד, וידבר אלקים אל משה, שהיא מידת הדין, כי הבת מלך התחילה להיתרעם. מיד לקח המלך את הדבר, ויאמר אליו, אני הויה. האם לא ידעת שאני מלך, ומלפני דיברת דברים אלו?
יג) וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי. למה שינה את השמות של מעלה אדנ"י הויה אלקים, וכאן אמר אל שדי? אלא בדומה למלך שהיה לו בת בלתי נשואה, והיה לו אוהב. כשרצה המלך לדבר עם האוהב, שלח את בתו לדבר עימו, והיה המלך מדבר עימו ע"י בתו. הגיע זמנה של בתו להינשא. באותו יום שנישאה, אמר המלך, קיראו לה מטרוניתא יקרה. ואמר לה, עד עתה דברתי על ידֵך למי שדברתי, מכאן ולהלאה אני אומר לבעלך, והוא יאמר למי שצריך. לימים אמר לה בעלה, דָברי ריב לפני המלך, עד שהיא התחילה לדבר, לקח לו המלך את הדבר. אמר לו, וכי איני המלך, אשר עד יום הזה לא דיבר איש עימי אלא ע"י בתי, ואני נתתי לך את בתי, ודברתי עימך בגלוי, מה שלא עשיתי לאדם אחר.
יד) וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, הוא שם המלכות, מטרם שניזדווגה עם ז"א פנים בפנים. ופירושו, וארא אל האבות באל שדי, המלכות. כשהייתה בביתי ולא נישאה, ולא דיברו עימי פנים בפנים, כמו שעשיתי לך. ואתה בהתחלת דיבורך, אמרת לבתי בפנַי דברים כאלו. אלא על כך כתוב, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי הויה לא נודעתי להם. לדבר עימהם במדרגה זו שדברתי עימך.
טו) לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה. הארץ זו היא ארץ הקדושה של ישראל, שהיא עומדת להישקות מן ה', ולהתברך ממנו מתחילה. ואחר כך ממנה נישקה העולם כולו. תבל ויושבי בה, זו היא שאר הארצות, השותים ממנו.
טז) כי הוא על ימים יְסָדָהּ. אלו הם שבעה עמודים, חג"ת נהי"מ דז"א, שהארץ נסמכת עליהם. והם שבעה ימים וים כנרת, המלכות, שולט עליהם. אל תאמר ששולט עליהם. כי המלכות אינה שולטת על ז"ס דז"א, אלא שהים כנרת נתמלא מהם. כי המלכות מקבלת מהם.
ועל נהרות יכוננה. מי המה הנהרות? כמ"ש, נשאו נהרות קולם, ישאו נהרות דָּכְיָם, שהם היסוד דז"א, שנקרא נהר, כמ"ש, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן.
יז) ארץ, מלכות, בעת שהיא פב"פ עם ז"א, ישראל, נקראת בשם ארץ ישראל. ויעקב, ישראל, למה אינו מושל עליה כמשה, הלא גם הוא מרכבה לז"א, הנקרא ישראל, שהרי כתוב, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, שהוא שם הנוקבא בטרם שמזדווגת עם ז"א?
יח) אלא יעקב, שלקח בית שלמטה, בעולם הזה, וע"כ נעזב ממנו בית שלמעלה, מלכות. ועם בית שלמטה, ד' הנשים, התקין בית העליון, המלכות, בי"ב שבטים בשבעים ענפים, ע' שמות שלה, ע' נפש שבאו למצרים. משה לקח בית העליון, מלכות, ועזב בית התחתון, כי נִפרשׁ מאשתו. וע"כ כתוב ביעקב, באל שדי, כי רק באל שדי דיבר עימו הקב"ה ולא יותר מזה. ושמי הויה לא נודעתי להם, לדבר עימהם במדרגה זו של הויה, שהוא עליון.
יט) פאר האבות היה יעקב, השלמות של הכל. בכולם כתוב, אל אברהם אל יצחק, ובו נתווספה אות אחת, שנאמר, ואל יעקב. נתווספה בו ו', להורות שהוא שלם יותר מכולם. ועם כל זה, לא זכה להשתמש בה, במלכות, כמו משה.
כ) וגם הקימותי את בריתי. משום שנימולו. שכל מי שנימול, יורש הארץ. וע"כ כתוב, לתת להם את ארץ כנען. כי הארץ אינו יורש אלא צדיק. וכל מי שנימול נקרא צדיק, שכתוב, ועמֵך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. כל מי שנימול ושומר אות הברית נקרא צדיק. יוסף, שכל ימיו לא נקרא צדיק, עד ששמר ברית ההוא, אות ברית קודש. כיוון ששמר אותו במעשה של אשת פוטיפר, נקרא צדיק, כלומר יוסף הצדיק.