סו) ואני ערל שפתיים. בתחילה כתוב, לא איש דברים אנוכי, כי כבד פה. והקב"ה השיב לו, מי שם פה לאדם. והוא אמר, ואנוכי אהיה עִם פיך. הכי יעלה בדעתך שלא היה כן? שאומר ואני ערל שפתיים? ואם כן, היכן הוא הדבר שהבטיח לו הקב"ה מקודם, ואנוכי אהיה עם פיך?
סז) אלא, משה הוא קול, ז"א. הדיבור הוא המילה שלו, המלכות, הייתה בגלות. ע"כ היה משה ערל פה לפרש דברים. ומשום זה אמר, ואיך ישמעֵני פרעה, בעוד שהמילה שלי, המלכות בגלות, ואין לי מילה, ואני קול בחוסר מילה, שהיא בגלות. ע"כ, במקום המלכות, שיתף הקב"ה את אהרון עימו, שהוא שושבין של המטרוניתא.
סח) כל זמן שהדיבור, המלכות, בגלות, נסתלק ממנו הקול, ז"א, והמילה הייתה ערלה בלי קול. כשבא משה, בא הקול, כי היה מרכבה לז"א, שנקרא קול. ומשה היה קול בלא מילה, משום שהמילה הייתה בגלות. וכל זמן שהדיבור הייתה בגלות, הלך משה אל הר סיני וניתנה התורה. בעת ההוא, נתחבר הקול עם הדיבור, ז"א עם המלכות. ואז דיבר דבר. כמ"ש, וידבר אלקים את כל הדברים. בבחינת קול בלא דיבור. וכך הלך עד שקֵרבוּ הָאֵלֶּה. ואז נמצא משה שלם בדיבור כראוי, כי קול ודיבור היו ביחד בשלמות.
סט) והתלונן משה על שהמילה חסרה ממנו. חוץ מזמן שהמלכות דיברה לרגוז עליו, שכתוב, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה. מיד, וידבר אלקים אל משה, שהמלכות, מילה, שנקראת אלקים, דיברה אליו קשות. כי דיבור יורה לשון קשה, שרגזה עליו, על מה שאמר, ומאז באתי אל פרעה. הרי שהמלכות התחילה לדבר עימו, אע"פ שהייתה בגלות. והוא מטעם, שהדיבור היה להראות רוגז. כי הדיבור התחיל לדבר והפסיק, והקול, ז"א, השלימו. ומסיים הכתוב, ויאמר אליו אני ה', אשר ה' הוא ז"א. משום שהדיבור היה בגלות ועוד לא הגיע זמנו לדבר. ע"כ דיבר עימו ז"א.
ע) משום זה משה לא היה שלם מתחילה, שיהיה לו מילה, המלכות, שהוא קול הצריך למילה. והוא בא בשביל הדיבור, להוציאו מן הגלות. כיוון שיצא מן הגלות והתחברו הקול והדיבור ביחד בהר סיני, נשלם משה ונרפא מן ערל שפתיים שלו, ואז נמצא קול ודיבור יחד בשלמות.
עא) כל הימים שהיה משה במצרים, שרצה להוציא את המילה מן הגלות, לא דיבר המילה, שהיא הדיבור. כיוון שיצא מן הגלות, והתחבר קול ודיבור, מילה ההיא שהיא דיבור, המלכות, הנהיג וניהל את ישראל. אבל לא דיבר עד שקרבו ישראל אל הר סיני, ופתח בתורה.
ואם תאמר, הרי כתוב, כי אמר אלקים, פן יינחם העם. והשם אלקים יורה על מלכות. הרי שדיבר קודם מתן תורה. ומשיב, כי אמר, אינו דיבור בפה, אלא רצון הלב בדממה, הנקרא אמירה, כמו ויאמר המן בליבו.
עב) וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'. קמתי אני לפתוח לדודי ודודי חמק עבר. קמתי אני לפתוח לדודי, זהו הקול, ז"א, דודה של המלכות. כנסת ישראל, המלכות, כשהיא בגלות, הסתלק הקול ממנה, המילה השתככה ממנה, כמ"ש, נאלמתי דומיה. ואם נתעוררה לדבָר, כתוב, ודודי חמק עבר, כי הקול הסתלק ממנה, ונפסקה המילה. ועל זה, וידבר אלקים אל משה, שהתחילה לדבר, ופסקה ושתקה. ואח"כ השלים הקול, ז"א, ואמר, ויאמר אליו, אני הויה.
עג) וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי. ואל יעקב כתוב תוספת ו', להורות שהוא בחיר שבאבות. כי הו' מורה על ת"ת, קו אמצעי דז"א, ששלמותם אברהם ויצחק תלויה בקו אמצעי, יעקב. כמ"ש אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, שביעקב נאמר תוספת ו'.
וכתוב, אני ה' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק. הרי שכתוב ביצחק תוספת ו'?
עד) משום שיעקב היה חי, והכתוב הכליל את יעקב ביצחק, שנחשכו עיניו והיה כמת. שהרי בעוד שהאדם חי בעולם הזה, אין השם הקדוש נזכר עליו, וע"כ הכליל אותו ביצחק. וע"כ נכתב תוספת הו' ביצחק. עתה שמת יעקב, בא הדבר למקומו. כמ"ש ואל יעקב.
עה) באל שדי. שנראיתי להם מתוך מראה שאינה מאירה. מלכות, הנקראת אל שדי. ולא נראיתי מתוך המראה המאירה, ז"א, הנקרא הויה. ואם תאמר שהאבות השתמשו בנוקבא בלבדה, המלכות. לא נפרדו ז"א מנוקבא כלפי האבות לעולם. כמ"ש וגם הקימותי את בריתי איתם, כי הברית, יסוד דז"א, התחבר עם המלכות.
עו) מן הקב"ה יש לאדם ללמוד, שלא יפריד בין ז"א לנוקבא, שכתוב, באל שדי, שהיא הנוקבא. וכתוב, וגם הקימותי את בריתי איתם, שהוא יסוד דז"א, שהתחבר עימה. ולמדנו, מי שזכה לברית, ליסוד דז"א, זכה בארץ, שהיא הנוקבא. מטעם היותם מחוברים זה בזה.