כא) שִמחו את ירושלים, וגילו בה כל אוהביהָ. כמה חביבה התורה לפני הקב"ה, כי בכל מקום שדברי תורה נשמעים, הקב"ה וכל צבאותיו כולם מקשיבים לדבריו. והקב"ה בא לדור עמו. כמ"ש, בכל מקום אשר אזכיר את שמי. ולא עוד, אלא ששונאיו נופלים לפניו.
כב) מצוות התורה עליונות הן למעלה. בא אדם ועשה מצווה אחת, המצווה ההיא עומדת לפני הקב"ה ומתעטרת לפניו, ואומרת פלוני עשה אותי, ומן פלוני אני, משום שהוא עורר אותה למעלה. כי כמו שעורר את המצווה למטה, כן היא מתעוררת למעלה, ועושה שלום למעלה ולמטה, שגורם זווג לז"א ומלכות, המכונים מעלה ומטה.
כג) שִמחו את ירושלים. משום ששמחה אינה נמצאת, אלא בזמן שישראל נמצאים בארץ הקדושה, ששם מתחברת אשה בבעלה. ז"א ומלכות. ואז הוא שמחת הכול, שִׂמחה של מעלה ושל מטה. ובזמן שישראל אינם נמצאים בארץ הקדושה, אסור לאדם לשמוח ולהראות שמחה. כמ"ש, שמחו את ירושלים וגילו בה. וגילו בה, בזמן שישראל נמצאים בה.
כד) בזמן שירושלים בשמחה, צריך האדם לשמוח, ולא בזמן הגלות. שִׂמחו את ירושלים, שכתוב, עבדו את ה' בשמחה. ירושלים, השכינה, וצריכים לעבוד ולשמח אותה.
כה) כתוב אחד אומר, עבדו את ה' בשִׂמחה. וכתוב אחד אומר, עבדו את ה' ביראה, וגילו ברעדה. שישראל שורים בארץ הקדושה, אז עובדים לפני ה' בשמחה. שישראל שורים בארץ אחרת, אז צריכים לעבוד ביראה ולשמוח ברעדה. עבדו את ה' ביראה, זו כנסת ישראל, המלכות, בזמן שהיא בגלות בין העמים.
כו) כי בשמחה תצאו. זו כנסת ישראל. שבכל זמן שהיא בגלות ושוכבת לעפר, אינה נקראת שמחה, עד שהקב"ה יבוא אליה ויקים אותה מן העפר, ויאמר, התנערי מעפר קומי אורי, ויתחברו יחד. אז היא נקראת שמחה, שמחת הכול. ואז, בשמחה תצאו. אז כמה צבאות יצאו לקבל את המטרוניתא לשמחה של סעודת המלך.