תכב) נפש כי תמעול מעל. נפש ודאי, ולא הנשמה והרוח, שהם אינם חוטאים, אלא שמסתלקים מטרם החטא. כתוב, והייתה נפש אדונִי צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך. וכתוב, ואת נפש אויביך יקַלעֶנָה בתוך כף הקלע. הרי ששכר ועונש מגיעים בעיקר לנפש.
תכג) אשרי הם הצדיקים, שיש להם חלק עליון בהקב"ה, בהחלק הקדוש, בקדושות של המלך, משום שהם מקדשים את עצמם בקדושות אדונם. וכל מי שמתקדש, הקב"ה מקדש אותו, שכתוב, והתקדשתם והייתם קדושים. אדם מקדש את עצמו מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה. וכשמתקדש האדם בקדושת אדונו, מלבישים אותו נשמה קדושה, שהיא ירושת הקב"ה וכנסת ישראל, שהנשמה היא תולדה מזו"ן. ואז יורש הכל. ואלו הם הנקראים בנים להקב"ה. כמ"ש, בנים אתם לה' אלקיכם.
תכד) כתוב, תוצא הארץ נפש חיה. ומחלק ההוא ירש דוד המלך ונקשר בקשר העליון, וירש המלכות. ומשום זה, והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. הנפש נקשרת ברוח, והרוח בנשמה, והנשמה בהקב"ה. שע"כ נקראים צרור החיים. אשרי חלקו, מי שיורש ירושה עליונה זו.
תכה) אוי לאלו הרשעים, שנפשותיהם אינן זוכות בעוה"ז, כש"כ בעוה"ב. עליהם כתוב, ואת נפש אויביך יקַלעֶנָה בתוך כף הקלע. שהולכות ומשוטטות בעולם, ואינן מוצאות מקום לנוח להתקשר בו. ונטמאות בצד הטמא. וכרוז קורא ואומר, נפש כי תמעול מעל בה'. מקדש ה' טמא, הנפש שלו. ואין לומר מקדש ה' ממש, שהרי לא נכנס בקדושה, ולא נכלל בה. ואיך יטמא אותה. והם מזיקי העולם, נפשות הרשעים, משום שמתדבקים בס"א ונטמאות.
תכו) נפש, כשמתעטרת כנסת ישראל, מלכות, מתעטרת במלך הקדוש, ז"א, ונקראת המלכות צרור החיים, משום שבה נקשר הכל. הנפש נקשרת בה מלמטה וז"א מלמעלה. כשנוסעת השכינה, מלכות, נוסעת עם האבות, חג"ת דז"א. כמ"ש, ויסע מלאך האלקים ההולך, שהם ג' פסוקים, ויסע ויבוא ויט, המורים על ג' קווים חג"ת דז"א, שהשכינה מקבלת מהם ונוסעת עימהם. וע"כ נקראת השכינה צרור החיים, שג' קווים חג"ת צרורים בה.
תכז) הכל, ג' הקווים חג"ת והשכינה, נעשו עטרה אחת, כדי שיתעטרו יחד. והשם הקדוש, השם ע"ב נראה בתוכם. בשעה ההיא נקרא ז"א כתפוח בעצי היער, כן דודי בין הבנים. כי ג' קווים חג"ת, הם ג' גוונים, לבן אדום ירוק, הנראים בתפוח. והיו רואים אז ישראל על הים, זיו יקר העליון נוסע לפניהם. ויוציאך בפניו בכוחו הגדול ממצרים, אלו הם האבות, חג"ת, ג' קווים, ויסע ויבוא ויט. ומשום זה שֵם זה, מלכות, משבר הרים ומשבר סלעים, ויש בו לטוב ולרע. אשרי חלקם של ישראל.
תכח) מצווה זו, המועל בהקודש, צריך להביא קרן וחומש. כמ"ש, ואת חמישיתו יוסיף עליו. קרן היא ו' דהויה, ז"א. חומש שלו ה', המלכות. כי ה' בחינות כח"ב תו"מ יש בז"א, והמלכות היא חמישית ממנו. וזהו קרן היובֵל, קרן שהוא ז"א, המקבל מיובל, בינה. קרן שהייתה במצחו של אותו פר, שהקריב אדם הראשון, שקרן זו רומזת על ז"א, שע"י הקרבן הקריב המלכות לז"א, וזה להקריב החומש אל הקרן, עיקר כל הקרבנות. הקרן, ז"א, קיימת לו לעוה"ב, בינה, שמקבל מבינה, והפירות שלו הם בעוה"ז, מלכות המקבלת מז"א. וזהו ה' ה'. ה"ר דהויה, בינה, וה"ת דהויה, מלכות, והו' ז"א, עומד ביניהם ומקבל מה"ר, הקרן הקיימת לו לעוה"ב, ומשפיע לה"ת, הפירות שבעוה"ז.
תכט) עֵז לקרבן. למה עֵז? השם שלה גרם, ללמוד מצד הרע. שעז תורֶה על דינים עזים וקשים. וא"כ למה מקריבים אותה לקרבן? אלא צריכים להקריב את זו, כי אם עבר עליו רוח הטומאה או עסק בה, קרבנו הוא עז הזו, כלומר באותו אופן שחטא.