עב) שני מיני לחם אכלו ישראל. אחד כשיצאו ממצרים, אכלו מצה, לחם עוני, לחם ממלכות. ואחד במדבר, שאכלו לחם מן השמים, לחם מז"א, שנקרא שמים. שכתוב, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. וע"כ הקרבן של חג השבועות הוא לחם. ועל הלחם נקרב כל שאר הקרבנות. הלחם הוא עיקר. כמ"ש, והִקרבתֶם על הלחם שבעת כבשים. וכמ"ש, ממושבותיכם תביאו לחם תנופה, שזהו לחם שהחכימו בו ישראל, חכמה עליונה של התורה, ובאו בדרכיה.
עג) בפסח יצאו ישראל מהלחם שנקרא חמץ, שכתוב, ולא יֵרָאה לך חמץ. וכתוב, כי כל אוכל מַחְמֶצֶת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל. יצאו מחמץ, משום הכבוד של לחם שנקרא מצה. עתה שזכו ישראל ללחם עליון דז"א, לא יפה היה שיתבטל החמץ, ולא יראה כלל? ולמה קרבן זה של לחם הביכורים היה חמץ, שכתוב, סולת תהיינה חָמץ תֵאָפינה? הרי ביום הזה נתבטל היצה"ר, חמץ, כי התורה, שנקרא חירות, נמצאת, ולמה הביאו חמץ?
עד) אלא בדומה למלך שהיה לו בן יחיד, ונחלה. יום אחד היה משתוקק לאכול. אמרו, יאכל בנו של המלך רפואה זו. וטרם שיאכל אותה, לא ימצא שום מאכל ומזון אחר בבית. עשו כך. כיוון שאכל הרפואה ההיא אמר, מכאן והלאה יאכל כל מה שרוצה, ולא יוכל להזיק לו.
עה) כך, כשיצאו ישראל ממצרים, לא היו יודעים העיקר והסוד של האמונה. אמר הקב"ה, יטעמו ישראל רפואה. וכל עוד שיאכלו רפואה זו, לא יראה להם מאכל אחר, חמץ. כיוון שאכלו מצה, שהיא רפואה, לבוא ולדעת בסוד האמונה, שהיא מלכות, אמר הקב"ה, מכאן והלאה, ראוי להם חמץ, ויאכלו אותו, כי אינו יכול עוד להזיק להם. וביום השבועות, נמצא לחם העליון, של ז"א, רפואה גמורה.
עו) וע"כ מקריבים חמץ, היצה"ר, שישרף על המזבח ע"י הקרבנות שמקריבים על המזבח, ומקריבים שתי הלחם אחרים, ע"י תנופה, עימהם יחד. שתי לחם אחרים, פירושו, חוץ מן הקרבנות. והחמץ, היצה"ר, נשרף באש המזבח, ע"י הקרבנות, ואינו יכול לשלוט ולהזיק לישראל. ומשום זה ישראל הקדושים מתדבקים בהקב"ה ביום הזה ברפואה של התורה. ואם היו שומרים ישראל ב' מיני לחם אלו, מצה ולחם העליון של ז"א, לא היו באים בדין לעולם.
כי יש ב' מיני מוחין לנוקבא:
א. מזמן היותה ב' מאורות הגדולים, מטרם המיעוט, שאז הייתה בקומה אחת עם ז"א, ולא הייתה מקבלת ממנו, אלא שניהם מקבלים בשווה מאמא. שז"א היה מלביש קו ימין שלה, חסדים, והמלכות הייתה מלבשת קו שמאל שלה, חכמה בלי חסדים. שאז קטרגה הירח, מחמת שבלי חסדים אין החכמה יכולה להאיר, והייתה הארתה בצמצום גדול.
ב. אח"כ נאמר לה, לכי ומעטי את עצמך. שאז ירדה למטה מחזה דז"א, שהמסך שבחזה דז"א מיעט אותה, עד שאין לה מעצמה כלום והכל היא מקבלת מז"א. אבל תחת זה היא נבנית במוחין גדולים מחכמה וחסדים, עד שהיא בזיווג פב"פ עם ז"א.
אמנם אין העדר ברוחניות, ואע"פ שנתמעטה וחזרה אחר המיעוט לפב"פ, לא נתבטל בה משום זה המוחין שמלפני המיעוט. אלא המוחין שמלפני המיעוט, להיות הארתם מצומצמת, הם מכונים מוחין דאחוריים, מצה, הנקראת לחם עוני. והמוחין שלאחר המיעוט, נקראים מוחין דפנים, וכן לחם מן השמים, מטעם שמוחין אלו מקבלת מז"א, שנקרא שמים.
ונבחנים שיש בהם חמץ, שפירושם דינים, מחמת המיעוט שנתמעטה שירדה מחזה ולמטה דז"א, שהדינים הנמצאים בנקודת החזה דז"א הוא חמץ. אבל חמץ הזה מתתקן, עד שנהפך להיות קדושה ורחמים. כי נגלה שזולת המיעוט והדינים האלו, הייתה המלכות נשארת בלחם עוני, ולא הייתה מקבלת מוחין הגדולים דפב"פ לעולם.
ונמצא שיש ב' מיני תיקונים בב' מיני מוחין דמלכות:
א. התיקון של מוחין דאחוריים, הוא לבער החמץ ולהרחיקו כמ"ש, בל יֵרָאה ובל ימצא. כי החכמה מבערת כל הדינים. אבל אינם עוקרים את החמץ לגמרי מהמקומות התחתונים שעודו נמצא שם. ונמצא שהוא רפואה, אבל לא לגמרי.
ב. משא"כ המוחין דפָנים שעל ידיהם מתהפך החמץ ונעשה קדושה ורחמים, נמצא שנעקר החמץ לגמרי, ואין לו מקום עוד להתעורר. וע"כ נבחן זה לרפואה גמורה.
שני מיני לחם אכלו ישראל. אחד כשיצאו ממצרים, אכלו מצה, לחם עוני, המוחין דאחוריים של המלכות, שהארתם מצומצמת מחמת חיסרון בחסדים. והוא לחם עוני. אמנם אלו המוחין הם של המלכות עצמה, שקיבלה מבינה ולא ע"י ז"א. וע"כ שבעה ימים של מצות הם תחתונים, המוחין דמלכות עצמה. ואחד במדבר, לחם מִן השמים, מָן, שהיה ממוחין דז"א עצמו. וע"כ הקרבן של חג השבועות הוא ג"כ לחם מן השמים, כמו המן, אלא הם המוחין של המלכות, שקיבלה אותם מן השמים, ז"א, המוחין דפב"פ.
כי נאמר עליהם, ממושבותיכם תביאו לחם תנופה מן הארץ, המלכות. אלא שקיבלה אותם משמים, ז"א. ואינם מוחותיה עצמה, כמו מוחין דאחוריים. והִקרבתֶם על הלחם שבעת כבשים. כי הלחם, המוחין דפב"פ, הנמשכים בשבועות ע"י תנופת הלחם, הוא העיקר הנרצה. והקרבנות שמקריבים הם להשלים את הלחם. כי החמץ שיש במוחין דפנים מתהפך להיות קדושה ורחמים, ע"י הקרבת הקרבנות, שאש המזבח מהפך את החמץ, שהוא הדינים שבאו מחמת המיעוט, לריח ניחוח אישֶׁה לה'.
כמ"ש, ממושבותיכם תביאו לחם תנופה, שהכוונה היא על לחם מן הארץ הבא ממושבותיכם, ולא מָן כמו שאכלו במדבר. שזהו לחם שהחכימו בו ישראל, חכמה עליונה של התורה, להיותם המוחין דפנים, הבאים מז"א שנקרא תורה אל המלכות, וישראל שקיבלו המוחין הללו, זכו ג"כ לחכמה עליונה.
וזהו שמשיב לקושיא, כיוון שיום השבועות גדול מפסח, למה הותר החמץ בשבועות, והרי החמץ הם דינים ויצה"ר. שיש שני מיני רפואות:
א. מצה, להרחיק הדינים, אבל עוד אין מהפכים אותם לרחמים,
ב. לחם ביכורים והקרבנות, שמקריבים עליהם על המזבח, שע"י הקרבנות נשרף החמץ על המזבח ומתהפך לריח ניחוח, שרפואה זו היא רפואה גמורה, עד שהחמץ נעשה קדושה. כמ"ש, בלחם תנופה חָמץ תֵאָפינה. ואם היו שומרים ישראל ב' מיני לחם אלו, מצה ולחם העליון של ז"א, לא היו באים בדין לעולם, כי ע"י המצה והלחם תנופה והקרבנות נהפכו הדינים להיות קדושה ורחמים בכל מקום שהם.
עז) יום ראש השנה הוא יום הדין, לאלו שלא לקחו מאכל הרפואה, מצות, מוחין דאחוריים, ועזבו את רפואת התורה, מוחין דפב"פ מז"א, הנקרא תורה, שע"י ב' רפואות אלו נתתקן מאכל האחר, החמץ, ונתהפך לקדושה. כי ביום הזה של ראש השנה, חמץ עולה ומקטרג על האדם ומלשין עליו, והוא עומד ביום הזה להיות מקטרג על העולם, והקב"ה יושב בדין על הכל, ודן את העולם.
עח) ומשום זה כשנתן הקב"ה תורה לישראל, נתן להם לטעום אותם מלחם עליון ההוא, ממוחין דפנים דז"א, ממקום ההוא, מן המלכות שמקבלת ממנו. מתוך הלחם ההוא, היו יודעים ומסתכלים בסודות התורה, ללכת בדרך הישר.