כג) מתוך תוקף אורו דיצחק, קדושה, ומתוך שִמְרֵי היין, קליפות, משניהם יצא צורה אחת, מורכבת מטוב ורע, הכלולה זכר ונקבה כאחד. היא אדומה כמו ורד, ומתפרשת לכמה צדדים ודרכים, שיש בה הרבה בחינות.
כי הארת יצחק, היין המשמח אלקים ואנשים, הוא הארת החכמה המאירה רק ממטה למעלה. ואם מַרבה בשתיית היין, ממשיך ממעלה למטה, אז, כמ"ש, לא זכה זה רע, כי מתגלה המלכות דצ"א וכל האורות מסתלקים. ומלכות זו מכונה שִמְרֵי היין. וכמ"ש, ויישְתְ מן היין וַיִשְׁכָּר, כי שתה יתר מכשיעור, ואז, וַיִתְגַּל בתוך אוהלו. כי נגלו שמרי היין. וכתוב, שמאורו של יצחק, מיין המשמח, ומשמרי היין, מגילוי המלכות דצ"א, שכל האורות מסתלקים בסיבתה, מהרכבתם יחד, כמו יין המלא שמרים, יצאו דכר ונוקבא דטומאה. הזכר נקרא ס"מ, והנקבה שלו כלולה בו תמיד. כמו שבצד הקדושה בקטנות, שזו"ן כלולים זה בזה, כן הוא בס"א זכר ונקבה כלולים זה בזה. הנקבה של ס"מ נקראת נחש, אשת זנונים, קֵץ כל בשר, קֵץ הימים.
כד) שתי רוחות רעות נדבקות ביחד. הארת הרוח של הזכר דקה, כלומר ו"ק בלי ראש. הרוח של הנקבה מתבארת בהרבה דרכים ושבילים, כי הוא פרצוף שלם ראש וגוף, כי בקליפה הנקבה גדולה מהזכר. והיא נדבקת ברוח של הזכר, והיא מִתְעָדה [מתקשטת] בהרבה עדיים, כמו זונה מתועבת, העומדת בראש דרכים ושבילים לפתות בני אדם. וזה מלמדנו, שהיא זקוקה רק למתחילים לֵילֵך בדרך ה', שהם עלולים ליפול בפח שלה. וזה נבחן כעומדת בראש הדרכים של עבודת ה'. אמנם אלו הרגילים בדרכי ה', כבר אותה הזונה נפרדת מהם, ואין לה שליטה עליהם.
כה) השוטה הַקָרב אליה, היא מחזיקה בו ומנשקת אותו, ומוזגת לו יין מלא שמרים, דמְרוֹרַת פְּתָנִים. כיוון ששתה כבר הוא זונֶה אחריה. לאחר שרואה שהוא זונֶה אחריה וסר מדרך האמת, היא מתפשטת מכל אלו התיקונים, שהייתה מתתקנת כלפי אותו השוטה.
כו) התיקונים שלה לפתות את בני אדם, הן: שערותיה מתוקנות, אדומות כשושנה. פניה לבנות ואדומות. באוזניה תלויים שישה תיקונים של אֵטוּן מצרים. על עורפה, תלויים כל הכוחות שבארץ הקדם. פיה, מתתקן בפתיחה קטנה וצרה יפה בתיקוניה. הלשון, כחרב חדה. הוחלקו דבריה כשמן. שפתותיה, יפות אדומות כשושנה, מתוקה מכל מתוק שבעולם. מלובשת ארגמן ונתתקנה בארבעים תיקונים חסר אחד.
כז) השוטה, הולך אחריה ושותה מכוס יינה, ומנאף עימה וזונֶה אחריה. מה היא עושה? מניחה אותו ישן במיטתו, ועולה למעלה וּמַשׂטנת עליו, ומקבלת שָם רשות להורגו, ויורדת אליו. והיא כבר הסירה את התיקונים מעליה, ונעשתה גיבור עריץ עומד לנגדו, לובש לְבוש של אש לוהט, מטיל פחד עצום המחריד גוף ונפש. מלא עיניים איומות, חרב חדה בידיו, טיפות מרות תלויות על חרב ההוא, הורג את שוטה ההוא ומטילו לגיהינום.
עצה"ד ויין המשכר ואשת זנונים הם דבר אחד, המשכת הארת השמאל ממעלה למטה. נוקבא היא עצה"ד טוב ורע, כי יש בה ב' נקודות מפתחא ומנעולא. ושנאמר, אם זכה הרי טוב, שהולך בדרך קו אמצעי, שממשיך הארת החכמה שבשמאל רק ממטה למעלה. ואז נגנזה נקודה דמנעולא שבנוקבא דז"א, מדה"ד, ונקודה דמדה"ר גלויה, ואז משפיעה כל טוב לתחתונים. וזה נבחן שהאדם דבוק בזו"ן דקדושה, והיין שהוא שותה, המוחין דשמאל, שותה במידה, משמח אלקים ואנשים.
אבל אם לא זכה הרי רע, שאם מגביר את קו השמאל וממשיך הארתו ממעלה למטה, אז נגלה בהנוקבא דז"א נקודה דמנעולא, מדה"ד, וכל אורות החיים מסתלקים ממנו, כמ"ש, מעפר אתה ואל עפר תשוב. וזה נבחן שהאדם נדבק באשת זנונים ושתה יין המשכר, ששתה יותר מהמידה, כי המשיך הארת השמאל ממעלה למטה. ואז נתגלו שמרים בתוך היין, שהיא נקודה דמה"ד, והיין נעשה בשבילו כוס התַּרְעֵלָה. כי השמרים ממיתים אותו.
ורצה הקב"ה להביא את הצדיקים לידי ניסיון, כדי שיזכו במוחין הגדולים, ע"כ כתוב, זה לעומת זה עשה אלקים, שנתן למרכבת הטומאה כמעט כל מה שיש בקדושה, כדי שיהיה להם כוח לפתות בני אדם אחריהם. ועי"ז עשה י"א (11) התיקונים לאשת זנונים, שיהיה לה כוח לפתות בני אדם. וכמ"ש בעצה"ד, וַתֵּרֶא האישה כי טוב העץ למאכל, וכי תאווה הוא לעיניים, ונחמד העץ להשכיל, ותיקח מפרְיוֹ, ותאכל. שאם לא היו אלו התיקונים בעצה"ד, המושכים את הלב, לא הייתה אוכלת.
מִספר י"א התיקונים הם כמ"ש, עַשְׂתֵּי עֶשְׂרֵה (11) יריעות עיזים, שהם: שערות, פנים, אוזניים, עורף, פה, לשון, דיבורים, שפתיים, מתיקות, לְבוש, ומ' תיקונים חסר א'. שכל אלו הגיעו אליה מהנוקבא דקדושה, כמ"ש, אימָלְאָה החורָבָה, שלא נבנה צוֹר אלא מחורבנה של ירושלים.
תיקון א. שערותיה מתוקנות, אדומות כשושנה. צבע אדום שעל השערות, להורות על הארת חכמה משמאל, המכונה אדום. כי החכמה נקראת ראייה, והצבעים מושגים ע"י חוש הראייה, חכמה. וצבע אדום החשוב שבצבעים, ע"כ נראה מרחוק.
תיקון ב. פניה לבנות ואדומות. צבע לבן מורה על הארת חסדים. וצבע אדום, על הארת החכמה. ונודע שכל השלמות שבחכמה הוא בחיבורו עם הארת החסדים. לפיכך נעשה בפָּנים שלה תיקון של מזיגת חכמה בחסדים, שזהו כל היופי שבנוקבא, המושכת את הלב.
תיקון ג. באוזניה תלויים שישה תיקונים של אֵטוּן מצרים. אוזניים, בינה. אֵטוּן מצרים, חכמה, כמ"ש, והַאֲבַדְתי את חכמת מצרים. אמנם שורש חכמה זו מבּינה שחזרה לחכמה, ולא חכמה דאו"י. כי שורשה היא נהר פישון, ונמשך מנהר היוצא מעדן, שהוא בינה החוזרת לחכמה ולא חכמה ממש. וע"כ הן תלויים על אוזניה, שהן בינה. שישה תיקונים נעשו לה מאֵטוּן מצרים הזו, נגד חג"ת נה"י, וחסר תיקון השביעי כנגד המלכות, מטעם גניזת המלכות דצ"א בהנוקבא דקדושה, הנקראת מנעולא, כמ"ש, זכה הרי טוב.
תיקון ד. על עורפה, תלויים כל הכוחות שבארץ הקדם. כוחות ארץ הקדם הם חכמה קדומה, ע"כ נקראים קדם, חכמה דאו"י. חכמת מצרים נמשכה מבינה שנהפכה לחכמה, וחכמת בני קדם נמשכה מחכמה קדומה. העורף הוא מקום החושך שבפרצוף, בניגוד לפנים מקום המאיר ביותר בפרצוף, מטעם כי חכמה קדומה נמשכת מחכמה סתימאה דא"א, אשר חכמה זו נסתמה ואינה מאירה כלל, וכל הארת החכמה המאירה בעולמות, היא רק מהבינה שחזרה לחכמה. ולפיכך מקום זה הוא בחושך. ולפיכך תיקון כוחות של ארץ הקדם הוא במקום עורף שלה.
תיקון ה. פיה, מתתקן בפתיחה קטנה וצרה יפה בתיקוניה. פה הוא מלכות דראש. ויש פתיחה רחבה, שהמלכות הבלתי נמתקת, ואז אין הפתיחה בחכמה. ואם הפתיחה דקה, ממלכות הממותקת בבינה, הפתיחה היא בחכמה. וע"כ נעשה בה התיקון של פתיחה דקה, שהיא פתיחה בחכמה. כדי שתהיה בהארת החכמה.
תיקון ו. הלשון, כחרב חדה. להסית בני אדם.
תיקון ז. הוחלקו דבריה כשמן. דבריה חלקים כשמן. וע"כ רב כוחה לפתות אחריה בני אדם.
תיקון ח. שפתותיה, יפות אדומות כשושנה. צבע סומק מראה על תוקפו של הארת השמאל.
תיקון ט. מתוקה מכל מתוק שבעולם. אור הראייה, הארת החכמה, הוא מתוק, כמ"ש, מה מתוק האור לעין.
תיקון י. מלובשת ארגמן. צבע ארגמן כלול מכל ד' הגוונים, לבן אדום ירוק שחור.
תיקון י"א. ונתתקנה בארבעים תיקונים חסר אחד. בד' גוונים חו"ב תו"מ שבכל אחת ע"ס, אמנם בע"ס דמלכות חסרה מלכות דמלכות, כי אינה ראויה לקבלת אור, כמו במלכות דקדושה, לפיכך ארבעים חסר אחת.
כל אלו י"א התיקונים של אשת זנונים דומים לגמרי לתיקוני הנוקבא דקדושה, כי לקוחים הם ממנה, כמ"ש, אימָלְאָה החורָבָה, שאין צוֹר, מלכות דקליפה, אשת זנונים, נבנית, אלא מחורבנה של ירושלים, מלכות דקדושה. וכן להיפך. ואין ביניהם אלא באחריתם, כי הדבוק בהנוקבא דקדושה הולך ועולה מדרגה אחר מדרגה עד, ואחריתך יִשְׂגֶּה מאוד, והנופל בפח אשת זנונים נמצא, ואחריתה דרכי מוות.
אין צור נבנה אלא מחורבנה של ירושלים. וזה נוהג בדרך כלל ובדרך פרט בכל אדם ואדם. שבעת שעוזב את הקדושה ונדבק בס"א, כל השפע והמדרגות שהיה לו בשורשו בבניין הקדושה, עוברות לבניין מדרגות הס"א, והיא מתמלאת מחורבן הקדושה. גם תדע, שהאדם דבוק או בקדושה או בס"א, ואין אחת נוגעת בחברתה כחוט השערה. כשאדם פונה לרצות בדרכי הס"א, עוד בטרם שעושה מעשה, תכף מסתלקת הקדושה, והס"א נוטלת מקומה, ויורשת כל השפע והמדרגות שהיה לו בקדושה. כמ"ש, איזהו שוטה זה, המאבד מה שנותנים לו.
והרי, אין אדם עובר עבירה, אלא א"כ נכנס בו רוח שטות. ואיך אפשר שיכנס בו רוח שטות כל עוד שלא חטא, והוא דבוק בקדושה? הלוא אין אחת נוגעת בחברתה כחוט השערה? אלא, כיוון שפונה ליבו לחטוא, עוד בטרם שחטא, כבר נסתלקה ממנו הקדושה, ואיבד כל המדרגות שהיה לו בקדושה, והרוח שטות של הס"א נתלבשה בו, ואחר זה הוא חוטא בפועל. אמנם מטרם שנתלבשה בו הרוח שטות, אינו יכול לחטוא בפועל.
הזוהר קורא, הדָבוק באשת זנונים, שוטה. ואומר, שהשוטה הולך אחריה, ללמדנו, שבעת שהוא הולך, שעוד לא חטא, תכף נסתלקה ממנו הקדושה. וכל המדרגות שזכה בקדושה עברו לאשת זנונים, שמהם נעשו כל י"א התיקונים. והרוח שטות נתלבש בו, ונעשה שוטה, שאחר זה אפשר לו לחטוא בפועל. ע"כ הזוהר קובע שמו שוטה.
ודע, שכל אלו הפעולות שהזוהר מביא לפנינו, הם נמשכים זה מזה בחיוב של קודם ונמשך, סיבה ומסובב. כי אחר שחשק בס"א, שהיא פסיעה הראשונה, שלא הייתה אלא חמדה ורצון בלבד, ולא פעולה ממש, שרק הולך אחריה. הוא בא לידי פעולה ב', שכבר יכול לחטוא מכוח התלבשות של הרוח שטות. אמנם מתחילה הוא שותה מכוס יינה, והוא עוד שותה יין במידה, בדומה לקדושה.
אבל מזה נמשך פעולה ג', ומנאף עמה וזונֶה אחריה, שמושך משמאל בלי ימין, יין המשכר, הנמשך יתר מהמידה, שנבחן לניאוף עם אשת זנונים.
ומכאן לפעולה ד'. מניחה אותו ישן במיטתו, כי מחמת הארת השמאל בלי ימין, נסתמו לו כל האורות ונפל לשינה.
ומכאן לפעולה ה', ועולה למעלה וּמַשׂטנת עליו, ומקבלת שָם רשות להורגו, ויורדת אליו, שעולה למעלה ומגלה עוונו, שעי"ז מקבלת רשות להרגו, שמגלה עליו המלכות דמדה"ד, שכל אורות החיים מסתלקים ממנו בסיבתו.
ומכאן לפעולה ו', מתעורר אותו שוטה, וחושה לצחֵק איתה כמקודם לכן, כי גילוי מדה"ד מעירו משנתו, ומטרם שיודע מה קרה, הוא חושב לצַחק עימה כמקודם לכן.
ומכאן לפעולה ז', והיא כבר הסירה את התיקונים מעליה, כי אחר שנתגלה המלכות דמדה"ד, תכף נסתלקו ממנה כל האורות והתיקונים, שהיו לה ממלכות דמדה"ר.
ומכאן לפעולה ח', ונעשתה גיבור עריץ עומד לנגדו, כי כל עוד שהיו עליה תיקוניה, הייתה מקליפות הימין, כי ניאוף מקליפת ימין, ועתה שהתנצלה מכל התיקונים מחמת שנגלה בה המלכות דמדה"ד, היא נתהפכה מקליפת הימין ונעשה לקליפת השמאל, למידת הרציחה.
וצריך שתדע, שהמלכות דמדה"ד, אין בה עוד השיעור להמית האדם בתחילת גילויה, אלא שצריכה להתגלות על האדם הרבה פעמים, עד שקיבוצם יחד מצטרף לשיעור הממית את האדם. וזה הדין שאמרו, שדנים את החולה בעת המיתה, קיבוץ כל הגורמים, המביאים את המלכות דמדה"ד על שיעורה עד כדי להמית, שבעיקרם הם ב' גורמים:
א. פסיעה הראשונה, שהשוטה הולך אחריה, שחשַׂק לדרכי הס"א, ונבחן זה לעין רעה, משום שהחמדה תלויה בעין, כי העין רואה והלב חומד. וע"כ נאמר, מלא עיניים איומות, קיבוץ כל החמדות של ס"א מכל ימי חייו. שאמרו, מלאך המוות מלא עיניים. כמ"ש, תשעים ותשעה מתים מעין הרע.
ב. כל שאר הפעולות, המגלים את פעולת ה', ונכללים תחת השם חרב חדה, כי חרב לְשון חורבן, שמחריב בניין הקדושה, ומגדיל בניין הקליפות. וע"כ נאמר, חרב חדה בידיו, מקיבוץ שאר הפעולות. ועל הצטרפות לשיעור של מדה"ד כדי להמית, נאמר, טיפות מרות תלויות על חרב ההוא, הורג את שוטה ההוא ומטילו לגיהינום, שאותו החרב גורם הצטרפות לשיעור דמדה"ד המכונים טיפות מרות, שאלו הטיפות ממיתים לאותו השוטה, ומטילים אותו לגיהינום.
כח) יעקב ירד לאשת זנונים והלך למקומה, שנאמר, וילך חָרָנָה, חרון אף ודינים. וראה שם כל תיקון ביתה, וניצל ממנה, וחזר לארץ ישראל. הזכר שלה, ס"מ, הֵרע לו הדבר, מה שניצל ממנה, וירד להילחם עימו ולא יכול לו, שכתוב, ויאבק איש עימו. אז ניצל מכולם, ונשלם בשלמות, ונתעלה במדרגה שלמה, מדרגת חיה, ונקרא ישראל, אותיות ל"י רא"ש. אז עלה במדרגה העליונה ונשלם בכל, ונעשה עמוד האמצעי. ועליו כתוב, והַבְּריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה. כי מקודם לכן, בעת שהיה במדרגת יעקב, היה נוטה לימין, ולא היה לו ראש ממש, אלא רק בחינת ראש האמונה. אבל עתה, אחר שנתנסה בחרן ובס"מ, וניצל מהם, זכה למדרגת חיה, שקו אמצעי מקיים הארת שני הקווים ואינו נוטה לא לימין ולא לשמאל. ואז יש לו ראש ממש, ונקרא ישראל, ונבחן לעמוד האמצעי, המקיים הארת שני הקווים.