קט) כתוב, אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת. אשרי שומרי משפט, אשרי הם ישראל, שהקב"ה נתן להם תורת אמת, לעסוק בה יום ולילה, כי כל מי שעוסק בתורה, יש לו חירות מכל דבר, חירות מהמוות, שאינו יכול לשלוט עליו. כי כל מי שעוסק בתורה ונתאחז בה, נתאחז בעה"ח. ואם מרפה את עצמו מעה"ח, הרי עץ המוות שורה עליו ומתאחז בו. כמ"ש, הִתְרַפִיתָ ביום צרה צר כוחכָה. הִתְרַפִיתָ, פירושו, אם הרפה ידיו מתורה.
קי) ביום צרה צר כוחכָה. צר כוחכָה, צר כוח כה. כי המתרפה מתורה אז צר כוח השכינה, הנקראת כוח. ואינה מגינה עליו. כי השכינה תמיד בימין, ומשמרת את האדם תמיד, כשהולך בדרכי התורה. ואז היא דוחה את הרע לחוץ, שלא יתקרב אל האדם, ולא יוכל לקטרג עליו. וכשהאדם נוטה מדרכי התורה, ומתרפה ממנה, אז צר כוח כ"ה, השכינה, משום שאותו הרע, שמאל, שולט על האדם, ודוחה את כה, השכינה, לחוץ, עד שנעשה צר לו המקום במצור ובמצוק.
קיא) כשהאדם אוחז בדרכי התורה, הוא אהוב למעלה ואהוב למטה, ונעשה אהובו של הקב"ה, שהיה אהובו של הקב"ה ואהב אותו, וכאשר האדם נוטה מדרכי התורה, אז צר כוח, כ"ה, השכינה, שנעשתה צר ואויב שלו, והוא נעשה שונא שלה. ורע ההוא, יצה"ר, שולט עליו, עד שהוא מקטרג עליו בעוה"ז ובעוה"ב.
קיב) רע הזה, יצה"ר, שולט על העולם בהרבה אופנים, והרבה ממשלה יש לו בעולם, והוא נחש העריץ, שחטא בו אדה"ר, ובני העולם נכשלים בו, וממשיכים אותו עליהם עד שמוציא נשמתם מהם.
קיג) כאשר היצה"ר שולט על הגוף, וכיוון ששולט על הגוף, יוצאת ממנו הנשמה, כי מכיוון שהגוף נטמא הנשמה עולה ממנו. ואינו שולט, להוציא נשמתו של אדם, עד שמקבל רשות. והרבה הם הבאים מצד היצה"ר ושולטים בעולם. וכל המעשים שנעשו בעולם הם שולטים בהם, שע"י פיתויים נעשו, ויש לו ממונים ומשרתים, כולם משרתים במעשי העולם. כלומר, שמפתים בני אדם לעשות מעשים רעים.
קיד) וע"כ הוא קֵץ של השמאל, כמ"ש, קֵץ כל בשר. ואינו נקרא קץ כל רוח. כי יש ב' קיצים:
קץ על בשר, הממונה על הגוף. חיצון, טמא.
וקץ על רוח, הממונה על רוח האדם, משום זה פנימי, קדוש.
קטו) בצד ימין, דרום, בו סוד העליון הקדוש של האמונה, עולם הזכר, ז"א, ועולם הנקבה, הנוקבא דז"א. וכל קה"ק, וכל סודות האמונה, שהיא הנוקבא. מכאן הם יוצאים. וכל החיים, וכל החירות, וכל הטוב, וכל האורות מכאן הם. וכל הברכות, וטלי נדבה, וכל האהבה שבאהבות, הכל מצד הזה, ימין, דרום.
קטז) מצד צפון מתפשטות המדרגות עד שפסולת הזהב מגיעה למטה, לבי"ע. בצד הטמא, טינופת הטמאה, אוחזת למעלה, הזכר, ואוחזת למטה, הנקבה, וכאן מזדווגים זכר ונקבה. והם רוכב על נחש, ונחש דכר ונוקבא. וזה עזאזל, הכולל דכר ונוקבא דטומאה.
קיז) ומכאן המדרגות מתחלקות, וכמה בחינות יוצאות לעולם, המתפשטות מכאן ושולטות על העולם, והן כולן טומאה, ושרים הממונים על העולם. כמבואר, עשיו כשיצא לעולם, היה כולו אדום כמו ורד, הרומז על השמאל, ובשערות כמו שעיר, שהוא מטומאה. ומשם אלופים ממונים התקיפים, השולטים בעולם.
קיח) אשרי שומרי משפט, השומרים אמונתו של הקב"ה. כי הקב"ה נקרא משפט, וצריך האדם לשמור עצמו, שלא יסור לדרך אחר, אלא שיהיה שומר משפט. משום שהקב"ה הוא משפט. שכל דרכיו משפט.
השם משפט, מורה על הכרעת דברים, הבאה אחר שמיעת ב' צדדים, ההפוכים זה לזה. כמו שופט, אחר ששמע היטב כל הטענות של שני הצדדים הרבים, הוא נותן את הכרעתו, ואומר פלוני, אתה זכאי, ופלוני, אתה חייב. והכרעה זו נקרא משפט. וזה קו האמצעי, שמכריע בין שני הקווים ימין ושמאל ההופכיים זה לזה, באופן, שיאירו שניהם לצד הקדושה. ועל שם הכרעתו זו, הוא נקרא משפט.
כדי לבאר הכתוב, אשרי שומרי משפט, הזוהר מביא הדרכים והתוצאות מב' הצדדים ההופכיים זה לזה, שהם צד הימין וצד השמאל, ומעלת העוסק בתורה מבחינת עה"ח שבה, שכולו ימין. ולעומתו המתרפה בתורה ונופל לעץ המוות, שכולו שמאל. וכן עניין קץ לימין ולעומתו קץ לשמאל, והתוצאות מצד הדרום ולעומתם מצד הצפון.
ע"כ נאמר, אשרי שומרי משפט השומרים אמונתו של הקב"ה. הנוקבא נקראת אמונה. אמונתו של קב"ה, פירושו, ייחוד קב"ה ושכינתו, שבשעת הייחוד נקרא הקב"ה משפט. כי הקב"ה ימין, והשכינה שמאל, וזיווגם משפט. וללא הייחוד, אע"פ שהוא עה"ח, עכ"ז אינו בשלמות הנרצה, ואינו נקרא אז משפט, להיותו נוטה לימין. שע"כ נגרש אדם מגן עדן, כמ"ש, פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם. והרצון היה שיעלה מ"ן לייחד קב"ה ושכינתו, כמו שומר משפט, שהוא הכרעה ותוצאה מב' הקווים ביחד, ואינו נוטה לא לימין ולא לשמאל. שהקב"ה בזיווג עם השכינה נקרא משפט, כי אז כל דרכיו משפט, בדרך אמצעי הכולל בתוכו את הימין והשמאל ביחד, ואינו נוטה לא לימין ולא לשמאל.
קיט) כתוב, עושה צדקה בכל עת. והאם בכל עת יכול האדם לעשות צדקה? מי שהולך בדרכי התורה, ועושה צדקה עם אלו הצריכים צדקה, נבחן לעושה צדקה בכל עת, כי כל מי שעושה צדקה עם העני, הוא מרבה צדקה, הנוקבא, למעלה ולמטה. שגורם זיווג זו"ן למעלה, ושפע ברכות למטה.
קכ) מי שמשתדל בצדקה, אותה צדקה שעושה, עולָה למעלה, ומגיעה למעלה למקום של יעקב, למרכבה עליונה, לנוקבא. וממשיך ברכות למקום ההוא מהמעיין של כל המעיינות, מהבינה, שכל המוחין ממנה. ומהצדקה, מהנוקבא אחר שקיבלה ברכות מבינה, ממשיך ומרבה הברכות לכל התחתונים ולכל המרכבות של המלאכים, ולכל צבאות העליונים. וכולם מתברכים, והאורות נתווספים. ומשום שכל התחתונים והמלאכים, נקראים עת, להיותם נמשכים מהנוקבא, שנקראת עת, ע"כ כתוב, עושה צדקה בכל עת. שמרבה השפע בכל דרי עולמות בי"ע, המתפשטים מהנוקבא, ונקראים עת, כמו הנוקבא.
קכא) בזמן שהיו ישראל בארץ הקדושה, היו מושכים ברכות ממעלה למטה. וכשיצאו ישראל מארץ הקדושה, באו תחת רשות אחר, ונמנעו הברכות מן העולם.
קכב) יעקב היה תחת רשות הקדושה, בארץ ישראל, כיוון שיצא מן הארץ, בא ברשות אחר, שאינו קדוש. ומטרם שבא תחת רשות אחר, נגלה עליו הקב"ה בחלום. וראה כל מה שראה, והלכו עימו מלאכים הקדושים, עד שישב על הבאר. וכיוון שישב על הבאר, עלו המים לקראתו. וכן היה אצל משה, כי משם נזדמנה לו אשתו. הבאר אינה עולה, אלא בעת שרואה את הקשר שלה, בן זוג, להתחבר עימו. הבאר רומזת על הנוקבא דז"א, ומשה וכן יעקב היו מרכבה לז"א, וע"כ עלו המים לקראתם, כמו נוקבא לקראת בן זוגה.
קכג) בתחילה כתוב, וַיֵצֵא יעקב מבאר שבע וילך חרָנה, ולבן בחרן היה יושב. וא"כ, למה נסע משם, שכתוב, וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם? ומאין לנו, שמושבו של לבן בחרן היה? כי כתוב, ויאמר להם יעקב, אחיי מאין אתם. ויאמרו, מחרן אנחנו. ויאמר, הידעתם את לבן בן נחור. ויאמרו, ידענו. ומשמע, שמושבו של לבן היה בחרן. וא"כ למה הלך ארצה בני קדם?
קכד) אלא יעקב אמר, אני רוצה להתחבר עם השכינה, הבאר, משום שאני רוצה לישא אישה. אבי, כשעמד לישא אישה, ושלח את העבד, מצא העבד מעין המים, ואז נזדמנה אישה לאבי. והרי במקום הזה, בחרן, לא מצאתי, לא מעין, לא בור, לא מים. ומיד, וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם, ושם נזדמן לו הבאר, ונזדמן לו אישה.
קכה) חרן, הוא ארץ הקדם, ובאר בשדה של חרן הייתה. ואם אינו כן, למה כתוב, ותָּרָץ ותַּגֵּד לאביה. אלא, משום שהיה סמוך לעיר.
קכו) למה על הבאר לא נזדמנה לו לאה, הרי היא העמידה ליעקב כל אלו השבטים. לא רצה הקב"ה לזווג אותה עם יעקב בגלוי, שכתוב, ויהי בבוקר, והנה היא לאה, אבל מקודם לכן לא נגלה, שזה היה רצון הקב"ה.
קכז) משום זה, לא נגלה לאה, אלא רחל, כדי להמשיך עינו וליבו של יעקב ביופיה של רחל, ויקבע דירתו שם, ובשבילה נזדווגה לו גם לאה, והעמידה כל אלו השבטים. במה ידע יעקב מי היא רחל, הלוא לא הכיר אותה? הרועים אמרו לו, כמ"ש, והנה רחל בתו באה עם הצאן.