שכו) כתוב נער הייתי גם זקַנתי ולא ראיתי צדיק נעזב. על היחוד הקדוש נאמר.
שכז) ולא ראיתי צדיק נעזב. שיבחו של ייחוד ז"א ונוקבא, שאינו נמצא יום, ז"א, בלי לילה, הנוקבא. כי הלילה נמצא דבוק ביום תמיד, ז"א בנוקבא. והצדיק, יסוד, נאחז למעלה, בז"א, יום. ונאחז למטה, בנוקבא, לילה. שזה ייחוד השלם, בזיווג תמידי שאינו נפסק.
שכח) וזַרעוֹ מבקש לָחם. אלא בשעה שמשפיע הזרע והוא נמשך, אינו תובע ומבקש הנוקבא, כי היא נמצאת אז עימו, כי המה בזיווג שאינו נפסק לעולם, והיא מוכנה לו, כי הזרע אינו נמשך אלא רק בשעה שהנוקבא כבר מוכנה לו, ותשוקת שניהם כאחד, בדביקות אחת שאינו נפסק. וע"כ אינו צריך לתבוע ולבקש אותה.
כי ב' חכמות בעולם האצילות:
א. חכמה עילאה שבא"א,
ב. חכמה תתאה שבנוקבא.
ובכל המדרגות שבינתיים אין בהן חכמה. וזה השתוקקות ז"א אל הנוקבא, כדי שישתלם על ידה בהארת החכמה. והנוקבא משתוקקת לז"א, כדי לקבל ממנו זרעו, חסדים, כי חכמה בלי חסדים היא חושך וקיפאון. הזרע, שהיסוד דז"א, צדיק, משפיע לנוקבא, הוא חסדים. בשעה שמשפיע הזרע והוא נמשך, אינו תובע ומבקש הנוקבא, שבשעה שהצדיק משפיע הזרע, חסדים, אינו תובע לקבל את הארת הנוקבא, חכמה, מב' טעמים:
א. כי הנוקבא נמצאת עימו בזיווג שאינו נפסק, שזו"ן מלבישים אז או"א עילאין שזיווגם לא נפסק והם תמיד בחסדים מכוסים מחכמה. ע"כ גם זיווגם אינו נפסק, וגם הם בחסדים לבד כמו או"א עילאין. ולפיכך אין הצדיק רוצה אז לקבל הארת חכמה מהנוקבא.
ב. כי כבר נכלל בהארת הנוקבא. כי אין זרעו נמשך אלא בשעה שהנוקבא מוכנה לו, וכבר נכלל בהארתה, ותשוקת שניהם כאחד. וע"כ עתה השתוקקות שניהם אחת, ששניהם משתוקקים עתה אחר חסדים לבד. כי מקודם הזיווג השתוקק הז"א להיכלל מחכמה, והנוקבא אחר חסדים. ועתה, אחר שז"א כבר נכלל בחכמה, אינו משתוקק יותר לחכמה אלא בחסדים לבד. בדביקות אחת שאינו נפסק. שזהו עצמו הטעם, שהם בזיווג שאינו נפסק, כי אין אחיזה לקליפות בשפע החסדים, שיוצרך הזיווג להיפסק. אמנם אם היה חכמה בהארת הזיווג, לא היו בזיווג שאינו נפסק, כי בעת שהתחתונים פוגמים מעשיהם. יש אחיזת הקליפה בזיווג זו"ן והזיווג נפסק.
שכט) והרי בזמן הגלות אין זו"ן בזיווג שאינו נפסק, אלא רק בעת שישראל בארצם וביהמ"ק קיים? אלא, כתוב, וזרעו מבקש לָחם, הזרע יוצא רק כשהנוקבא בזיווג עם הזכר. כלומר, הכתוב מדבר לא בצדיק עצמו אלא בזרעו, שהיא בהכרח בעת הזיווג, ולא בעת הגלות. כתוב, ולא ראיתי צדיק נעזב, הלוא מדובר בצדיק עצמו, שבזמן הגלות הצדיק נעזב, ואין לו זיווג עם הנוקבא?
של) אלא, גם בזמן הגלות הוא נאחז למעלה בז"א. ולעולם לא נעזב מז"א, וע"כ אומר הכתוב, ולא ראיתי צדיק נעזב, אפילו בזמן הגלות. ובזמן אחר, בעת שביהמ"ק קיים, הצדיק אינו נעזב גם מנוקבא, שאז הוא נאחז למעלה, בז"א, ונאחז למטה בנוקבא. ונמצא, שבזמן הגלות הוא נאחז למעלה, בז"א, ובזמן אחר, הוא נאחז בב' הצדדים, למעלה ולמטה, בז"א ובנוקבא, ובין כך ובין כך לעולם אינו נעזב.