מט) לא כתוב ויצא אברם, כאשר דיבר אליו ה', אלא, וילך, כמ"ש, לך לך. משום שהיציאה כבר עשו מקודם לכן. שכתוב, ויצאו איתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען. וע"כ, כתוב עתה, וילך.
נ) וילך אברם כאשר דיבר אליו ה', כפי שהבטיח לו בכל ההבטחות. וילך איתו לוט, שנתחבר עימו, כדי ללמוד ממעשיו. ועכ"ז לא למד כל כך. אשריהם הצדיקים הלומדים דרכיו של הקב"ה, כדי ללכת בהם, ולְירְאָה מאותו יום הדין, שעתיד האדם לתת דין וחשבון לפני הקב"ה.
נא) ביום שנשלמו ימיו של האדם לצאת מהעולם, שהגוף נשבר והנפש צריכה לפרוש ממנו, ניתן רשות לאדם לראות מה שלא היה יכול לראות בעת ששלט הגוף, ומשיג דבר על בוריו.
נב) ואז עומדים עליו שלושה שליחים, וחושבים ימיו וחטאיו, וכל מה שעשה בעוה"ז. והוא מודה על הכל בפיו. ואח"כ חותם על הדין וחשבון בידו. כמ"ש, ביד כל אדם יחתום.
נג) ובידו כולם חתומים, כל מעשיו וחטאיו, לדון אותו בעוה"ז, על ראשונים ועל אחרונים, על חדשים ועל ישנים, אף אחד מהם אינו נשכח. כמ"ש, לדעת כל אנשי מעשהו. וכמו שכל אלו המעשים שעשה בעוה"ז היה בגוף ורוח יחד, כן הוא נותן חשבון עליהם כשהוא בגוף ורוח יחד, מטרם שנפטר מהעולם.
נד) כמו שהרשעים הם קשי עורף בעוה"ז, כן אפילו בשעה שעומדים לצאת מעוה"ז, מקשים עורף. משום זה, אשרי הוא האדם, הלומד בעוה"ז דרכיו של הקב"ה, כדי ללכת בהם. והרשע, אע"פ שמסתכל באלו הצדיקים, הוא מקשה עורפו, ואינו רוצה ללמוד מהם.
נה) ומשום זה יש לו לצדיק לאחוז בו. ואע"פ שהרשע מקשה עורפו, לא יעזוב אותו. ויש לו להחזיק אותו בידו ולא ירפה ממנו, כי אם ירפה ממנו, ילך ויחריב העולם.
נו) כמו אלישע, שדחה לגֵחַזִי, כן באברהם, כל זמן שהיה לוט עימו, לא נתחבר עם הרשעים. כיוון שנפרד ממנו, כתוב, ולוט ישב בערי הכיכר וַיֶאֱהַל עד סדום, ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד. הרי שנתחבר עם הרשעים.
נז) ושכתוב, וילך אברם כאשר דיבר אליו ה', ולא, ויצא אברם, משום שהיציאה כבר עשו מקודם לכן, יפה הוא. אבל בסוף הפסוק כתוב, בצאתו מחרן. האם הדיבור נסמך גם על היציאה, אע"פ שכבר יצא? בצאתו מחרן כתוב, אבל עיקר היציאה היא היציאה מארץ מולדתו, שזה היה מקודם לכן. משא"כ היציאה מחרן, באה עתה עם הדיבור לך לך, ויתכן לומר כאן בצאתו מחרן.