לט) והיה יום אחד, הוא ייוודע לה', לא יום ולא לילה, והיה לעת ערב, יהיה אור. שני מקרים רעים יבואו ליעקב:
א. שיהיו בגלות בארץ אויביהם,
ב. שלא יסתכל בהם שנים רבות על עוונותיהם באמת, וכה ישכח אותם בארץ אויביהם.
שזו היא בחינת אפרים ומנשה. ולבסוף, וייקח את בניהם, שקרה להם ב' רעות אלו, ויוליך אותם לארץ טובה, כפירוש הזוהר על המקרא, וייקח עימו את מנשה ואת אפרים, שקרו להם ב' מקרים האלה, ויוליכם לארצם הטובה.
מ) והיו שני שרים גדולים וחשובים, שהיו דופקים תחת כיסא הכבוד של המשגיח על ישראל, המידה החמישית, בעבור, שיהיו בגלות כל הזמן שצריכים, שהיא בחינת אפרים. וגרוע מזה, שישכח אותם בארץ אויביהם, שהיא בחינת מנשה.
שר אחד הוא מבחינת אפרים, וע"כ מידתו להחזיק את ישראל בגלות, ושיפְרוּ וירְבּוּ שמה. ושר השני הוא מבחינת מנשה, וע"כ מידתו להשכיחם בגלות.
מא) ב' שרים אלו הם שתי מידות שבכל אחת ב' לשונות. יצאה מידה אחת ודיברה בפני ריבון העולם. וניתן לה רשות, שתדבר כל מה שתרצה. וראתה בישראל מצד אחד, שיש לגזור על ישראל, שיצאו מהגלות בזכות אבותיהם. ומצד אחר ראתה, שיש לגזור עליהם להישאר בגלות, בעבור עוונותיהם, שאמרו המקטרגים עליהם רעות גדולות. הרי הם ארבע מידות. כי כל אחד מהשרים, שהם ב' מידות, היו לו ב' לשונות, פעם לזכות ופעם לחובה. ולא הייתה בהן מידה החמישית, המשגיח של ישראל, ודיברו כל מה שרצו. שפעם דיברו ב' השרים לזכות, ופעם דיברו לחובה. ולא הייתה בהן מידה החמישית, המחזירה הכל לזכות.
המלכות מצד עצמה נבחנת למדה"ד, ואינה ראויה לקבל אור העליון, מחמת הצמצום והמסך שעליה. וכל תיקונה לקבל אור הוא ע"י עלייתה והתכללותה עם הבינה, מדה"ר. והן ב' מידות שבב' השרים, מדה"ד ומדה"ר, הכלולות זו בזו, בינה ומלכות. והן נעשות לארבע מלכויות, כי הבינה נכללה מבינה ומלכות, וכן המלכות נכללה מבינה ומלכות, וע"כ הן מתהפכות מרחמים לדין ומדין לרחמים. לעיתים זכרים ולעיתים נקבות. כי חלקי הבינה שבהן הם זכרים ורחמים, וחלקי המלכות שבהן הן נקבות ודין.
והם שתי מידות, מדה"ר בינה, ומדה"ד מלכות, אחר שנכללו זו בזו:
שׂר הא', שמידתו להחזיק את ישראל בגלות ולהפרותם ולהרבותם, זהו ממידת המלכות, שהיא מדה"ד. כמ"ש, וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ.
שׂר הב', המשכיח אותם בארץ אויביהם, שלא יסתכל בהם שנים רבות על עוונותיהם באמת, שאינו דן אותם על עוונותיהם, שמחמת זה באה השִכחה, מבינה, מדה"ר. וע"כ אינו מסתכל על עוונותיהם.
ושכתוב, שהם שתי מידות שבכל אחת ב' לשונות, הרי הם ארבע מידות, כי אחר שנכללו זו מזו נעשו ד' מלכויות, שנעשה בבינה רחמים ודין, ובמלכות רחמים ודין, זכות וחובה שבכל אחת מהמלכויות, ומתהפכות פעם לזכות, שיצאו מהגלות בזכות אבותיהם, ופעם לחובה, שיישארו בגלות בעבור עוונותיהם. ושכתוב, וניתן לה רשות, שתדבר כל מה שתרצה, מפני שהמלכות בפני עצמה מדה"ד גמור, לכן אפילו אחר שהשתתפה במדה"ר, גורמת דין וחוב בכל מקום שנראתה שם.
אמנם בגמה"ת, כשהמלכות תקבל תיקונה השלם, ויתבטל הדין שבה, ותהיה ראויה לקבלת האורות כמו הבינה, תתבטל גם התהפכות מרחמים לדין גם במלכות משותפת עם הבינה. ומלכות זו נקראת מידה החמישית. שלא תהא עוד משותפת עם הבינה, כמו ד' המלכויות, אלא שתהיה מתוקנת בפני עצמה.
מב) עד שהגיעה להם מידה החמישית, שתתגלה בגמה"ת, שהמלכות בפני עצמה בלי שיתוף הבינה, תתתקן לכיסא הכבוד כמו הבינה, ותאמר על ישראל טוב, כי יתבטלו ממנה כל הדינים, ולא היו מפחדים עוד ב' מידות הראשונות, שהן בינה דבינה ובינה דמלכות, לדבר לפניו זכות על ישראל, כמו שהיו מפחדים מקודם לכן, שב' המידות האחרות, מלכות דבינה ומלכות דמלכות, תהפוכנה אותן לחובה, משום שמידה החמישית, שעד כאן הייתה נמשלת ללילה, מחמת הדינים שבה, יצאה עתה להאיר להם, שנהפכה לאור ורחמים, ונתבטלו כל הדינים שבב' מידות, שהיו מלמדים חובה על ישראל.
כמ"ש, והיה יום אחד, הוא ייוודע לה', לא יום ולא לילה, והיה לעת ערב, יהיה אור. כי כל עוד שהמלכות אינה מתוקנת בפני עצמה, אלא ע"י שיתוף עם הבינה, נקראת בחינת הבינה יום ובחינת המלכות לילה, שלילה מאירה ע"י הלבנה והכוכבים, המקבלים מהשמש, אור יום. אבל בגמה"ת, והיה יום אחד לא יום ולא לילה, שלא תצטרך המלכות החשוכה לתיקון יום ולילה, אלא והיה לעת ערב, בזמן שתגלה עצמות המלכות, הנקראת ערב, יהיה אור, כי החושך עצמה של המלכות ייהפך לאור, ולא תצרך עוד ללבנה וכוכבים, המקבלים מאור יום, שהיא המידה החמישית. וע"כ כתוב, וייקח עימו את מנשה ואת אפרים, ב' מידות, בינה ומלכות, שזהו רומז על זמן הגאולה שתתגלה המידה החמישית, שאז, יהיה ב' מידות הללו כולן רחמים ולא יתהפכו לחובה עוד.
מג) ויקרא אלקים לאור יום ולחושך קרא לילה. נוקבא דז"א, חושך ולילה, מקבלת מהיום, ז"א. והרי כתוב, וחושך על פני תהום, משמע, שחושך קליפה ולא קדושה.
אלא, מבראשית עד שישה דורות, חג"ת נה"י דז"א, ברא הויה אחד, בינה. ו' דהויה, ז"א, שהבינה נתנה בו רוח חכמה, ע"כ עד כאן לא היה נודע מהו חושך. כי המוחין דחכמה מבטלים כל הקליפות. ואחר שז"א קיבל חכמה מבינה, והשפיע חג"ת נה"י אל הנוקבא, נתבטל מהם החושך. ע"כ עד כאן לא היה נודע מהו חושך. כמ"ש, ולחושך קרא לילה.
אבל מתחת ו' דורות חג"ת נה"י דז"א, למטה מעולם אצילות, שם יש חושך, קליפה, ועל זה נאמר, וחושך על פני תהום.
מד) קם רבי אבא ושאל, מהו חושך? עמלו ולא השיגו החברים להשיבו על מה ששאל. עשו מעשה, כלומר איזה ייחוד, והגיע קול מלפני ריבון העולם במקרא הזה, אֶרץ עֵפָתָה כמו אופל צלמוות ולא סדרים ותופע כמו אופל, שעוד מקודם שנברא העולם נגנז לרשעים. ומכאן, שחושך הוא גיהינום.
אוֹי להם לרשעים, שיהיו בחושך הזה. אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה לא ברא בעדם זה החושך, אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלקיו.