וַישתַחוּ ישראל על ראש המיטה
שלג) וַישתַחוּ ישראל על ראש המיטה. ראש המיטה, השכינה, מפני שהשכינה למעלה מרַאֲשותיו של חולה. אלא חס ושלום לומר שהיה משתחווה אל השכינה, כי היה מרכבה לספירת ת"ת, שהיא למעלה מהשכינה, אלא למידת עצמו, ת"ת, היה כורע ומשתחווה. מיטה היא השכינה, שכתוב, הנה מיטתו שלִשלׂמה. ראש המיטה, יסוד העולם, ראש השכינה. על ראש, זהו ישראל, ת"ת, העומד על ראש המיטה, יסוד, כי הת"ת ממעל היסוד. משום זה נמצא שישראל, לעצמו היה משתחווה, לת"ת.
שלד) ואין לומר שהשתחווה אל השכינה, שהיא למעלה מראשותיו של חולה, משום שבאותו זמן עוד לא היה חולה, כי אח"כ כתוב, ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה. ובשעה שהשתחווה לא היה חולה, אלא בהכרח, שע"כ השתחווה, משום שידע, שבזמן ההוא עלה במדרגה עליונה קדושה, בכיסא השלם, ת"ת. משום זה השתחווה למרכבה, כיסא העליון, כי חג"ת הוא כיסא עליון, אל הבינה, ות"ת כולל כולם. והוא שלמות אילן הגדול והתַקיף, הנקרא על שמו, ת"ת, שנקרא בשמו ישראל. וע"כ, וַישתַחוּ ישראל על ראש המיטה, כי נתעלה למדרגתו ונתעטר בעטרות, במוחין של המלך הקדוש, ת"ת.
שלה) שלמה המלך אמר, כל זאת ניסיתי בחכמה. שירש הלבנה, הנוקבא, מכל בחינותיה, ובימיו עמדה לבנה במילואה, כי נתברכה מכל המדרגות. וכשרצה לעמוד על חוקי התורה, אמר, אמרתי אֶחכָּמה והיא רחוקה ממני.
שלו) יעקב אמר, ושכבתי עם אבותיי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם. מי שיצא נשמתו ברשות אחר, בחוצה לארץ, וגוף שלו נקבר בארץ הקדושה, עליו כתוב, ותבואו ותטמאו את ארצי. ויעקב אמר, וקברתני בקבורתם, ונשמתו יצאה ברשות אחר, במצרים.
שלז) משונה יעקב משאר בני אדם, כי השכינה הייתה נאחזת בו ונתדבקה בו. כמ"ש, אנוכי ארד עימך מצריימה, לדור עימך בגלות. ואנוכי אַעַלךָ גם עלׂה, שנשמתך תזדווג בי, וגופך יקבר בקברי אבותיך. אע"פ שיצאה נשמתו ברשות אחר, עם זה, ואנוכי אַעַלךָ גם עלׂה, שיקבר בקבר אבותיו.
שלח) ויוסף ישית ידו על עיניך. כי הוא הבכור, והבכור משית ידו על עיני אביו, שמבחינת הרהור הלב בכור מטיפה ראשונה היה. ומשום שהקב"ה ידע סתר זה, שדעתו ברחל היה, בישׂר אותו ביוסף, שיָשית ידו על עיניו, שכל אהבתו תלוי בו.
שלט) מהו, ויוסף ישית ידו על עיניך? זהו כבודו של יעקב, אשר בנו, שהוא מלך, ישית ידו על עיניו. ולבשׂרו שיוסף חי, ויהיה נמצא במיתתו.
שמ) אדם שזכה בבן בעוה"ז, הבן צריך לשים עפר על עיניו כשיקבר. וזהו הוא כבודו, להורות שהעולם נסתם מאביו, והבן יורש תחתיו את העולם.
שמא) משום שעיניו של האדם מראֶה העולם נראה בהן, וכן, כל הצבעים הם מסובבים בהן, וצבע הלבן שבהן הוא כמו ים אוקיינוס הגדול, הסובב את העולם מכל הצדדים, צבע האחר שבהן, הוא כמו היבשה שהוציאו המים, והיבשה עומדת בין המים, כן הוא צבע הזה עומד בין מים, בתוך צבע הלבן, הרומזת על מי אוקיינוס.
שמב) צבע האחר השלישי הוא באמצע העין, זהו ירושלים, שהיא אמצע העולם. צבע רביעי שבעין, שם כוח הראייה שבכל העין, השחור שבעין. ונקרא, בת עין, שבבת עין ההוא נראה הפרצוף. ומראֶה היקר מכל, הציון, הנקודה האמצעית מכל, המראֶה של כל העולם נראה שם. ושם השכינה שורה, שהיא היופי של כל ומראֶה של כל. ועין זה היא ירושת העולם. ומשום זה, זה שמת עוזב אותה ובנו לוקח אותה ויורש אותה.
שמג) הוא דבר סתום, ובני העולם אינם יודעים ואינם מסתכלים. כי בשעה שהאדם יוצא מן העולם, הנפש שלו חבויה עימו, ומטרם שיוצאת מגוף, עיניו של האדם רואות מה שרואות, כמ"ש, כי לא יִראַני האדם וָחי, בחייהם אינם רואים אבל במיתתם רואים.
שמד) ועיניו פקוחים מאותה המראֶה שראה, ואלו העומדים עליו, צריכים לשים יד על עיניו ולסתום עיניו. בשעה שנשארו עיניו פקוחים מאותה מראֶה היקרה, אם זכה לבן, הבן קודם לשים ידו על עיניו ולסתום אותן, כמ"ש, ויוסף ישית ידו על עיניך. משום שמראֶה אחרת, שאינו קדושה מזדמנת לנגדו, והעין שרואה עתה מראֶה קדושה עליונה, לא יסתכל במראֶה האחרת.
שמה) הנפש קרובה לנגדו בבית. ואם יישאר העין פתוח, והמראֶה האחרת של הס"א תשרה על עיניו, הנה בכל מה שיסתכל, יקולל. וכיוון שהנפש שלו לנגדו, נמצא שיסתכל בנפש ותקולל. ואין זה כבוד לעין. וכש"כ לקרובי המת. וכש"כ למת עצמו. שאין כבודו להסתכל, במה שאינו צריך להסתכל. ולהשרות על עיניו הס"א. לזה נתכסה בעפר. וכבר העירו החברים על הדין, שדנים את המת בקבר. וכבוד הוא שתסתום העין מכל, ע"י בנו שעזב בעולם.
שמו) כל ז' הימים אחר מיתתו, הנפש הולכת מבית לקבר, ומקבר לבית ומתאבלת עליו. וג' פעמים ביום נידונים כאחד הנפש עם הגוף, ואין מי שיודע זה בעולם, ויסתכל בו לעורר את הלב.
שמז) אח"כ הגוף נסגר בקבר, והנפש הולכת ומתרחצת בגיהינום, ויוצאת ומשוטטת בעולם ומבקרת את הגוף בקבר, עד שמתלבשת במה שמתלבשת.
שמח) אחר י"ב חודש נחים כולם, הגוף שָכך בעפר, והנפש נצרר ונָאור ברוח, ובמלבוש שהתלבש הרוח, הרוח היא מתענגת בגן עדן. והנשמה עולה לצרור החיים, הנוקבא, התענוג הגדול מכל התענוגים. וכולם התקשרו זה בזה. הנפש ברוח ורוח בנשמה, בשבתות ויו"ט ור"ח.
שמט) אוֹי לבני אדם, שאינם מסתכלים, ואינם יודעים, ואינם מכירים על מה שעומדים, ונשכח מהם לעשות מצוות התורה. ויש מצוות התורה שעושים לבוש כבוד למעלה, בגן עדן העליון, ויש מצוות התורה שעושים לבוש כבוד למטה, בגן עדן התחתון, ויש מצוות התורה שעושים לבוש כבוד בעוה"ז. וכולם נצרכים אל האדם, ומימיו ממש כולם מתתקנים.
שנ) רבי יהודה הזקן התרגש בדעתו יום אחד, שהיה חפץ לדעת, מה יהיה לו בעולם האמת. והראו לו בחלום צורה אחת שלו מאור חזק, המאיר לארבע רוחות. אמרו לו, הוא הלבוש שלך לישיבתך כאן. ומיום ההוא והלאה, היה שמח.
שנא) כל יום רוחות הצדיקים יושבים בלבושיהם שורות שורות בגן עדן ומשבחים אל הקב"ה בכבוד העליון.
בתחילה כתוב, וַישתַחוּ ישראל על ראש המיטה. מיטה, כנסת ישראל, הנוקבא. ראש המיטה, צדיק. על ראש המיטה, מלך הקדוש, שכל השלום שלו, ת"ת, כמ"ש, הנה מיטתו שלִשלׂמה. כי לעצמו היה משתחווה, שהוא מרכבה לת"ת, לאותו שעומד על ראש המיטה, ששמו ישראל. כי ת"ת נקרא ישראל. משום זה, וַישתַחוּ ישראל על ראש המיטה.
שנב) ואח"כ, כיוון שידע יעקב, שנשלם במדרגה עליונה, ומדרגתו ת"ת למעלה עם האבות, שהם חו"ג, והוא בלבדו תיקון שלם, כי ת"ת הוא קו האמצעי הכולל בתוכו חו"ג, והוא שקול כנגד כל חג"ת, החזיק ליבו ושמח והתחזק ברצון העליון של הקב"ה החפץ בו. כמ"ש בו, ויתחזק ישראל וישב על המיטה, על המיטה ממש, המלכות, כי הוא נשלם במדרגה יותר עליונה, במידת ת"ת, שמעל המלכות. אשרי חלקו.