תקיג) פנה אל תפילת הערער ולא בָזה את תפילתם. היה צריך לומר, הקשיב, או שמע. מהו פנה?
תקיד) אלא כל תפילות העולם, תפילות רבים, הן תפילות. אבל תפילת יחיד, אינה נכנסת לפני המלך הקדוש, אלא בכוח חזק. כי מטרם שהתפילה נכנסת להתעטר במקומה, משגיח בה הקב"ה, ומסתכל בה, ומסתכל בעוונותיו ובזכותו של אותו אדם, מה שאינו עושה כן בתפילת רבים, שכמה הן התפילות שאינם מן הצדיקים, ונכנסות כולן לפני הקב"ה, ואינו משגיח בעוונותיהם.
תקטו) פנה אל תפילת הערער. שמהפך התפילה ומסתכל בה מכל צד, ומסתכל באיזה רצון נעשה התפילה, ומי הוא האדם שהתפלל תפילה הזו, ומה הם מעשיו. לפיכך צריך האדם, שיתפלל תפילתו בציבור, משום שלא בָזה את תפילתם, אע"פ שאינם כולם בכוונה ורצון הלב. וכמ"ש, פנה אל תפילת הערער, שרק לתפילת יחיד פונה להסתכל בה, אבל את תפילת רבים, לא בָזה את תפילתם, אע"פ שאינם רצויים.
תקטז) פנה אל תפילת הערער. שמקבל תפילתו, אלא שזה יחיד שנכלל ברבים. ע"כ תפילתו כתפילת רבים. ומי הוא יחיד שנכלל ברבים? יעקב, שכלול בב' צדדים, ימין ושמאל, אברהם ויצחק, וקרא אל בניו, והתפלל תפילתו עליהם. ומי היא התפילה, המתקבלת בשלמות למעלה? היא התפילה, שלא יכַלו בני ישראל בגלות. שכל תפילה, שהיא בעד השכינה, היא מתקבלת בשלמות. וכשישראל בגלות, שכינה עימהם, ע"כ נחשב התפילה כמו בעד השכינה, ומתקבלת בשלמות.
תקיז) באותה שעה שיעקב קרא אל בניו, הסתלקה ממנו השכינה. כשיעקב קרא לבניו, נזדמנו שם אברהם ויצחק, והשכינה עליהם. והשכינה שמחה ביעקב, להתחבר עם האבות, להתקשר עם נפשם יחד להיות מרכבה.
תקיח) ואמר יעקב, היאספו ואגידה לכם את אשר יקרָא אתכם באחרית הימים. באחרית זו השכינה, שהיא סוף הספירות. שאמר, אשר יקרא אתכם באחרית הימים, שהזכיר את הגלות, נתן עצבות בשכינה, והסתלקה. ואח"כ החזירו אותה בניו ע"י הייחוד שעשו בדיבורם, שפתחו ואמרו, שמע ישראל. באותה שעה העמיד אותה יעקב, ואמר, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. והתיישבה השכינה במקומה.
תקיט) ויקרא יעקב אל בניו, כדי לקיים את המלכות, המקום, שעם הקריאה שקרא להם, קשר אותם בשורשם, לקיים אותם למעלה בשורשם, ולמטה בעוה"ז. כמ"ש, ויקרא שמו יעקב, קריאה, היא כדי לקיים המקום, המלכות, במקום שצריך, ולקשור אותו בה. וכן כתוב, ויקרא לו אל אלקי ישראל, שקיים מקום הזה, בשם הזה שקרא לו, כי קריאה היא לקיום ולחיזוק.
תקכ) ויקראוּ אל אלקים. איזה קיום יש כאן? גם הקריאה שכאן, לקשור ולקיים קיום למעלה, סידור השבח לאדונו וכל הדברים שמתפללים לפני אדונו, נותנים קיום ותוקף לאדונו, שמראה בזה, שהכל תלוי בו, ולא במקום אחר. הרי שגם הקריאה שכאן קיים קיום. כעין זה, ויקרא יעקב אל בניו, שקיים אותם בקיום שלם. כעין זה, ויקרא אל משה, שהתקיים ע"י זה בקיומו.
תקכא) אם, ויקרא אל משה, מורה קיום וחיזוק, למה א' שבמילה ויקרא, קטנה? כי משה התקיים בשלמות, מחמת הקריאה, ולא בכולו, כי פרש מחמת זה מאשתו, ומשום זה כתוב א' קטנה. פרישתו מאשתו הוא שבח ולא גירעון, אבל מה שנסתלק מאשתו ונתדבק למעלה, צריך שיתקשר למעלה ולמטה, גם באשתו, ואז הוא שלם. והפרישה מאשתו הוא גירעון לו. וע"ז רומזת א' זעירא.
א' קטנה רומזת שהקריאה ממקום קטן, מלכות, קטן שהוא גדול בהתחברותו למעלה, בז"א, משה. וע"כ, ויקרא אל משה, כדי שתהיה גדולה.
תקכב) אם אמר לשליחים, שיאספו את בניו, היה לו לומר, אספו, ולא היאספו. אלא, היאספו, מלמעלה. אמר, היאספו, אל שורשיהם העליונים שבמלכות, שיתאספו בקשר שלם בייחוד אחד. ואגידה לכם, הוא החכמה, ומורה שימשיך להם החכמה.
תקכג) כל מקום שנאמר, הגדה, הוא החכמה, משום שמילה הבאה באותיות ג'ד' בלי פירוד ביניהן, רומז על ייחוד השלם, כי ג' יסוד, ד' מלכות, שזה החכמה. כי המילה הבאה בשלמות באותיות ג'ד' היא של החכמה. אבל ד' בלי ג' אין שלמות, וכן ג' בלי ד'. כי ג'ד' נתקשרו זה בזה בלי פירוד, ומי שמפריד אותם, גורם לעצמו מיתה, וזה החטא של אדם, שהמשיך אור המלכות ממעלה למטה, והפריד אותה מיסוד ז"א, והפריד הד' מן הג'.
תקכד) משום זה, הגדה, היא מילה של החכמה. ואע"פ שיש פעם י' בין ג' לד', כגון ואגידה, אינו פירוד, והכל קשר אחד. כי י' רומזת ג"כ ליסוד. אף כאן, ואגידה לכם, הוא החכמה, רצה לגלות את סוף כל מעשיהם של ישראל, את סוד הקץ.
תקכה) לא גילה מה שרצה לגלות, א"כ למה כתוב בתורה הדבר של יעקב השלם, בעת שהתקלקל אח"כ ולא נשלם הדבר? אלא ודאי שנשלם, וכל מה שצריך לגלות, גילה וסתם. אמר דבר, וגילה לחוץ, וסתם בפנים. ודבר שבתורה אינו מתקלקל לעולם.
תקכו) הכל סתום בתורה, משום שהתורה היא שלמות הכל, שלמות של מעלה ושל מטה, ואין מילה או אות בתורה שתהיה פגומה. ויעקב, כל מה שהיה צריך לומר, אמר. אבל גילה וסתם. ולא פגם מכל מה שרצה לגלות, אפילו אות אחת.
תקכז) יעקב בירך את בניו, כמ"ש, ויברך אותם. אבל איפה הן הברכות שלהם? הכל הן ברכות שבירך אותם, כמ"ש, יהודה, אתה יוֹדוּךָ אחֶיך. דן, ידין עמו. מאשר שמֵנה לחמו. וכן כולן.
תקכח) אבל מה שרצה לגלות, לא גילה. כי רצה לגלות להם את הקץ. ויש קץ לימין ויש קץ לשמאל, והוא רצה לגלות להם את הקץ הימין, כדי להישמר ולהיטהר מעורלה, שבקץ השמאל. ומה שגילה להם, נודע ונגלה עד שבאו לארץ הקדושה. אבל דברים אחרים לא גילה בגילוי, והם סתומים בתורה, באלו הברכות.