תשמ) שלוש נשמות הן. והן עולות במדרגות עליונות. ועל שהן שלוש, הן ארבע. נשמה א', היא נשמה העליונה שאינה נתפסת, ולא העיר בה גזבר העליון ומכש"כ התחתון. וזו היא נשמה לכל הנשמות, והיא סתומה ואינה נגלית לעולם, ואינה נודעת, וכולם תלויים בה.
תשמא) וזו נתעטפה במלבוש מזוהר הכרמל בתוך הזוהר הנוטף טיפות מרגליות. ונקשרות כולן כאחת, כקישרי איברים מגוף אחד. והנשמה העליונה נכנסת בהן, ומגלה על ידיהן את מעשיה, כמו גוף המגלה מעשי הנשמה. היא והן אחת, ואין ביניהם פירוד. זו היא נשמה העליונה הנסתרת מכל.
נשמה, פירושה, אור הבינה. ט"ס דא"א הן שורשים לכל הספירות שבעולמות. ונמצא ששורש כל הנשמות הוא אור ספירת הבינה דא"א. וע"כ היא נקראת נשמה עליונה. והנה מחמת עליית המלכות לראש דא"א, יצאה בינה דא"א מראש דא"א, ונעשתה לו"ק בלי ראש, שפירושו אור חסדים בלי חכמה. ונשארו בראש דא"א ב' ספירות כתר וחכמה, כי המלכות שעלתה, נעשה בה מקום הזיווג, המכונה יסוד, לראש דא"א, ונסתיימה בה ספירת הראש.
ומסיבת יציאת הבינה מראש דא"א, נחלקה הבינה לב' בחינות נבדלות. ג"ר שלה או"א עילאין. ו"ק שלה ישסו"ת. מטעם, כי הפגם של יציאת הבינה מראש, אינו נוגע כלום בג"ר דבינה, להיותה בעצם רק אור חסדים, כי ח"ח הוא ואינה מקבלת חכמה לעולם. וע"כ אין שום שינוי באור הזה מעת היותו בראש א"א לעת יציאתו מראש א"א. וע"כ נבחנות ג"ר דבינה כמו שלא יצאו מראש דא"א. ואפילו אחר יציאת הבינה לחוץ, עוד מאירה ח"ס דא"א בהן, אלא בהעלם גדול, מטעם שאינם מקבלים חכמה אלא אור חסדים בלבד. וג"ר דבינה הללו נתקנו לפרצוף או"א עילאין, שהם בזיווג שלא נפסק לעולם, כי הם תמיד ג"ר ואין בהם מיעוט לעולם.
אבל ז"ת דבינה הוא התכללות זו"ן בבינה, ע"כ צריכים לחכמה. וכיוון שאחר יציאת הבינה מראש, נשארו חסדים בלי חכמה, נבחן שנפגמו, מחמת עליית המלכות לראש א"א, ונשארו חסרי ראש. ולעת גדלות המלכות יורדת מראש דא"א למקומה, והבינה דא"א חוזרת לראש, ומשיגה שוב הג"ר שלה מחכמה דראש א"א. וסדר יציאת הג"ר הוא בג' נקודות חולם שורוק חיריק. וז"ת דבינה הללו נתקנו לפרצוף ישסו"ת.
הנשמה העליונה שאינה נתפסת היא, ג"ר דבינה דא"א, או"א עילאין, שחכמה דא"א מאירה בהם בהעלם גדול, משום שאינם מקבלים חכמה. וע"כ לא העיר בה גזבר העליון, היסוד, מקום הזיווג, שכל האורות מתקבצים שם. המלכות שעלתה לראש דא"א, ונעשתה למקום זיווג בראש, מכונה גזבר העליון, שמטעם זה נעשתה לסיום ראש דא"א והבינה יצאה לחוץ.
הגזבר העליון לא העיר כלום בנשמה זו, שלא פגם אותה, מחמת הוצאת הבינה לחוץ, מטעם שאפילו בהיותה בראש אינה מקבלת חכמה. וכש"כ הגזבר התחתון, בעת גדלות, שיוצא קו אמצעי על מסך דחיריק, ששוב ממעט הקומה מג"ר דג"ר לו"ק דג"ר. כלומר, שגם גזבר התחתון אינו נוגע במשהו לג"ר דבינה אלו, או"א, מטעם שאינה מקבלת חכמה לעולם, וע"כ אינה נגדלת מהארתה, ואינה מתמעטת מצמצומה.
ונאמר, וזו היא נשמה לכל הנשמות, כי בינה דא"א היא שורש לכל הבינות שבעולמות. וע"כ האור שבה הוא שורש לכל הנשמות. והיא סתומה ואינה נגלית לעולם, שהחכמה דא"א, המאירה בה, היא סתומה ונעלמת בה, ואינה מתגלה לעולם. ולא נודעת, שהי' אינה יוצאת מאויר שלה. וכל הנשמות תלויים בה, להיותה שורש כל הנשמות.
וזו נתעטפה במלבוש מזוהר הכרמל. ג"ר דבינה, או"א, מתלבשים במלבוש של זוהר הכרמל, ז"ת דבינה, ישסו"ת. ומכונים זוהר הכרמל, כמ"ש, ראשךְ עלייך כַכרמל. כי ישסו"ת ראש של הנוקבא, ומכונה כרמל מלשון כר מלא, מכל טוב. בתוך הזוהר הנוטף טיפות מרגליות, בגדלות ישסו"ת המוחין שלו ג' טיפות, חולם שורוק חיריק. ובתוך זוהר הזה של ג' טיפות מתלבשים או"א עילאין, ונקשרות כולן כאחת, כקישרי איברים מגוף אחד, שג' טיפות מתקשרים זה בזה, שכל אחת אינה יכולה להאיר בלי חברתה. והנשמה העליונה נכנסת בהן, ומגלה על ידיהן את מעשיה, כמו גוף המגלה מעשי הנשמה, או"א עילאין מתלבשים בישסו"ת, ופועלים ע"י ישסו"ת המלבישם. או"א וישסו"ת הם אחד ואין בהם פירוד.
אע"פ שאו"א באור חסדים וישסו"ת באור חכמה, מ"מ הם אחד ואין בהם פירוד. כי אפילו ישסו"ת אינם מקבלים החכמה לצרכם עצמם, רק להשפיע לנוקבא דז"א, ועצמם מאירים בחסדים מכוסים, כמו או"א עילאין. וע"כ הנשמה העליונה נסתרת מכל, שג"ר דבינה, או"א, והז"ת דבינה, ישסו"ת, שניהם נסתרים מכל, כי אפילו ישסו"ת מאיר לצורך עצמו רק בחסדים מכוסים.
תשמב) נשמה ב' היא הנוקבא, המסתתרת תוך צבאותיה, והיא נשמה אֲליהם, ומהם מקבלת גוף, שמתלבשת בהם כמו נשמה בגוף, לגלות מעשיה על ידיהם לכל העולם, כמו גוף שהוא כלי לנשמה, שעושה על ידו כל פעולותיה, והם קשורים ומיוחדים זה בזה, כמו שקשורים הנסתרים של מעלה או"א וישסו"ת.
תשמג) נשמה ג' היא נשמותיהם של הצדיקים למטה. נשמות הצדיקים באות מאלו נשמות העליונות, מנשמת הנוקבא, ומנשמת הזכר ז"א. ומשום זה נשמות הצדיקים הן עליונות על כל אלו צבאות ומחנות המלאכים של מעלה, כי המלאכים באים מחיצוניות הנוקבא, אבל הנשמות באות מפנימיות הנוקבא ומפנימיות ז"א, כלומר, מנשמות שלהם.
והנה נתבארו שלוש הנשמות:
א. בינה דא"א, או"א וישסו"ת.
ב. נוקבא דז"א.
ג. נשמות הצדיקים.
אמנם הן ארבע נשמות, כי בינה דא"א נחלקת על ב' נשמות, שיש ביניהם הפרש, כי או"א מקור החסדים וישסו"ת מקור החכמה, וא"כ הן ארבע: או"א, ישסו"ת, נוקבא, נשמות הצדיקים. אלא משום שגם ישסו"ת לצורך עצמם הם בחסדים מכוסים כמו או"א, ע"כ נחשבים לנשמה אחת. ואינו מחשיב נשמות ז"א, להיותו חסדים מכוסים, כמו או"א עילאין, וע"כ אין בו חידוש.
תשמד) הרי עליונות הן הנשמות מב' צדדים, מז"א ומנוקבא, ובאים מפנימיותם, וא"כ למה יורדות לעוה"ז, ולמה מסתלקות ממנו? זה דומה למלך שנולד לו בן, ושלחו לכפר אחד לגדלו. ולגדל אותו עד שיגדל, וילמדו אותו דרכי היכל המלך. שמע המלך שבנו נגדל, מתוך אהבתו אל בנו שלח את אימו, והביאה אותו להיכלו, ושמח עם בנו.
תשמה) כך הקב"ה הוליד בן עם אימו, שהיא הנשמה העליונה הקדושה, שהן תולדות זו"ן, שלח אותו לכפר, לעוה"ז, שיתגדל בו וילמדוהו דרכי היכל המלך. כיוון שהמלך ידע שבנו נגדל בכפר הזה, והגיע העת להביאו להיכלו, מתוך אהבתו, שולח אימו, ומביאה אותו להיכלו. הנשמה אינה מסתלקת מעוה"ז עד שבאה אימו בשבילה ומביאה אותו בהיכל המלך, ויושבת שם לעולם.
תשמו) ועכ"ז, דרך העולם הוא, שבני הכפר בוכים על פרידת בן המלך מהם. חכם אחד היה שם, אמר להם, על מה אתם בוכים, האם אינו בן המלך, שאינו ראוי שיָדור ביניכם יותר, אלא בהיכל אביו? כך משה, שהיה חכם, ראה בני הכפר שהם בוכים, ע"כ אמר, בנים אתם לה' אלקיכם, לא תתגודדו ולא תשימו קורחה בין עיניכם למת.
תשמז) אילו היו יודעים זה כל הצדיקים, היו שמחים בהגיע להם היום להסתלק מעוה"ז. האם אין זה כבוד עליון, שהמטרוניתא באה בשבילם להוליכם להיכל המלך, שישמח בהם המלך בכל יום. כי הקב"ה אינו משתעשע אלא בנשמות הצדיקים.
תשמח) התעוררות האהבה של כנסת ישראל, הנוקבא, אל הקב"ה, ז"א, נשמות הצדיקים למטה מעוררים אותה, משום שהם באים מצד המלך, ז"א, מצד הזכר. הרי התעוררות זו מגיע לנוקבא מצד הזכר, ומתעוררת האהבה. נמצא, שהזכר מעורר החביבות והאהבה לנוקבא. ואז הנוקבא מתקשרת באהבה אל הזכר. ומיושבת השאלה, שאין זה שבח אל הנוקבא לרדוף אחר הזכר. ועתה מבואר, שנשמות הצדיקים, דכורין, מעוררים בה אהבה הזאת לז"א.
תשמט) כעין זה תשוקת הנוקבא, לירות מים תחתונים נגד מים עליונים, אינה אלא בנשמות הצדיקים. אשרי הם הצדיקים בעוה"ז ובעוה"ב, שעליהם עומדים עליונים ותחתונים. וע"כ, צדיק יסוד עולם, שאפשר לפרשו על צדיק העליון, יסוד דז"א, ואפשר לפרשו על נשמות הצדיקים. ושניהם אמת.
תשנ) והסוד של כל זה, הוא, צדיק. הוא יסוד שלמעלה, יסוד דז"א, והוא יסוד למטה בנוקבא ונשמות הצדיקים. וכנסת ישראל, הנוקבא, נכללת מהצדיק של מעלה ומלמטה. צדיק מצד זה שהוא יסוד דז"א, וצדיק מצד זה שהוא נשמת הצדיק שלמטה, יורשים אותה, את הנוקבא. כמ"ש, צדיקים יירשו אָרץ, הנוקבא. הצדיק, יסוד דז"א, יורש ארץ הזו, הנוקבא, ומשפיע לה ברכות בכל יום, ונותן לה תענוגים ומעדנים בהמשכה עליונה מבינה, שמושך אליה.