ע) אם תשיב מִשׁבָת רגלֶך עשות חפציך ביום קודשי. אשריהם ישראל, שהקב"ה חפץ בהם להתדבק בהם, מכל שאר אוה"ע. ומתוך האהבה אליהם, קֵרב אותם אצלו, ונתן להם התורה, ונתן להם השבת, שהוא קדוש מכל שאר הימים, ובו מנוחה מכל, ושמחת כל. ושקול שבת כנגד התורה כולה, ומי ששומר שבת, כאילו שמר התורה כולה.
עא) וקראת לשבת עונג, לקדוש ה' מכובד. עונג כל, עונג של הנפש והגוף, עונג של העליונים והתחתונים. וקראת, פירושו, שיזמין אותו, כמו שמזמינים אורח: בשולחן הערוך, בבית מסודר כראוי, יותר מבכל שאר הימים. וקראת לשבת, מבעוד יום, שיוסיף מֵחול על הקודש. לקדוש ה' מכובד, זהו יום הכיפורים, כי יום הכיפורים ושבת הם אחד.
עב) ממְצוא חֶפְצךָ ודַבֵר דָבָר. שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול. משום שמילה ההוא של חול שמדברים בשבת, עולה ומעוררת מילה של חול למעלה. ונפגם השבת. מי שמזמין אורח, בו הוא צריך להשתדל, ולא באחר.
עג) מילה ההיא היוצאת מפי האדם, עולה ומעוררת התעוררות של מעלה, אם לטוב אם לרע. ומי שיושב בתענוג שבת, אסור לו לעורר מילה של חול. כי פוגם פגם ביום הקדוש. מי שיושב בשמחת המלך, אינו ראוי שיעזוב את המלך ויעסוק באחר.
עד) ובכל יום צריכים להַראות מעשה ולעורר התעוררות של מטה, ממה שצריך לעורר. אבל בשבת רק בדברי השם ובקדושת היום צריכים להתעורר ולא בדבר אחר. כי בשבת אין צריכים אל התעוררות מלמטה.
עה) כשקרב פרעה לעשות מלחמה עם ישראל, בעת ההוא לא רצה הקב"ה שיעוררו ישראל התעוררות מלמטה כלל, כי התעוררות מלמעלה היה, כי האבות הקדימו ועוררו התעוררות זה מלמעלה, וזכותם עמד לפניו, ולא רצה הקב"ה שישראל יתעוררו למטה כלל. כמ"ש, הויה ילחם לכם ואתם תחרישון. תחרישון ודאי, ולא תעוררו דבר שלא צריך לכם. וכאן נכלל השם הקדוש באותיות רשומות הויה, שהוא רחמים, שנאמר, הויה ילחם לכם. ואע"פ שהויה הוא רחמים והמלחמה הוא דין.
עו) הויה בכל מקום רחמים. ואע"פ שעושה מלחמות ועושה דין, דין ההוא הוא ברחמים. וכאן כתוב, הויה ילחם לכם, ולא נראה בדין ההוא רחמים כלל, שהרי כתוב, לא נשאר מהם עַד אחד.
עז) אפילו כאן היה דין ברחמים, כי כיסה עליהם הים ומתו, ואח"כ הוציאם הים. והקב"ה רצה בכבודם, ונקברו בארץ. ולא רצתה הארץ לקבלם, עד שהושיט לה הקב"ה ימִינו, וקיבלה אותם. כמ"ש, נטיתָ ימינךָ תִבְלָעֵמוֹ אָרֶץ. ומשום זה, היה דין הזה ברחמים.
עח) וע"כ לא רצה הקב"ה שיעוררו ישראל דבר בעולם, מלמטה. כי אם היו מעוררים ישראל דבר מלמטה, לא היה מתעורר שם הרחמים, ולא נעשה הדין ברחמים. שכתוב, הויה ילחם לכם ואתם תחרישון. שלא תעוררו כלום, כי השם של רחמים צריך להתעורר עליהם, כדי לעשות הדין ברחמים. וע"כ צריך שלא תעשו פגם ותעוררו דבר אחר. כלומר, דין בלי רחמים. כי התעוררות שלמטה, היה מפעיל רק דין בלבד.
עט) הרי כתוב, ויצא הויה ונלחם בגויים ההם. וכי דין הזה ברחמים היה? כן היה הדין ברחמים, כי המיתה שלהם לא הייתה כמיתת שאר בני העולם, אלא ריחם עליהם הקב"ה, שלא יהיו כמיתת שאר בני העולם, שהרגו אותם רק בנחת בלי צער. כמ"ש, הָמֵק בשרו והוא עומד על רגליו, הרי שהדין היה ברחמים.
פ) ובכל מקום, שם הזה הוא דין ברחמים. חוץ ממקום אחד, שכתוב, הויה כגיבור ייצֵא. והאם כגיבור הוא ה', ולא גיבור ממש? אלא שישנה את לבושיו וילבש לבושים אחרים. שישנה מדה"ר שלו וילבש לבושי דין, כאיש מלחמות ישנה כלי זין שלו מרחמים לדין. הרי, שבמקום הזה נשתנה הרחמים להיות דין.
פא) ועם כל זה, הדין כאן יותר מרחמים. אבל רחמים יש בו, כמ"ש, הויה כגיבור ייצא, כאיש מלחמות יעיר קנאה. ולא גיבור ממש, שכולו דין. כאיש מלחמות, ולא איש מלחמות ממש, שכולו דין. כי ודאי אע"פ שעושה דין, הוא מרחם על מעשיו. וע"כ ה' ילחם לכם ודאי, ואתם תחרישון. כדי שלא תעוררו דין בלבד. אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה בחר אותם לחלקו ונחלתו. שכתוב, כי חֵלק ה' עַמו יעקב חֶבל נחלתו.