יא) קשר הכל נקשר בקודש הקודשים, בבינה, להאיר. הדבקות של רצון הכהנים והלויים וישראל, עד היכן היא עולה?
יב) הדבקות שלהם עולה עד א"ס. כי כל קשר ויחוד ושלמות הוא לגנוז בצניעות, שאינה מושגת ולא נודע, אשר רצון כל הרצונות בו. א"ס אינו עומד להיוודע, ולא לעשות סוף, ולא לעשות ראש. ולא כמו אין, כתר, הראשון, שהוציא ראש וסוף. ראש היא נקודה העליונה, ראש הכל הסתום, העומדת תוך המחשבה, חכמה, הנקראת ראשית, והחכמה נאצלה מהכתר, שנקרא אין. ועושה סוף, המלכות, הנקראת סוף דבר. אבל בא"ס לא נמצא סוף.
יג) אין רצונות, ואין אורות, ואין נרות בא"ס. כל אלו האורות והנרות שבאצילות תלויים בא"ס, שיתקיימו בהם, אבל אינם עומדים להשגה. מי שידוע ואינו ידוע, שאפשר לדבר בו מבחינת ידיעה, אין הוא אלא רצון עליון הסתום, הנקרא אין, כתר. אבל בא"ס לא שייכת כלל ידיעה.
יד) וכשנקודה העליונה, חכמה, ועוה"ב, בינה, מתעלים בהארתם, אינם יודעים אלא רק ריח, ו"ק דחכמה, ולא ג"ר דחכמה, כמי שמריח בריח ומתבשם. ואין זה בחינת נחת, הנקרא ניחוח. כמ"ש, ולא אריח ברֵיח ניחוחַכם. הרי שריח וניחוח הם שני דברים. כי ריח ניחוח פירושו ריח של הרצון, כלומר, כל אלו הרצונות של תפילה, ורצון השירה, ורצון הכהן, שכולם הם עניין אדם. אז נעשו כולם רצון אחד, וההוא נקרא ניחוח, רצון. אז הכל נקשר ומאיר יחד כראוי.
טו) וע"כ ניתן צד האחר הזה ביד הכהן, שכתוב, צו את אהרון ואת בניו לאמור, זאת תורת העולָה. שאין צו אלא עבודה זרה, ס"א. וכאן ניתן לו לשרוף את המחשבה הרעה ההיא, ולהעבירה מן הקדושה ברצון הזה שעולה למעלה. ובעשן הזה, ובחַלָבים הנשרפים, כדי שיהיו נעברים מן הקודש. וצו ההוא, הס"א, עומד ברשותם להפרידו מן הקודש ע"י הקרבן הזה. והרי כתוב, צו את בני ישראל, איך אפשר לפרש שצו הוא הס"א? הס"א עומד ברשותם, שכל זמן שישראל עושים רצונו של אדונם, אין הס"א יכול לשלוט עליהם.
טז) צו את אהרון, בא לעטר רוח הקודש הזה למעלה למעלה, ולהפריד את רוח הטומאה להורידה למטה למטה, מישראל ברצון ותפילה, ומכהנים במעשה הקרבת הקרבן, כל אחד כראוי לו.
יז) ומקרא הזה מוכיח עליהם, שכתוב, צו את אהרון ואת בניו לאמור. צו זהו עבודה זרה, רוח הטומאה. לאמור, זו אישה, הנקראת יראת ה', המלכות. משום זה הכל נאמר לעטר את המלכות, ולהוריד הס"א. והכהן עומד לתקן את הכל, כמ"ש, אדם ובהמה תושיע ה'.