מח) ויאמר יצחק אל אברהם אביו, ויאמר, אבי, ויאמר, הנני בני, ויאמר, הנה האש. ג' פעמים ויאמר של יצחק ופעם אחת ויאמר של אברהם, למה נאמר כך? כנגד ג' ימים של מעשה בראשית היו ג' ויאמר, של יצחק. וויאמר האחד של אברהם כנגד יום רביעי של מעשה בראשית, שכתוב, הנני בני. ומשלא כתוב, ויאמר אברהם, הנני בני, מורה שמתוך הדוחק אמר לו, הנני. וזה כנגד הכתוב, יהי מאורות ברקיע השמים. שגם שם כתוב מאֹרֹת חסר ו', להורות על קטרוג הלבנה.
מט) המילים, ויאמר, הכתובים בפרשה זו, הם יותר. ולמה מפרש רק ד' ויאמר? ויאמר האחרים שכתוב בפרשה, הם סתומים במחשבה, הם מימין, הנמשך מאו"א עילאין, הנקראים מחשבה, שהם סתומים, כלומר, חסדים מכוסים מחכמה. ואלו ד' ויאמר, הם המתגלים בחכמה מתוך החושך, גילוי חכמה דקו שמאל, שאינה מתגלה אלא רק עם החושך והדינים הנמשכים משם. ויאמר יצחק אל אברהם, הוא כנגד הכתוב, ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. ויאמר אבי, הוא כנגד הכתוב, ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. ויאמר הנה האש, הוא כנגד הכתוב, ויאמר אלקים ייקוו המים. ויאמר הנני, הוא כנגד הכתוב, ויאמר אלקים יהי מאורות.
ויאמר, לשון השפעה. ויאמר יצחק אל אברהם, הוא התכללות יצחק, קו השמאל, וגילוי חכמה באברהם, שהוא קו ימין וחסדים. וזה, ויהי אור, שביום א' של מעשה בראשית. מהתכללות השמאל, שהוא יום ב', ביום א', בקו ימין, נאמר, ויהי אור ביום הא'. הרי שויאמר יצחק אל אברהם, שהוא התכללות שמאל בימין, הוא המאמר, יהי אור ויהי אור, שביום א' של מעשה בראשית.
ויאמר אבי, זה הבדלה, כי הכיר את קו ימין, לבחינת שורש אליו ולמים עליונים, והוא עצמו בן וענף לקו ימין, מים תחתונים. וא"כ הוא כנגד המאמר, ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים.
ויאמר הנה האש והעצים, הוא התגלות הדינים שבקו שמאל, הנקראים אש ועצים, והוא כנגד המאמר, ותֵרָאה היבּשה, שביום השלישי. כי מחמת גילוי הדינים דקו שמאל, נעשית המלכות בחינת יבֵשה, שלא יכלה להוציא פירות. ונמצא אשר ויאמר הנה האש והעצים, כנגד ותֵרָאה היבּשה.
ויאמר הנני, שלא נזכר בו אברהם, חסד, שהיה לו לומר, ויאמר אברהם הנני בני, זה מורה, שהשמאל שלט אז בלי ימין, אברהם. והוא כנגד המאמר, יהי מאֹרֹת, חסר ו', חסדים, מפני שהשמאל שלט אז בלי ימין. וע"כ קטרגה הלבנה, שהייתה מחוסרת חסדים, הנמשכים רק מימין. הרי שויאמר הנני בני, הוא כנגד המאמר, יהי מאֹרֹת שביום הרביעי.
נ) אש תמיד תוּקַד על המזבח, לא תכבה. זו היא התורה שנקראת אש, אשר נאמר בה, הלוא כה דבָרִי כאש נאום ה', שצריכה להאיר תמיד על המזבח, על המלכות. לא תכבה, ודאי שאש התורה לא תכבה, כי עברה אינה מכבה את התורה. אבל עברה מכבה מצווה, ומי שעושה עברה מכבה מצווה, שנקראת נר. כך הוא מכבה את הנר שלו מגופו, כלומר, את הנשמה, שנאמר בה, נר ה' נשמת אדם. שזהו כיבוי, כי הגוף נשאר בחושך. וכך מי שגורם במעשיו שתסתלק השכינה ממקומה, הוא גורם כיבוי וחושך לאותו מקום. ועברה היא חושך כמ"ש, ושפחה כי תירש גבירתה. כי העברה, שהיא שפחה וחושך, תירש מקום הגבירה, השכינה, שהסתלקה ממקומה.
נא) והעלייה של מצווה מצד עם הארץ, שאין לו תורה, לו העברה מכבה מצווה. לקיים בו את הכתוב, ורשעים בחושך יידָמו. אבל אצל בעלי תורה אין להמצווה כבייה עולמית בהם, כי מאירים אל המצווה בכמה סודות התורה. כי אור נקרא ר"ז, שאור בגי' ר"ז. שרומז, שרזי התורה הם אורות. ומצוות התורה שחכמים מקיימים אותם, נחשבת אצלם כמו תורה. אשר כמ"ש, לילה ויומם לא תכבה עליהם. משום שמקיימים בה כמ"ש, והגיתָ בו יומם ולילה.