נב) והעשן העולה מפיהם של בעלי התורה, בדברי תורה הוא כמו עשן המערכה, המלכות. ונקרא מערכה, משום שמסדרים אותה ועורכים אותה אל ז"א בעלה. כמ"ש, בהעלותך את הנרות, שנאמר על העלאת המלכות, נרות, אל ז"א, שנאמר בהם להעלות נר תמיד. המלכות נקראת נר. וזהו בעשן המערכה של מזבח החיצון, שהעשן נבחן למלכות.
ובעשן המערכה וענן הקטורת, שהיא במזבח הפנימי, שהתורה, ז"א, הוא עשן שלה, יתעורר ז"א מהלב, בינה, ויעלה אל החכמה, שהוא כמוח, כי מוח ולב הם חו"ב, ועשן המערכה של מזבח הפנימי, ז"א, יעלה אֲליהם למ"ן, ויחבר חכמה ובינה זו בזו. כעין הענן, שהתעוררות הענן הוא מהלב, כמ"ש, ואֵד יעלה מן הארץ, ז"א שנקרא אֵד, עשן, יעלה מהבינה, ארץ עליונה. ואח"כ כתוב, והשקה את כל פני האדמה, כי אחר שז"א עלה למ"ן, וקיבל שפע מחכמה ובינה, הוא משקה את כל פני האדמה, המלכות.
נג) כך יתעורר עשן מבינה, שהוא בלב, כמ"ש, הלב מבין. ועולה אל החכמה, מוח. עשן קו האמצעי, ז"א, העולה ומיחד חכמה ובינה, ונעשה אֲליהם דעת, לב מבין דעת, שמלב, בינה, עולה דעת, קו האמצעי, המיחד חו"ב.
נד) אחר שיורד העשן, הוא ז"א ודעת, מחכמה לבינה, זה לשמאל וזה לימין, שבינה משמאל לז"א, והחכמה מימינו, הוא יורד מלא משפע או"א, חכמה ובינה, מלא משפע י"ה, לשרוף העצים, תלמידי חכמים, שהם מצד עה"ח, ז"א. וע"כ מכונים עצים, שהם איברי הגוף, ששם ה' של העצים, איברי מלכות, הנקראת גוף. ונקראת ה', שנשמות תלמידי חכמים הם תולָדות מז"א ומלכות. ודאי שהכוונה היא לשרוף אותם בשלהבת התורה, שנאמר בה, כה דבָרִי כאש נאום ה'. ובשלהבת של נר מצווה באהבה, ברישפי אש האהבה של המצווה.
נה) מצווה להקריב בכל יום תמידים ואח"כ להדליק אש, כמ"ש, אש תמיד תוּקַד על המזבח לא תכבה. ואח"כ, תרומת הדשן. ואח"כ, קרבן נדר או נדבה. תנאים ואמוראים, כל אלו התמידים, הם מידותיו של הקב"ה, הספירות, שצריך שיהיה להם מנוחה. ואע"פ שכל הספירות כולם אחד, מ"מ כל ספירה וספירה ממונה על שבתות וזמנים וימים טובים. שבכל שבת ובכל יו"ט שולטת ספירה אחרת. ומידה ההיא השולטת באותו זמן, כל הספירות נכללות בה. כי בכל ספירה, כלולות כל ע"ס. ונקראות כולן ע"ש אותה ספירה השולטת. בחסד חסדים ובגבורה גבורות. אם ספירה השולטת היא חסד, נקראות כל ע"ס הנכללות בה, חסדים. ואם הספירה השולטת היא גבורה, נקראות כל ע"ס שבה, גבורות. וכך בכל מידה השולטת.