מראות הסולם

א) כל הנאה שאדם נהנה מהקב״ה, אם מברך עליה, הוא מעלה אותה הנאה עם כוונת הברכה למ״ן למלכות, שע"י זה עולים ז״א ומלכות לבינה, ומקבלים שם מוחין וכלים, שמהם יורד השפע לכל העולמות. ובשביל זה מהנה הקב״ה את האדם. ונמצא, שאם אדם נהנה ולא ברך, הרי הוא גוזל את הקב״ה. כמ"ש, גוזל אביו ואימו. אביו ז״א, אימו המלכות, כי הנשמות הן תולדות של ז״א ומלכות.

ב) ונודע, שגדלות וזיווג זו״ן אינם אלא רק בעת התפילה, אבל שלא בשעת התפילה, זיווגם נפסק, חוזרים לקטנות לו״ק. ולפיכך אנו צריכים בכל ברכה להמשיך גדלות לזו״ן מחדש. ומקום ההמשכה הוא מאו״א עילאין, כי הם תמיד בגדלות ופב״פ, וזיווגם אינו נפסק לעולם, כי הם אינם צריכים להורדת המלכות מבינה שלהם, להיותם, כי חפץ חסד הוא. והם נחשבים כמו שלא יצאו מראש א״א. משא״כ למטה מהם, אפילו בישסו״ת, זיווגם נפסק. אמנם ברכותינו אינן עולות עד או״א, כי הם למעלה מהשגותינו, ותכלית עלייתנו עד המלכות, מטעם שנשמותינו הן תולדות המלכות. אלא אחר שהברכה עולה עד המלכות, מתחזקת משום זה המלכות וז״א, ועולים עד הזיווג דאו״א וישסו״ת, עד הדעת המייחד או״א וישסו״ת, חו"ב. כי הברכה ההיא עולה ומאירה אל הנר שאינו מאיר, המלכות. שהברכה מחזקת אותה, שתעלה למעלה עם ז״א לזיווג דאו״א וישסו״ת, לקבל משם גדלות כלים ומוחין. וכיוון שברכה הזו עולה, כל המדרגות שלמעלה כולם מזומנים לאותו האור שאינו מאיר, למלכות, כדי להאיר בה, כי מלכות עולה אליהם עם ז״א, ומקבלת כלים ומוחין, ומזדווגת עם ז״א.

ג) ועניין עליית הברכה למלכות, על דרך שהתבאר בעליית התפילה. כי הברכה מתדבקת תחילה בבינה ותו״מ דמלכות, שנפלו לעוה"ז שהמברך נמצא בו. ואח״כ צריכים לכוון בשם מ״ב המעלה, שהוא הורדת המלכות ממקום בינה של כל המדרגות, ואז מחצית הפרצוף העליון שנשאר בכל מדרגה, כ"ח וחצי בינה, מעלה אליה מחצית המדרגה שנפלה ממנה למדרגת התחתון שלה, חצי בינה ותו״מ, ועימה עולה גם התחתון ממנה. ובזה נמצא, אשר הברכה שהייתה דבוקה בבינה ותו״מ דמלכות דעשיה שנפלו לעוה"ז, חוזרת ומתחברת עם כ"ח וחצי בינה דמלכות דעשיה למדרגה אחת, ולוקחים עימהם גם הברכה למקום מלכות דעשיה. וכן הבינה ותו״מ דיסוד דעשיה, שנפלו למדרגת מלכות דעשיה, חוזרים ג״כ למדרגתם ביסוד דעשיה, ולוקחים עימהם גם את הברכה ממלכות דעשיה למקום היסוד דעשיה, עד שהברכה עולה למלכות דאצילות ונעשתה שם למ״ן.

ד) ואין לשאול, הרי הורדת המלכות מהבינה מתחילה בפרצוף העליון מכולם, ומשם באה ההארה למדרגה הבאה, מלמעלה למטה. וא״כ איך יכולה הברכה או התפילה הדבוקה בתחתית המדרגות, בבינה ותו״מ דמלכות דעשיה, שנפלו לעוה"ז, לעלות יותר ממלכות דעשיה? שהרי אחר שבאו למלכות דעשיה, כבר עלו בינה ותו״מ דיסוד דעשיה מקודם לכן, ואינם שם. ואיך עולה התפילה ממלכות ליסוד?

כי הורדת ה״ת מעיניים מתחילה בפרצוף נקודות דס״ג, ששם השתרשה עליית המלכות בבינה בפעם הראשונה, ע״י הארת ג׳ פרצופים, גלגלתא ע״ב ס״ג דא״ק, שבהם לא היה עניין עליית המלכות לבינה. שהוא השם של מ״ב (42) אותיות. וכיוון שהתעוררה הארה זו למעלה, תכף יורדת המלכות מכל המדרגות בבת אחת. וע״כ אפשר לומר, שזה נעשה מלמעלה למטה, ואפשר לומר ג״כ, שנעשה מלמטה למעלה. ועוד כי אין היעדר ברוחני, וכל שינוי הוא רק תוספת על צורה ראשונה. והפעולה פועלת מכל הצדדים, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה.

ה) שורש השם מ"ב (42) אותיות, הוא מג׳ פרצופי א״ק הראשונים, גלגלתא, ע״ב וס״ג. שאחר יציאת כל פרצוף הסתלקו האורות שלו שמפה ולמטה, ופרצוף התחתון מילא אותו באורות שלו. באופן, שאחר שהסתלקו האורות של פרצוף גלגלתא דא״ק, יצא פרצוף ע״ב דא״ק, ומילא אותו באורותיו. ואחר הסתלקות האורות דע״ב דא״ק, יצא פרצוף ס״ג דא״ק ומילא אותו באורותיו. ולפיכך נבחן שפרצוף גלגלתא דא״ק, הוא ד׳ אותיות הויה פשוטה. ופרצוף ע״ב נבחן להויה מלאה, בת עשר אותיות: יוד הי ויו הי, כי היא מילאה את פרצוף גלגלתא דא״ק. ופרצוף ס״ג נבחן להויה דמילוי המילוי, שיש בה כ״ח (28) אותיות: יוד ויו דלת, הי יוד, ואו אלף ואו, הי יוד. מטעם שפרצוף הס״ג מילא את הע״ב, שהוא עצמו הוא מילוי של הגלגלתא. ונמצא שהוא מילוי של המילוי. והנה יש כאן ד׳ אותיות הויה שבגלגלתא, ועשר אותיות שבע״ב, וכ״ח אותיות שבס״ג, שהם ביחד מ"ב אותיות. ואלו ג׳ פרצופים הם כח"ב דא״ק. ובאלו הג' לא היה עוד עליית המלכות לבינה, כי עליית המלכות לבינה מתחילה מפרצוף שני דס״ג דא״ק, הנקרא נקודות דס״ג. ולפיכך, אם אנו רוצים להוריד המלכות מהבינה, אנו צריכים להמשיך האור מג׳ פרצופים ראשונים אלו דא״ק, שאין בהם עלייה זו. ומהארתם אנו מורידים המלכות מבינה של כל המדרגות.

ו) גם בג"ס כח״ב של כל המדרגות יש ג׳ בחינות שבגלגלתא ע״ב ס״ג דא״ק, שהם כח״ב דא״ק, כי כוחות העליונים מוכרח שתהיה בתחתונים. ולפיכך בכל המדרגות נבחן הכתר להויה פשוטה בן ד׳ אותיות. והחכמה, להויה במילוי, עשר אותיות. והבינה להויה במילוי המילוי, כ״ח אותיות, וביחד יש בכח״ב של כל מדרגה מ"ב אותיות. גם ידעת, שמחצית המדרגה, הנשארת בבינה, אחר עליית המלכות בבינה, היא כו"ח וג״ר דבינה, שהם או״א עילאין, שאין מסך שולט בחצי בינה העליונה. ואע״פ שהם חצי בינה, מכל מקום, אנו חושבים אותם לפרצוף שלם. וע״כ ג"ס כח״ב הן הנשארות במדרגה, שאין עליית המלכות לבינה מזיקה להן במאומה. ורק חצי בינה התחתונה ותו"מ הן נפגמות מחמת עליית המלכות לבינה, ונופלות למדרגה התחתונה מהם. הרי שכח״ב של כל מדרגה שווים לגלגלתא ע״ב ס״ג דא״ק, שהם מ"ב הראשון שבעולמות.

ז) כל בחינה מקבלת מבחינה שכנגדה בעליון. ולפיכך בעת שאנו מכוונים להוריד המלכות מבינה שבכל מדרגה, אנו ממשיכים הארת מ"ב אותיות מגלגלתא ע״ב ס״ג דא״ק, שאין בהם עליית המלכות לבינה. שמשום זה לא נחלקו מדרגותיהם, אל כל מ"ב אותיות של חצאי המדרגות שנשארות במדרגה, ואז יורדת המלכות ממקום בינה שלהן, וחצאי כל המדרגות שנפלו למטה חוזרים ומתחברים עם חצאי עליונים, וחצאי עליונים נשלמים בע"ס כמו גלגלתא ע״ב ס״ג דא״ק. והנה התבאר היטב השם של מ"ב אותיות, ואיך אנו מעלים על ידו כל תפילה וכל ברכה, עד שורשנו שהוא מלכות דאצילות.

ח) ובאותו הדרך, שעלתה הברכה אל מלכות דאצילות, גם ז״א ומלכות דאצילות עולים עם בינה ותו״מ דישסו״ת שבהם, בעת שישסו״ת חוזרים אל או״א עילאין. ונודע, שבינה ותו״מ שבתחתון החוזרים אל מדרגתם נעשים קו שמאל אל הכח״ב שנשארו במדרגה. ונודע, שאו״א וישסו״ת הם ע״ס דבינה שנחלקו, מחמת עליית המלכות לבינה דע״ס ההן, ונעשו כח״ב דבינה לאו״א. ובינה ותו״מ דבינה נעשו לישסו״ת. ולפיכך נמצא, שאחר שירדה המלכות שבבינה דאו״א, שישסו״ת, שהם בינה ותו״מ דאו״א, חוזרים למדרגת או״א, הם נעשים שם קו שמאל לאו״א. וזו״ן הדבוקים בבינה ותו״מ של ישסו״ת, שעלו עם ישסו״ת, נעשו שם בחינת קו האמצעי, שהוא דעת, המייחד ב׳ הקווים ימין ושמאל, שהם או״א וישסו״ת, להתכללות אחת, שהוא הזיווג. ואח״כ יורדים ישסו״ת למקומם, ומעלים גם הם בינה ותו״מ שלהם שזו״ן נכללים בהם, ובינה ותו״מ שלהם נעשו לקו שמאל לכח״ב שנשארו בהם. הנה אז נעשית מחלוקת בין קו ימין לקו שמאל שבישסו״ת ואינם יכולים להאיר. וע״י מסך דחיריק שבז״א מתייחדים ב׳ הקווים ימין ושמאל להיות אחד. ונשלמה הארתם בכל השלמות. ואלו ג׳ קווים ביחד, נעשו לחב״ד דישסו״ת. וכיוון שחב״ד אלו יצאו ע״י ז״א, זכה בהם גם ז״א, מטעם שכל מידת האור שהתחתון גורם בעליון זוכה בו גם התחתון. וע״כ כיוון ששלושה יוצאים מאחד, שחב״ד דישסו״ת יוצאים מז״א, ואחד זוכה בשלושה, נמצא ז״א ג״כ בחב״ד.

ט) אכן יש לדעת, שמה שאנו אומרים, שבעת ירידת המלכות מהבינה, כל עליון, כלומר, כח״ב שנשארו במדרגה, מעלה את הבינה ותו״מ שנפלו ממנו ביחד עם מדרגת התחתון הדבוק באלו בינה ותו״מ, אין הפירוש שמעלה אליו כל ע״ס של פרצוף התחתון, אלא רק כח״ב של התחתון בלבד, ולא את בינה ותו״מ של התחתון. והוא מטעם, כי עליית התחתון לעליון, הוא מחמת שבינה ותו״מ של העליון נפלו בו, והם נדבקו עם התחתון למדרגה אחת בשעת נפילתם, וע״כ בשעת חזרתם למדרגה, לוקחים עימהם גם התחתון הדבוק בהם. ובעת שהמלכות עולה לבינה ומפילה כל חצאי מדרגות התחתונות ממדרגתן, הרי נעשה זה בכל המדרגות בבת אחת, ונמצא שבעת שבינה ותו״מ של העליון נופלים לתחתון, אין במדרגת התחתון אלא ג׳ כלים כח״ב בלבד, כי גם בינה ותו״מ שלו נפלו למדרגה שלמטה ממנו. ונמצא שבינה ותו״מ של העליון, בשעת נפילתם, לא התדבקו אלא רק בכח״ב של התחתון, ואין להם שום מגע עם בינה ותו״מ של התחתון, שהרי הם כבר נפלו מהתחתון ונמצאים בתחתית התחתון.ולפיכך כשחוזרים בינה ותו״מ של העליון למדרגתם, אינם מעלים עימהם אלא כח״ב של התחתון שהמה דבוקים בהם, ולא כלל הבינה ותו״מ של התחתון.ובז״א ירדו כח״ב לבחינת חג״ת, ובינה ותו״מ לבחינת נה״י.ונמצא שבינה ותו״מ דישסו״ת שנפלו לז״א, לא התדבקו אלא בחג״ת שלו, שהם בחינת כח״ב שנשארו אז במדרגתו, ולא בנה״י שלו, שהם בינה ותו״מ שנפלו ממנו למדרגת המלכות ואינם נמצאים בו, ולפיכך בעת שבינה ותו״מ דישסו״ת, חוזרים לישסו״ת, אינם מעלים עימהם אלא רק חג״ת דז״א בלבד, ולא את נה״י דז״א.

י) ולפיכך, אע״פ שכל המוחין שהתחתון גרם לעליון מקבל אותם גם התחתון, ומפני ששלושה יוצאים מאחד, אחד זוכה בשלושתם. עכ״ז, אין ז״א לוקח אלו המוחין עתה בעת שהוא במקום ישסו״ת, כי אין שם כל הפרצוף דז״א, אלא כח״ב שלו, כלומר, חג״ת בלבד, ונה״י שלו אינם שם, והחסר נה״י דכלים חסר ג״ר דאורות, כי אין להם כלים שילביש אותם וע״כ אינו יכול לקבל עתה את חב״ד דאורות שיצאו על ידו בישסו״ת, אלא מקבל הארת כלים בלבד, ויורד מישסו״ת למקומו, ומוריד המלכות מבינה שלו ומעלה אליו את בינה ותו״מ שנפלו ממנו, כלומר, את נה״י, ונתחברו בו חג״ת נה״י לפרצוף אחד, ואז חוזר פעם שנייה אל ישסו״ת ומקבל שם את המוחין דחב״ד שהשאיר שם, ואז חזרו כלים דחג״ת ונעשו חב״ד וכלים דנה״י נעשו חג״ת, ויוצאים לו נה״י חדשים, ואז יורד שוב מישסו״ת במוחין שלמים דחב״ד. והנה התבאר, שאין ז״א מקבל המוחין בישסו״ת, אלא ע"י ב׳ עליות, שבעלייה ראשונה מקבל מישסו״ת רק את הארת ו״ק בלבדה, מפני שהוא מחוסר כלים דנה״י, וב עלייה ב׳ מקבל מוחין שלמים.

יא) משום שהברכות, שהאדם מברך את הקב״ה, באים להמשיך חיים ממקור החיים, בינה, הארת ו"ק הנמשכת בעלייה ראשונה, ולרוקן עליו מאותו שמן העליון, שפע החכמה, הארת ג"ר ע"י עלייה השנייה, ומתברכים כל המדרגות והמקורות של ז״א ומלכות, בעלייה הראשונה, ומתמלאים בשפע, לרוקן לכל העולמות, ומתברכים האבות, חג״ת דז״א, והבנים, נה"י דז״א כולם ביחד, בעליה השנייה, שכבר התחברו הכלים של אבות ובנים, חג"ת ונה"י דז"א, להיות גוף אחד, וע"כ הם יכולים לקבל המוחין דחב"ד להתברך כאחד.

יב) כשעולות אלו הברכות מלמטה, אין פתח ופתח מלמעלה, ואין ממונה מלמעלה, שאינו פותח כל אלו הפתחים, כי המסכים, המבדילים בין חצאי המדרגות, בין כח״ב לבינה ותו״מ של כל מדרגה, הם נבחנים לפתחים, כי לולא הם, לא הייתה מציאות שהתחתון יעלה לעליון, כי כל העלייה של התחתון לעליון, אינה, אלא בסיבת הבינה ותו״מ של העליון שנפלו לתחתון והתדבקו בו, שמשום זה, בעת שחוזרים למדרגתם בעליון לוקחים עימהם גם התחתון, וכיוון שנפילה זו נעשית ע״י המסך, שהוא חיבור המלכות בבינה, ועליית בינה וזו״ן נעשית ע״י בקיעת המסך, ע"י ירידת המלכות מהבינה, ע״כ נבחן המסך לפתח, כי בשעה שנבקע, עולה התחתון לעליון דרך שם. ולפיכך, אם המברך מכוון בברכה, במילה ברוך להמשיך השם של מ"ב אותיות, הנה אז נפתחים ונבקעים המסכים, שהם הפתחים שבכל מדרגה, להעלות התחתון לעליון, ואז עולה הברכה מבינה ותו״מ שבסוף המדרגות דרך פתחים של כל המדרגות עד שמגיעה למלכות דאצילות. כי כולם נפתחים, והברכה עולה דרכם, עד בואה אל המלכות דאצילות.

יג) ועתה נפרש סדר כוונת הברכה בברכות שאינן תפילה. ברכת המצוות וברכת הנהנין, עולות מלמטה למעלה, מעוה"ז ולמעלה, עד שמגיעות לתוך האור שאינו מאיר, המלכות, ומעוררות בכוח לאותו אור שאינו מאיר, בברכה ההיא, שבכוח הארת מ"ב אותיות הוא מעלה הברכה עד המלכות, הנקראת האור שאינו מאיר. וכיוון שהברכה הגיעה שמה, אז מתעוררים ז״א ומלכות ועולים עם המ״ן של הברכה עד הבינה, ונעשה זיווג חו״ב שם על המסך דזו״ן, ואז יוצאות מאותו מקור העליון, בינה, ברכות אחרות, שהם המוחין הנמשכים מבינה לזו״ן, מ"ד, ומתחברים עם המ״ן שבברכה, ובאות ושורות על ראש צדיק, יסוד דז״א, שנמשכים מראש ז״א אל יסוד שלו, הנקרא צדיק, להשפיע למטה, שהוא משפיע אותם אל המלכות, והמלכות לתחתונים. וכשיורדות מתברכים האבות, חג"ת דז"א, והבנים, נה"י דז"א, וכל הנרות שלהם, ספירות המלכות, שהן מאורי אש.

יד) עתה מבאר כוונת ברכות המצוות וברכת הנהנין על הסדר שלהם. ברוך, הוא המקור העליון מכל, או״א עילאין, הנקראים חכמה, וצריכים לכוון לרוקן ולהמשיך ולהאיר משם כל הנרות, כלומר, מדרגות התחתונות, כי כל המדרגות שמתחת או״א, נמצאים בגדלות רק בעת התפילה. אבל אחר התפילה, חוזרים לקטנותם, שהמלכות שוב עולה לבינה של כל מדרגה, וכל המדרגות חוזרות לקטנות. חוץ מאו״א עילאין, שבהם, בבחינת עצמותם, אפילו בזמן הגדלות אין המלכות יורדת מבינה שלהם, ועכ״ז הם תמיד בגדלות, ובזיווג שאינו נפסק לעולמים. ובכדי להמשיך תיקון למדרגות, צריכים להביאם למקום ג״ר. וע״כ אנו מכוונים בברוך להעלות זו״ן וישסו״ת לאו״א, שמשם יקבלו תיקונם. והוא ברוך, תמיד, שאו״א עילאין, הם ברוך תמיד, כי מימיו אינם נפסקים ,ע״כ מתחיל התיקון מהם, ואיך הם עולים לאו״א?

כבר ידעת, שע״י השם מ"ב אותיות, יורדת המלכות מהמסך המבדיל בין או״א לישסו״ת, ואז עולים ישסו״ת לאו״א, ונעשים שניהם למדרגה אחת, שאו״א, שהם כח״ב דבינה, נעשו לימין המדרגה, וישסו״ת, שהם בינה ותו״מ דבינה, נעשו לשמאל המדרגה. וגם ז״א עלה שמה עם בינה ותו״מ דישסו״ת, עם המ״ן של הברכה, ונעשה לדעת, קו האמצעי, המייחד או״א וישסו״ת, ימין ושמאל. ואחר שישסו״ת קיבלו הארת או״א עילאין ע״י הייחוד הזה, אז יורדים ישסו״ת למקומם, ויוצאים גם בהם ב׳ קווים ימין ושמאל, ע״י העלאת בינה ותו״מ שלהם. והם במחלוקת ואינם יכולים להאיר, עד שז״א נעשה להם לקו אמצעי, ומייחד את ימין ושמאל דישסו״ת. ואז נשלמים ומאירים בג׳ קווים חב״ד.

טו) ולכן נאמר, שמשם ההתחלה שנקראת עוה"ב, ישסו״ת, שבו נעשית התחלה לגילוי מוחין דחכמה, כי באו״א עילאין אין מאירים אלא חסדים בלי חכמה, כי הם ג״ר דבינה, והם לעולם כי חפץ חסד הוא, ואין מקבלים חכמה. אלא בישסו״ת מתחיל גילוי החכמה בקו שמאל שלו. וע״כ נעשית בו מחלוקת, והוא צריך לז״א, שייחד אותם ע״י מסך דחיריק שלו. וע״כ נקראים ישסו״ת ההתחלה, קצה השמיים, ולא או״א עילאין. שישסו״ת משפיעים לשמיים, ז״א. וע״כ נבחן ישסו"ת לקצה השמיים העליון. משום שיש קצה כעין זה למטה, קצה המקבל משמיים, ז״א. והיא נקראת ג"כ ברוך כנגד התחתונים, ולפיכך יש לכוון במילה ברוך גם במלכות. והטעם שאנו מכוונים באו״א ובמלכות, כי הברכה שאנו מעלים, עולה רק עד המלכות, ששם שורשינו. וע״כ יש לכוון במילה ברוך, במלכות.

אמנם המלכות ג"כ בקטנות, שגם היא צריכה תיקון. וע״כ אנו מעלים המלכות עם ז״א עד או״א עילאין, שלהיותם תמיד בשלמות, הם ראויים לתקן הכול. וע״כ יש לכוון במילה ברוך, גם באו״א עילאין וישסו״ת. וכאן בשאר הברכות, נקרא ברוך, חכמה עליונה, או״א עילאין, שממלאים ומתקנים את ישסו״ת. הדעת מייחד או״א עילאין וישסו״ת זה בזה, שדעת הוא ז״א שעלה שם למ״ן, ואח״כ יורד ז״א עם ישסו״ת למקומם, ומייחד ב׳ קווים ימין ושמאל דישסו״ת, ויוצאים שם ע״י ז״א ג׳ קווים חב״ד. וע״כ, שלושה יוצאים מאחד אחד זוכה בשלושתם, מקבל גם ז״א ג׳ קווים אלו.

טז) וצריכים לכוון עתה ביציאת ג׳ קווים דז״א מישסו״ת. שיכוון במילה אתה, שאח״כ התחילו האורות דז״א להתגלות ולצאת מישסו״ת. ברוך, הוא סתום, כי ברוך, פירושו, או״א וישסו״ת, שבהם האורות סתומים מתחתונים. כי או״א וישסו״ת הם בינה, ואין לנו השגה בבינה, אלא בז״א. וברוך, הוא מקור עליון שאינו מתגלה, ישסו״ת. אבל "אתה", הוא התחלה להתגלות לחוץ, להיותו אור ראשון של ז״א שיצא מבינה, שהוא לשון נוכח, שהוא גלוי. קו ימין, חסד דז״א, היוצא מישסו״ת. כלומר, שיצא ממקום הסתום, בינה, למקום הגלוי, ז״א.

יז) הויה, קו האמצעי היוצא מישסו״ת, ת״ת דז״א, האמונה בכל הצדדים. כי קו האמצעי מייחד ב׳ הצדדים הימין והשמאל. וצריכים להמשיך קו האמצעי מהבינה לז״א, מטרם שממשיכים משם קו השמאל, מטעם שאסור להמשיך הקו שמאל מטרם שמתחבר עם הקו ימין. ולכן ממשיכים מקודם קו האמצעי, המייחד ימין ושמאל, ואח״כ ממשיכים קו השמאל. כי אחר שהמשכנו קו האמצעי, נמצא השמאל כבר כלול בימין, וימין בו. וזה שאנו ממשיכים במילה, אלוקינו. עד כאן התקשרו הברכות זה בזה, ע״י המשכת ג׳ קווים. אבל המוחין עוד לא נמשכו, כי להמשכת המוחין צריכים לעלייה ב׳.

יח) ואחר שחג״ת דז״א מתברכים ולוקחים ברכות לעצמם, אחר שהמשכנו הארת ו״ק לז״א מישסו״ת, בעניין, שלושה יוצאים מאחד אחד זוכה בשלושתם, חוזרים חג״ת דז״א כלולים כאחד, אל המקור שלהם, ישסו״ת, כדי לקבל ממנו המוחין חב״ד, שהשאיר שם בעלייה ראשונה, מחמת חיסרון של הכלים דנה״י. ועתה, אחר שהמשיך הכלים דנה״י, יכול לקבל המוחין. כי אינם יכולים לחזור לאותו מקום לקבל המוחין, מטרם שקיבלו הברכות של הארת הו״ק, שע״י הברכות האלו יורד ז״א למקומו, ומוריד המלכות מבינה שלו למקומו, ומעלה הבינה ותו״מ שלו, שהם נה״י, ומתייחד בהם, ונשלמו הכלים שלו. ואז יכול לחזור לבינה לקבל מוחין. כיוון שהתברכו מקודם, שע"י זה המשיך אליו הנה״י, ונשלמו עשרה כלים שלו, חוזרים ונכנסים לאותו מקום, לישסו״ת, לקחת ברכות יתרות אחרות, המוחין דחב״ד, להשפיע אותם למלכות והמלכות לתחתונים.

יט) בעלייה הב׳ לישסו״ת, כשחג״ת דז״א מקבלים המוחין דחב״ד, נקראים אז ישסו״ת מלך. ולפיכך יש לכוון עלייה הב׳ הזו במילה מלך, של הברכה. כי ישסו"ת לא נקראת מלך, זולת כשאלו חג״ת דז״א, מתקרבים אליו, כלומר, רק חג״ת שבעלייה ב', והמלך נקרא מלך, כשהשרים שלו באים אליו, כשהם עשירים, כי בעלייה א׳ שחג״ת דז״א היו עניים מחוסרי כל, בקטנות, אין ישסו״ת נקרא מלך משום עלייתם. אלא עתה, בעלייה ב', אחר שכבר קיבלו הארת ו״ק, והכלים דחג״ת נה״י דז״א כבר נקשרו זה בזה, ומקבלים בעלייה הזו את המוחין דחב״ד, אז נקראים ישסו״ת מלך. כי עתה הם עשירים, ויש להם לחג״ת כל מה שצריכים, בלי חיסרון. המלך שלמטה, מלכות, נקראת מלך, כשאלו החג״ת דז״א, שנעשו לחב״ד, משפיעים לה המוחין שלהם. בעת שז״א משפיע לה עטרות הקדושות, ג״ר, אז נקראת המלכות מלך כלפי התחתונים.

כ) וכאן, בעלייה ב', נקראת מלך, מי הוא מלך? הוא העולם אשר קידשנו וציוונו. כי ישסו״ת נקראים העולם, וג׳ מוחין חב״ד שז״א מקבל להשפיע אל התחתונים. אשר, הוא כתר שעל המוחין. קידשנו הוא חכמה. וציוונו הוא בינה. על, זה מצוּוה ועושה, ת״ת ויסוד, שהם קו אמצעי, המייחד חו"ב. ויש הרבה דרכים בזה.

כא) ולעולם, הימין, שהוא חסד, נקרא אתה. שבכל מקום שנאמר אתה, הוא חסד. כשהמלכות נקשר בחסד, הוא נקרא מלמטה למעלה ברוך, כלומר, שהמלכות ברוך, רק באורות דו״ק, המאירים מלמטה למעלה. מפני שנקשרת בחסד, קו ימין, המאיר בחסדים בלי חכמה. שבמלכות הוא ו״ק, מפני שהיא צריכה לחכמה וחסדים יחדיו, שזהו שמקבלת מז״א, קו האמצעי, הזקיפה שבהויה. ואינו נקרא ברוך, זולת במקור שהתדבק בו, החסד, שנכנס בתוכו, ומילא אותו, שכשממלא את המלכות בחסדים, אז היא נקראת, ברוך. וזה שצריכים לכוון בברוך, שבברכות התפילה. אתה, שבברכות התפילה, הוא כוהן, חסד, להידבק בו, שצריך לכוון שהמלכות תעלה ותכלול עצמה בחסד.

כב) יש ג׳ בחינות: כריעה, השתחוויה, וזקיפה.

א.כריעה, כריעת הברכיים וראשו זקוף, שפירושו חיסרון של ג״ר. כי כריעת הברכיים היא ביטול נה״י דכלים, והחסר נה״י דכלים חסר ג״ר דאורות, מטעם ערך ההופכי שיש מאורות לכלים. וזקיפת הראש, מורה על רצון לקבל חכמה, שהוא כריעה, שאנו כורעים במילה ברוך, מלכות, שמורה שהמלכות צריכה לחכמה, כי ע״כ הראש זקוף, ומורה שהיא חסרה מחכמה. וע״כ הברכיים כפופות, שמורה שאין שם ג״ר.

ב.השתחוויה, כפיפת הראש בלבד, שמורה שאין צריך לחכמה אלא לחסד, כי חפץ חסד הוא, וע״כ כופף ראשו, שהם כלים דג״ר. וזהו קו ימין דז״א, המקבל מאו״א, ואינו חפץ בחכמה אלא בחסדים. וע״כ משתחווים במילה אתה, קו ימין.

ג. זקיפה, שכל ג׳ חלקי הגוף חב״ד חג״ת נה״י זקופים, שמורה שיש לו חכמה וחסדים ביחד, וע״כ ראשו זקוף וגם הברכיים זקופות. וזהו קו האמצעי, ת״ת. ע״כ זוקפים במילה הויה, קו האמצעי, הכולל הכול.

כג)וע"כ בתפילה אדם כורע בברוך, משום שהוא עולם כפוף למעלה, כי המלכות כפופה, שחסרה ג״ר וראש, וכפופה למעלה לז״א, שאינה יכולה לזקוף את עצמה מעצמה, אלא ז״א צריך לזקוף אותה, כמ"ש, נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, שפירושו, שהמלכות לא תזדקף מעצמה, אלא בעלה יקים אותה. ע״כ צריכים לכרוע בברוך, שמורה על המלכות הכפופה. וזהו השינוי בין ברוך שבתפילה בין ברוך שבשאר ברכות, כי בברוך של ברכות המצוות וברכות הנהנין, אנו מכוונים בברוך להמשיך שפע מלמעלה למטה. כי ברוך של ברכות המצוות והנהנין, מורה על או״א עילאין, שממשיכים משם המוחין לישסו״ת, ומישסו״ת לז״א, במילים, אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם. ומז״א למלכות ולתחתונים בשאר מילות הברכה. אבל כאן במצוות, ממשיכים מלמטה למעלה, שמעלים הברכה עד למלכות, ובמילה ברוך מעוררים את המלכות בכריעה, לקבל חסדים מאתה. ואח״כ לקבל זקיפה מהויה. ואח"כ מעלים אותה לקבל מאלוקינו, בינה. ואח״כ מאלוקי אבותינו, חכמה. ובשאר המילים ממשיכים השפע מלמעלה למטה. הרי שבברכות התפילה מכוונים מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, שלא כבברכות המצוות והנהנין, שמכוונים מלמעלה למטה, להשפיע ברכות מלמעלה למטה, מאו״א לישסו״ת, ומישסו״ת לז״א ולמלכות ולתחתונים. חוץ מברכות התפילה, שהם תיקון אדונם. הן עולות מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, כי מתחילים במלכות בכריעה. ולחסד שהוא אתה. ולז״א, הויה. ואלוקינו, בינה. ואלוקי אבותינו, חכמה. ומשם ממשיכים מלמעלה למטה עד לעוה"ז.

כד) במילה ברוך שבברכת תפילת שמונה עשרה, אדם כורע בו בברכיו, כי מלכות כפופה, חסרת ראש וג״ר, כי כפיפת הברכיים מורה על חיסרון של נה״י דכלים וג״ר דאורות, הנקראות ראש. ולכפיפת הראש מכוונים באתה, שמורה על הכוהן, חסד דז״א, המקבל חסדים מאו״א עילאין, וע״כ אינו חסר ג״ר, אלא שכופף הראש, ג״ר, שמורה שאינו רוצה בחכמה אלא בחסדים. אבל החסדים האלו הם ג״ר, משום שחכמה אינו חסרה לו, שזה מורה כפיפת ראשו. ונמצא שכפיפת הראש הוא הראש שלו, ממש כאו״א עילאין. כי אחר שיש לז״א התכללות מחכמה, נבחן החסד שלו כמו אוירא דכיא דאו״א, שאינם מקבלים חכמה לעולם. וכופף ראשו באתה, משום ש"אתה" נקרא ראש, החסד המרומז באתה הוא ראש, אע״פ שהוא חסדים בלי חכמה. שזה הרמז, שכוהן נוטל בראש, לרַמז, אע״פ שהוא חסד לבד נחשב לו לראש, והוא תמיד ראש, משום שמקבל מאו״א שזיווגם אינו נפסק. ומשום זה הכריעה היא בברוך, שמורה על המלכות, שצריכה חכמה, כי ראשה זקוף, ואין לה חכמה, שזה מורה הכריעה. וע״כ היא חסרת ראש. וכפיפת הראש היא באתה, שמורה שדוחה חכמה שבראש, ובוחר בחסדים בלי חכמה, שמקבל מאו״א, שהם ראש וג״ר, כמו חכמה. ולולא כפיפת ראש של הכוהן, חסד, לא היה לו ג״ר, כי זקיפת הראש מורה שצריך חכמה. ואם צריך, הרי הוא בחיסרון כמו המלכות. אלא כפיפת הראש מורה על ג״ר של חסדים, מחמת דחיית ג״ר דחכמה. שזה תלוי בזה.

בכל ברכה מברכות התפילה, כשהכוהן מגיע למילה אתה, שמורה על מידת החסד דז״א, הוא כופף ראשו, כדי להמשיך ג״ר דחסדים מאו״א, שאי אפשר להמשיכם, אלא ע״י כפיפת הראש. והמלך, כשכורע בתחילת שמונה עשרה, אינו זוקף עד שמסיים תפילתו. משום שהקב״ה אמר אל הלבנה, לכי ומעטי את עצמך, ועוד לא הזדקפה הלבנה, המלכות, ממיעוט הזה. כי זקיפת המלכות אינה מעצמה, אלא ע״י ז״א בעלה. כי אחר מיעוט הירח, שירדה המלכות מחזה ולמטה, אין לה מעצמה כלום, והן חכמה והן חסדים צריכה לקבל מז״א. כמ"ש על זמן ששת אלפים שנה, נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל. כי לא תוסיף קום מעצמה, אלא בעלה יקים לה. ולפיכך אין זקיפה זו, שאנו זוקפים הראש במילה הויה, שבברכות התפילה, נחשבת אל המלכות עצמה לזקיפה, אלא לעת"ל בגמה"ת, שייתקן מיעוט הירח, אז יקום המלכות מעצמה. כי הנביאים לא ניבאו אלא עד ימות המשיח, ולא בגמה"ת.

ולפיכך המלך, שהוא מרכבה לעצם מידת המלכות, אין לו זקיפה מטרם גמה"ת. כי מזמן שנאמר ללבנה, שתמעט את עצמה, לא זקפה את עצמה עוד, אלא נפלה ולא תוסיף קום. ולפיכך גם המלך, שהוא מרכבה אליה, אין לו זקיפה עוד אחר הכריעה. עד גמה"ת, שייתקן מיעוט הירח.