תפה) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך. כמה מאושרים ישראל, שהקב"ה רצה בהם, וקרב אותם אליו מכל העמים, ובזכות ישראל הוא נותן מזונו ושובע לכל העולם, ואם לא ישראל, לא היה הקב"ה נותן מזונות לעולם. ועתה שישראל בגלות, על אחת כמה וכמה שכל העולם מקבלים מזונות ושובע כפליים, כדי שהתמצית מהם יספיק לישראל.
תפו) בזמן שהיו ישראל בארץ הקדושה, היה יורד להם מזון ממקום עליון, והם נתנו חלק תמצית לעמים עכו"ם, והעמים כולם ניזונו מתמצית. ועתה שישראל בגלות, התהפך הדבר באופן אחר, שהמזון מגיע לאוה"ע, וישראל מקבלים מהם תמצית.
תפז) משל למלך שהכין סעודה לבני ביתו, כל זמן שהם עושים רצונו, אוכלים בסעודה עם המלך, ונותנים לכלבים חלק של עצמות לגרור. בשעה שבני ביתו אינם עושים רצונו של המלך, נותן כל הסעודה לכלבים, ונותן לבני ביתו העצמות.
תפח) כל זמן שישראל עושים רצונו של אדונם, הנה על שולחן המלך הם אוכלים וכל הסעודה הוכן בשבילם, ומשמחה שלהם הם נותנים העצמות, שהוא תמצית, לעכו"ם. וכל זמן שישראל אינם עושים רצונו של אדונם, הולכים בגלות, והסעודה ניתנה לכלבים, ולהם ניתנה התמצית. כמ"ש, ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגויים. כי אוכלים התמצית מתועבה שלהם, ממזונם המאוס. אוי לבן מלך, שיושב ומצפה לשולחנו של העבד, שמה שנשאר משולחנו הוא אוכל.
תפט) דוד המלך אמר, תערוך לפניי שולחן נגד צורריי, דישנת בשמן ראשי כוסי רוויה. תערוך לפניי שולחן, סעודת המלך. נגד צורריי, הכלבים היושבים תחת השולחן ומצפים לחלק העצמות, והוא יושב עם המלך על שולחנו בעונג הסעודה.
תצ) דישנת בשמן ראשי, זהו ראש הסעודה, שכל השמן, השמנונית, תיקון הסעודה, ניתן בראש לאוהבו של המלך. ומה שנשאר ניתן לכלבים ולמשמשים את השולחן. כוסי רוויה, הכוס תמיד מלא לפני אוהבו של המלך, ואינו צריך לבקש. והיו ישראל תמיד ביחס הזה עם שאר העמים.
תצא) ולבני ברזילי הגלעדי תעשה חסד והיו באוכלי שולחנך. לפי זה, כל החסד ואמת הוא לאכול על שולחנו, ולא יותר, שכתוב, והיו באוכלי שולחנך. ועוד, האם אין זה, שאין כבודו של המלך, שיאכל אדם אחר על שולחנו של המלך, ולא צריך שיהיה כך, אלא המלך לבדו, ומסביב כל השרים שלו למטה ממנו?
תצג) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. מה ראה דוד, שסיום הלל הגדול סיים במקרא הזה כך? אלא ג' שליטים הם למעלה, שהקב"ה נודע בהם: מוח לב כבד. שהם בינה ז"א מלכות. והם בהיפוך מעוה"ז, מהתעוררות מלמטה העולה מעוה"ז. למעלה, לוקח המוח ונותן ללב, והלב נותן לכבד, וכבד נותן חלק לכל המקורות שלמטה, כל אחד כראוי לו. למטה, ע"י התעוררות מלמטה, הכבד, המלכות, לוקח ההתעוררות תחילה, ומקרב הכול ללב, ז"א, והלב לוקח הטוב שבמאכל, ומתחזק מכוח והרצון שלקח, נותן ומתעורר אל המוח, בינה. ואז מושפע השפע מבינה לז"א ומז"א למלכות, הכבד. ואח"כ חוזר הכבד ומחלק מזון לכל מקורות הגוף, שהוא ג' עולמות בי"ע.
תצד) ביום התענית האדם מקריב מאכל ומשתה אל כבד העליון, המלכות. מקריב חלבו, דמו ורצונו. כבד לוקח הכול ברצון. כיוון שהכול כבר אצלו, מקריב הכול לפני הלב, ז"א, שהוא גדול ושליט עליו. כיוון שלקח הלב והתחזק ברצון, מקריב הכול אל המוח, בינה, שהוא שליט העליון על כל הגוף, ז"א. וחוזרת השפע מבינה לז"א, ומז"א למלכות, הכבד, ואח"כ חוזר הכבד ומחלק חלקים לכל המקורות והאיברים שלמטה, בבי"ע.
תצה) בזמן שהשפע מושפע מהתעוררות מלמעלה, כל השפע מקבל המוח, בינה, תחילה ממה שלמעלה ממנו, החכמה. ואח"כ נותן ללב, ז"א. והלב נותן לכבד, המלכות. והכבד נותן לכל המקורות והאיברים שלמטה, בבי"ע. ואח"כ, כשרוצה לחלק מזון לעוה"ז, נותן תחילה, המובחר והיפה שבשפע, אל הלב, שהוא המלך שבארץ, למלך ישראל. ושולחן המלך מתעורר תחילה, לקבל קודם לשאר בני העולם. אשרי מי שהוא בחשבון של שולחן המלך, כי הוא נודע למעלה, להטיב לו באותו הטוב שלמעלה, שהמלך מקבל.
תצו) וזהו האמת, שעשה דוד לבני ברזילי, שכתוב, והיו באוכלי שולחנך. ובשולחן המלך לא אוכל אדם אחר זולתו, אלא המלך אוכל תחילה, ואח"כ כל העם. ואלו שאוכלים עם המלך, בשעה שהוא אוכל, הם האהובים לו יותר מכולם, והם שהתמנו להיות משולחן המלך.
תצז) והרי כתוב, על שולחן המלך תמיד הוא אוכל, הלוא משמע על שולחנו ממש? אלא, משום שכל המזון שלו, הוא בחשבון אוכלי שולחן המלך, ולא עשה חשבון אחר, אלא על שולחן המלך, שמשם היה בא המזון והמאכל שלו. וזהו, על שולחן המלך תמיד הוא אוכל.
תצח) ישבו חברים לאכול. אמרו, כל אחד ואחד יאמר דבר תורה בסעודה זו. אמר רבי ייסא, סעודה מועטת היא, ועכ"ז סעודה נקראת. ולא עוד, אלא שזו נקראת סעודה, שהקב"ה נהנה ממנה. וע"כ כתוב, זה השולחן אשר לפני ה'. כי דברי תורה יסבבו מקום הזה.