תקג) ועשית שולחן. שולחן עומד בפנים במשכן, וברכה עליונה שורה עליו, וממנו יוצא המזון לכל העולם. ושולחן זה אינו צריך שיהיה ריק אפילו רגע אחד, אלא שיהיה עליו מזון, כי הברכה אינה נמצאת על מקום ריק. ומשום זה צריך להיות עליו תמיד לחם, כדי שתהיה נמצאת בו תמיד הברכה העליונה. ומשולחן ההוא יוצאים ברכה ומזון לכל שאר השולחנות שבעולם, שהם מתברכים בזכותו.
תקד) שולחן, של כל אדם, צריך להיות כך לפניו בשעה שמברך את הקב"ה, כדי שתשרה עליו ברכה מלמעלה, ולא יהיה נראה ריק, כי הברכות שלמעלה אינן שורות במקום ריק, כמ"ש, הגידי לי מה יש לך בבית.
תקה) שולחן שלא נאמרו עליו דברי תורה, עליו כתוב, כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. ואסור לברך על שולחן הזה, משום שיש שולחן ויש שולחן. יש שולחן ערוך לפני הקב"ה למעלה, המלכות, העומד תמיד שיסודר בו דברי תורה, ושתכלול בו אותיות וכל דברי תורה, והוא מלקט אותן אל הקב"ה, וכולל כולם בתוכו, ונשלם בהם, ושמח, ויש לו שמחה, ועל שולחן זה כתוב, זה השולחן אשר לפני ה'. לפני ה', שהיא המלכות, ולא, מלפני ה', שלמעלה מז"א, בינה.
תקו) ויש שולחן אחר, שאין בו חלק של התורה, ואין לו חלק בקדושת התורה, שהוא מלכות הקליפות. שולחן ההוא נקרא, קיא צואה. והוא בלי מקום, שאין לו חלק בצד הקדושה כלום. משום זה, שולחן שלא נאמר עליו דברי תורה, הוא שולחן של קיא צואה, הוא שולחן של אל אחר. אין בשולחן הזה חלק באל עליון.
תקז) שולחן שנאמרו עליו דברי תורה, הקב"ה לוקח אותו לחלקו. ולא עוד, אלא סורי"א, שר הממונה, לוקח כל אלו הדברים, ושם צורתו של שולחן ההוא לפני הקב"ה. וכל אלו דברי תורה שנאמרו עליו, עולים על שולחן ההוא, ומתעטר לפני המלך הקדוש. זה משמע מהכתוב, זה השולחן אשר לפני ה', שהתעטר לפני ה'. שולחנו של אדם עומד לטהר את האדם מכל חטאיו.
תקח) אשרי מי שנמצאים על שולחנו דברי תורה וחילק לעניים משולחן ההוא. כשמעלים שולחן מלפני האדם, שני מלאכים קדושים מזדמנים, מימין ומשמאל. אחד אומר, זהו שולחן של המלך הקדוש, שפלוני ערך אותו לפניו, ערוך יהיה שולחן הזה בברכות עליונות, ושמן וגדלות עליון ישרה עליו הקב"ה. ומלאך אחד אומר, זהו שולחן של המלך הקדוש שפלוני ערך לפניו, שעליונים ותחתונים מברכים אותו, ערוך יהיה שולחן הזה לפני עתיק יומין, בעוה"ז ובעוה"ב.
תקט) כשהיו מסלקים לפניו השולחן, היה מכסה אותו, והיה אומר, סלקו את השולחן בצניעות, שלא יהיה בבושה לפני שלוחי המלך. שולחנו של אדם מזכה אותו לעוה"ב, ומזכהו במזון לעוה"ז, ומזכהו להיות נודע לטוב לפני עתיק יומין, ומזכהו להוסיף כוח וגדלות במקום שצריך. אשרי חלקו של אדם ההוא בעוה"ז ובעוה"ב.
תקי) ויהי כל יודעו מאתמול שלשום ויראו, והנה עם נביאים ניבא. ויאמר העם איש אל רעהו, הגם שאול בנביאים. הרי שאול היה בחיר ה' מקודם לכן, שכתוב, הראיתם אשר בחר בו ה', לא כתוב, אשר בוחר בו, אלא אשר בחר בו, כלומר מקודם לכן, ובשעה שבא ונכנס בין הנביאים והתנבא ביניהם למה תמהו?
תקיא) כשהקב"ה בחר בו, לא בחר בו אלא למלוכה, אבל לנבואה לא, כי שניים אלו יחד לא נמסרו לאדם בעולם, חוץ ממשה נאמן העליון, שזכה לנבואה ומלוכה יחד.
תקיב) האם שמואל זכה לשניהם, לנבואה ומלוכה? אינו כן, לנבואה זכה, שכתוב, ויידע כל ישראל מדן ועד באר שבע, כי נאמן שמואל לנביא, לנביא ולא למלך. נביא ודיין היה, שאם היה מלך, לא שאלו ישראל מלך. אבל הוא לא היה אלא נביא נאמן, והיה דן דיניהם של ישראל, שכתוב, ושפט את ישראל. וע"כ, כשהיה שאול בנבואה תמהו עליו.
תקיג) כיוון שזכה למלוכה, למה זכה שאול בנבואה? אלא שניהם לא זכה יחד, ומשום שהמלוכה מתיישבת רק על התעוררות רוח הקודש ולא בנבואה, ע"כ היה בהתעוררות הנבואה מקודם לכן. אבל כשעלה למלוכה, לא היה בו נבואה, אלא התעוררות של רוח תבונה, לדון דין אמת, התעורר עליו, שכך ראוי למלך. ובעוד שהיה בין הנביאים שרה עליו הנבואה, ואחר שנפרד מהם, לא היה בו נבואה.
תקטו) ועשית שולחן. שולחן זה למטה, לשים עליו לחם האפייה. מי חשוב יותר, לחם או שולחן? שהרי הכול אינו אחד, הרי השולחן מסודר אל הלחם. והשולחן למטה והלחם עליו. אלא השולחן הוא עיקר בעריכתו לקבל ברכות מלמעלה ומזון לעולם, מהשולחן הזה, המלכות, יוצא מזון לעולם, כמו שניתן בו מלמעלה.
תקטז) לחם הוא פרי ומזון, היוצא משולחן, להראות שמשולחן זה יוצאים פירות ותולדות ומזון לעולם. אם לא היה נמצא כרם, לא היו נמצאים ענבים, שהם הפירות היוצאים ממנו. אם לא היה אילן, לא היה נמצא בעולם פירות. משום זה שולחן הוא עיקר, והמזון היוצא ממנו הוא לחם הפנים.
תקיז) והכוהנים היו מלקטים פירות השולחן מערב שבת לערב שבת, להראות שמזון העליון יוצא משולחן ההוא. ומשום לחם ההוא, שהיו מלקטים הכוהנים, התברך כל מזון, שהיו אוכלים ושותים, שלא יקטרג בהם יצה"ר, כי יצה"ר אינו נמצא אלא מתוך אכילה ושתייה. כמ"ש, פן אשׂבע וכיחשתיואמרתי מי ה'. שמתוך אכילה ושתייה, מתרבה היצה"ר במעיו של אדם.
תקיח) לחם זה, מזון היוצא מהשולחן, מברך את המזון של הכוהנים, שלא יימצא מקטרג עליהם לקטרג, ושיעבדו בלב שלם אל הקב"ה. וזה נצרך לכוהנים יותר מלכל העולם. ומשום זה שולחן הוא העיקר, המלכות, ופירות ומזון היוצאים ממנו, הוא לחם ההוא, לחם הפנים.
תקיט) שולחן זה, צריך המערכה שלו להיתקן בצד צפון, שמאל. שכתוב, והשולחן תיתן על צלע צפון. משום שמשם תחילת השמחה. כי השמאל מקבל תמיד מימין בתחילה, ואח"כ מתעורר ומשפיע אל הנוקבא, השולחן. ואח"כ מתקרב הימין אל הנוקבא, והיא מתדבקת בו.
תקכ) הזוהר מביא ראָיה ואומר. מים הם מימין, חסדים, חדווה. מיד נותן הימין את המים לשמאל, ומתדבקים בו המים ומשמחים אותו, שהחכמה שבשמאל מתלבשת בחסדים של הימין, ואחר שנכלל בימין, מעורר את הנוקבא בשמחה ההיא. שמשפיע לה חכמה הנכללת בחסדים. וסימנך, נטילת ידיים. כי מי שנוטל מים בכלי, נוטל ביד ימין, ונותן ליד שמאל. והראשון השופך הוא השמאל על יד ימין, ולא שהמים באים משמאל אל הימין, שהרי השמאל קיבל המים מיד ימין.
תקכא) ומשום זה המים, חסדים, אינם נמצאים אלא בשמאל, כדי להיכלל ולהשלים את החכמה שבשמאל. כיוון שנלקחו המים לשמאל, הרי הם מתעוררים ומושפעים אל הנוקבא. וזהו, גבורות גשמים. כי אע"פ שהמים הם חסדים מימין, עכ"ז אינם באים אלא משמאל, שהוא גבורה. ומשום זה, והשולחן תיתן על צלע צפון. כי מצד ההוא נמצאים פירות יותר מימין, ע"י שהתעורר תחילה בשמחה שלו, של השמאל. כמ"ש, שמאלו תחת לראשי. ואח"כ, וימינו תחבקני.
תקכב) שולחנו של אדם צריך להימצא בנקיות, שלא יקרב הגוף לאכול מזונו, אלא בנקיות עצמו. וע"כ צריך האדם לפנות עצמו תחילה, מטרם שיאכל המזון של השולחן הטהור. כי מזון שהכין לו, רוצה בו הקב"ה, כדי שלא יקרב אל שולחן של קיא צואה, שמס"א. והס"א לא יקבל ממזון של השולחן הזה כלום.
תקכג) לאחר שהאדם אכל והתענג, צריך לתת חלק תמצית לקליפות. והוא מים אחרונים, זוהמה של הידיים, שצריך לתת לצד ההוא, שהוא החלק שנצרך לו. וע"כ הם ודאי חובה, שהם חוב ושורים במקום חוב, הקליפות, שהוא חיוב על האדם לתת לו חלק הזה. וע"כ אין צריך לברך כלל על מים אחרונים, כי הברכה אינה בצד ההוא.
תקכד) ומשום זה צריך האדם להיזהר, שלא לתת המזון שעל שולחנו לקיא צואה. וכש"כ במעיו, שצריכים להיות נקיים. וכש"כ שהוא טוב לאדם לבריאות ותיקון גופו. וע"כ השולחן הוא לאכול עליו בטהרה.
תקכה) שולחן זה העומד בביהמ"ק, כדי שיימצא בו מזון ולהוציא ממנו מזון. ע"כ אפילו רגע אחד אינו צריך להימצא ריקם. שולחן האחר, של הס"א, הוא שולחן של ריקנות, ולא צריך לתת לו מקום במקום קדוש. וע"כ שולחן של ביהמ"ק, אפילו רגע אחד לא יעמוד בלי מזון. וצריך שלא יימצא מקום גירעון, כי הברכה שלמעלה אינה נמצאת במקום גירעון וחיסרון. זהו השולחן לפני הקב"ה. והשולחן שהאדם מברך עליו לפני הקב"ה, ג"כ אינו צריך להיות ריקם, כי אין ברכה במקום ריק.
תקכו) הלחם שעל השולחן, המלכות, של הקב"ה, הם י"ב. הלחם הם הפנים, י"ב פנים שבז"א, חו"ג תו"מ, ד' פני החיות, שנא"ן. וכל אחת כלול מג' פנים, אריה שור נשר. והם י"ב פנים. וע"כ נקרא לחם הפנים, כי המזון והכלכלה של העולם, המלכות, באים מאלו פנים עליונים של ז"א. ומשום זה, לחם הזה הוא פנימיות הכול, מזון המלכות, והוא בסוד העליון, דז"א.
תקכז) לחם הפנים שבביהמ"ק הוא מאכל של אלו הפנים שבמלכות, שנמשך ממזון שלה, המקבלת מי"ב פנים דז"א. המזון והכלכלה היוצא לעולם, באים מהם ושורים על שולחן שבביהמ"ק. ומשום ששולחן, המלכות, מקבל מזון וכלכלה מאלו פנים העליונים, מי"ב פנים דז"א, ומלכות מוציאה מזון וכלכלה מאלו פנים הפנימיים דז"א, ומזון שמוציאה הוא הלחם שבביהמ"ק, ע"כ נקרא לחם הפנים. לחם נקרב על השולחן ונלקח משם. ומשום שולחן הזה יש לאדם לשמור סודות שולחנו בכל אלו האופנים שאמרנו.
תקכח) הקב"ה ברא את האדם בחכמה ועשה אותו באומנות רבה, ונפח בו נשמת חיים, לדעת ולהסתכל בסודות החכמה, לדעת בכבוד אדונו, כמ"ש, כל הנקרא בשמי, ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. הכבוד שלמטה, הכיסא הקדוש, המלכות, לא ניתקן למעלה אלא מתוך התיקונים של בני העוה"ז.
תקכט) כשבני אדם צדיקים וחסידים, ויודעים לתקן תיקונים בשביל הכבוד, המלכות, כמ"ש, ולכבודי בראתיו, בשביל כבודי הזה, שיתקנו אותו בעמודים חזקים, חג"ת, ולקשט אותו בתיקונים וקישוטים שלמטה, שיעלו מ"ן מלמטה, להמשיך לה מוחין, המכונים קישוטים, כדי שכבודי יתעלה בזכות הצדיקים שבארץ.
תקל) משום זה בראתיו, כעין כבוד העליון, בינה, שחזרה להיות חכמה. שחכמה זו ל"ב (32) נתיבות החכמה. וכבוד בגי' ל"ב. שתיקונים האלו בו, שיש בו בריאה לצד שמאל, הקו שמאל שבבינה, שממנו נמשך החכמה. וע"כ, כיוון שהאדם הוא בארץ, ויש לו לתקן כבודי, המלכות, עשיתי בו תיקונים של כבוד העליון, בינה, שיש באדם גם בריאה. וע"ז, בראתיו, והוא נשמה.
תקלא) בכבוד העליון, בינה, יש יצירה, אור החסדים, ורוח, הנמשך מקו ימין שבבינה. ע"כ, יצרתיו, שנתתי תיקון באדם, שיהיה בארץ כעין כבוד העליון, בינה. בכבוד העליון יש עשיה, המלכות, הנפש. וע"כ גם באדם כתוב, עשיתיו, שיהיה כעין כבוד העליון, המתקן והמברך את כבוד התחתון, המלכות.
ויש להבין, היתכן שאדם התחתון ישפיע נר"ן אל המלכות דאצילות? והלוא הוא להיפך, שאין משהו לאדם התחתון, אם לא יקבל זה מהמלכות? והעניין תבין, שאי אפשר שאדם התחתון יקבל משהו מהמלכות, מטרם שיתגדלו על ידו כל המדרגות העליונות. ולא עוד אלא שעיקר ההמשכה שהמשיך האדם נשארת בעליונים, ולאדם אין מגיע אלא ענף ממנה.
ולפי זה נמצא, בעת שהאדם ממשיך נר"ן מבינה, שהם נר"ן דנשמה, נר"ן האלו מושפעים תחילה מבינה אל המלכות, ושם הם נשארים מבחינת עיקר האור, ורק ג' ענפי נר"ן משפיעה המלכות אל האדם. הרי שאדם התחתון השפיע את שורשי נר"ן דנשמה שלו אל המלכות.
ונאמר, שהאדם הוא כמו כבוד העליון, הבינה, המתקן ומברך את כבוד התחתון, שהשפיעה הנר"ן אל כבוד התחתון. כי לולא האדם, שהמשיך אותם הנר"ן, לא הייתה לבינה מה להשפיע אל המלכות. ולא עוד, אלא שאותם הנר"ן, שהבינה השפיעה אל המלכות, הם ממש של האדם, שהוא המשיכם והם השורשים של נר"ן שלו ממש, שנשארו במלכות. וע"כ נבחן, שהאדם השפיע אותם אל המלכות. וע"כ אמר הקב"ה, כיוון שהאדם הוא בארץ, ויש לו לתקן כבודי, המלכות, עשיתי בו תיקונים של כבוד העליון, שעשה בו תיקונים, שיוכל להמשיך את הנר"ן דנשמה מכבוד עליון, שבזה מושפעים ונשארים בשורשם בכבוד התחתון, שע"י זה מיתקנת כבוד התחתון.
תקלב) מאין לנו שבכבוד העליון, בינה, יש בי"ע? כי כתוב בו, יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום. יוצר אור, הרי יצירה. ובורא חושך, הרי בריאה, שלהיותו צד שמאל דבינה, יש שם חושך מטרם שמתדבק בקו הימין. עושה שלום, הרי עשיה. כי יצירה היא ז"א שבבינה, קו האמצעי, שע"י העשיה שבו, ששם המסך דחיריק, הוא עושה שלום בין ב' הקווים ימין ושמאל. וזהו כבוד העליון, שמתקן ומברך ומספק כל צרכיו לכבוד התחתון, מלכות.
תקלג) כעין כבוד העליון, ברא אדם בארץ, שיתקן לכבוד הזה, מלכות, שתהיה כלולה מכל הצדדים. כי בכבוד העליון יש בי"ע, ובאדם למטה יש בי"ע. ובזה יהיה כלול כבוד הזה, מלכות, מלמעלה ומלמטה, מבינה ומאדם, ויהיה שלם מכל הצדדים. אשרי האדם שזכה במעשיו להיות כמו זה.
תקלד) וע"ז כתוב, בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. כמו שמכבוד העליון לא נמנע שמן המשחה הקדוש, שפע מאבא, המיועד לעוה"ב, בינה, כך לאדם, שמעשיו מתלבנים תמיד, לא יימנע ממנו תמיד שמן המשחה, שפע אבא.
תקלה) במה זוכה האדם להתעדן בעדן העליון, שפע מאבא, בשולחן שלו. כמו שהוא מעדן על שולחנו נפשות העניים. שכתוב, ונפש נענָה תשביע. וכתוב אחריו, אז תתענג על ה'. כי אף הקב"ה מרווה אותו בכל אלו העידונים של שמן משחת קודש העליון, הנוזל ונמשך תמיד לכבוד העליון, כמ"ש, ונפש נענה תשביע. וכתוב אחריו, אז תתענג על ה'.