תשמ) אור הראשון הזה, זרע אותו הקב"ה בגן עדן שלו, במלכות, ועשה אותו שורות שורות, שחילק אותו לפי הקווים, על ידו של צדיק, הגנן של הגן, שלקח אור הזה וזרע אותו זרע אמת, ועשה אותו שורות שורות בגן, במלכות, והוליד והצמיח ועשה פירות, ומהם ניזון העולם. כמ"ש, אור זרוּע לצדיק.
תשמא) וכתוב, וכגַנה זֵרועיה תצמיח. מי הוא זרועיה? אלו הם זרוע, אור הראשון, שהוא זרוע תמיד, עתה הוא מוליד ועושה פירות, ועתה שוב זרוע כבתחילה, עד שלא יאכל העולם פרי זה, זרוע הזה מוליד. ונמצא שנותן פירות ואינו שוקט. וע"כ כל העולם ניזונים בהשפעת הגנן, שנקרא צדיק, יסוד דז"א, שאינו שוקט ואינו פוסק לעולם, יסוד דגדלות דז"א, בעת שזו"ן מלבישים לאו"א עילאין.
יציאת ג' נקודות חולם שורוק חיריק בדרך ג' מיעוטים בזה אחר זה, נקראים ג' זריעות. כי אור הראשון שהיה בבינה, התמעט ונזרע בזה אחר זה. תחילה בחולם, ואח"כ בשורוק, ואח"כ בחיריק, בסדר ג' קווים. וזה נבחן לזריעה, שכל מעשה העלמה, שבסופו מתהפך לגילוי יותר גדול, נבחן לזריעה וצמיחה, כדמיון שמעלימים ומרקיבים החיטה בארץ, שההיעלם מתהפך לגילוי, כי נולדות ממעשה הזה חיטים יותר מרובות. ויש כאן ג' זריעות. ואח"כ מתחילה הצמיחה, אשר ב' הקווים ימין ושמאל, מתייחדים זה בזה ע"י קו האמצעי, והאורות מתמלאים ונשלמים.
וכל המוחין והשפע, היוצאים בעולמות, באים בזריעות ג' נקודות, חולם שורוק חיריק, וצמיחתם. וכיוון שחיוּת העולמות נמשכת בכל עת, כמו שלומדים, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, נמצא שגם הזריעה והצמיחה של ג' נקודות אינן נפסקות.
תשמב) חוץ מזמן שישראל הם בגלות. הרי בגלות כתוב, אזלו מים מני ים, המלכות הנקראת ים, ונהר יחרב ויבש, היסוד, נהר יוצא מעדן. וא"כ, איך עושה תולדות? אלא זרוע כתוב, שפירושו שתמיד הוא זרוע, אפילו בזמן הגלות. ומיום שהפסיק נהר ההוא מלבוא בגן, היסוד, שנקרא גנן, לא נכנס בו עוד גנן, ואור ההוא, שהוא זרוע תמיד, עושה פירות, כי ממנו ומעצמו הוא נזרע כבתחילה, ותמיד אינו שוקט. בדומה לגן שעושה תולדות ומאותה זריעה הראשונה נופל שוב במקומו, שבשעת קצירת השדה, נופלים גרעינים לאדמה, ועושה תולדות מעצמו, כבתחילה. ולא נפסק זרוע זה לעולם.
בזמן שביהמ"ק היה קיים, היה זיווג זו"ן הגדולים, שהלבישו את או"א עילאין בתמידות. ונמצא שיסוד דז"א דגדלות השפיע ג' הזריעות אל המלכות בלי הפסק. אבל בזמן הגלות נפסק זיווג דגדלות הזה, כמ"ש, אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש. ואע"פ שיש עליית זו"ן לאו"א שם בזמן הגלות, כגון בשבת, אין זה נחשב לביאת הגנן בגן, משום שאינו בקביעות. אמנם בהכרח שיש גם בזמן הגלות זיווג עליון, כדי להחיות העולמות, וזיווג זה נבחן לזיווג זו"ן הקטנים, ששניהם רק ימין ושמאל שבמלכות עצמה. ז"א הקטן רק הימין שבמלכות, ונחשב כמו המלכות, וממנו נמשך השפע למלכות, כדי להחיות העולמות. אבל הגנן, יסוד דז"א הגדול, אינו משפיע בזמן הגלות, וע"כ השפע הוא קטן בזמן הגלות. וערך השפע הזה כלפי השפע שבזמן הבית, הוא כערך זריעת השדה ע"י ספיח הנזרע מעצמו, כלפי שדה, הנזרע ע"י גנן.
תשמג) ותורה אור. התורה ניתנה מצד אור הראשון, וכך היא נזרעת תמיד בעולם, ועושה תולדות ופירות, ואינה שוקטת לעולם, ומפרי שלה ניזון העולם.
תשמד) ודרך חיים תוכחות מוסר. שני דרכים הם, אחד אורח חיים, ואחד בהיפך ממנו. הסימן של אורח חיים הוא תוכחות מוסר. כי כשרוצה הקב"ה לשמור את אורח חיים הזה, נותן עליו, מי שמכה ועושה תוכחות מוסר לבני העולם. והוא, כמ"ש, ואת להט החרב המתהפכת, לשמור את דרך עץ החיים. וע"כ דרך חיים הוא תוכחות מוסר. כי מי שיש בו תוכחות, כלומר ייסורים, ודאי שמעוררים אותו ללכת באורח חיים ההוא, ששם שורה תוכחות מוסר.
תשמה) כי נר מצווה ותורה אור, ודרך חיים תוכחות מוסר. אין תחילת המקרא דומה לסופו, וסופו אינו דומה לתחילתו. כי מתחיל באור תורה ומצווה ומסיים בתוכחות מוסר. אלא הכול במקרא הזה האמונה, המלכות. כי נר מצווה, זהו שמור, המלכות. ותורה אור, זהו זכור, ז"א. ודרך חיים תוכחות מוסר, אלו הם הגזרות והעונשים שבתורה. והכול הוא האמונה, כלומר לתיקון המלכות, וזה צריך לזה, שיהיה הכול כראוי.