תתיח) כעין זה קשים זיווגים לפני הקב"ה כקריעת ים סוף. כמו קריעת ים סוף, הורג את אלו בצד זה ומקיים את אלו בצד זה, אף כאן בזיווגים, כתוב, מוציא אסירים בכושָרות, שהוא אותיות, בכי ושירוֹת, כי זה מת ויש בכי, ונותן אשתו לזה, ויש שירות. ולפעמים לרשע מזדמן אישה טובה. וע"כ קשים לפניו זיווגים כקריעת ים סוף. אבל סודות סתומים הם בכל, והכול הוא בדין. ומה שהעירו בזה, לבאר למה זה נדחה מפני זה.
תתיט) קשים זיווגים לפני הקב"ה, ולא מלפני הקב"ה. כי לפני פירושו, שעומד לפני הקב"ה ומשמש לפניו, מלכות המקבלת מהקב"ה. וע"כ לא לומדים, שקשים זיווגים להקב"ה, וכן לא, קשים מזונותיו של אדם להקב"ה, אלא לפני הקב"ה, שהיא המלכות. כי לזו, למלכות, קשים כל אלו, משום שאינם עומדים ברשותה, אע"פ שהיא עושה, ברשותו של אחר היא עושה. כי היא מקבלת הכול מהקב"ה, וע"כ שייך לומר שקשים לה הדברים.
תתכ) מהו מלפני? הוא עוה"ב, הבינה, שכל החיים נמצאים שם. פירוש אחר. זהו צינור העליון, נהר שמימיו אינם פוסקים לעולם, יסוד דז"א, שמקבל כל העידונים של עוה"ב, הבינה. וכתוב, ונכרתה הנפש מלפני, שהנפש תכרת מכל אלו עידונים העליונים שבמקום שנועם ה' שם, הבינה. וזהו שמורה המילה מלפני, מלפני הקב"ה, שהקב"ה מקבל ממנה, בינה המשפיעה לז"א, הנקרא הקב"ה.
תתכא) א"כ, כתוב, ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה', כי ידעו האנשים, כי מלפני ה' הוא בורח. מהו הטעם שברח יונה, ומי יוכל לברוח מלפני הקב"ה? אלא שהיה הולך ובורח לצאת מארץ הקדושה, כי השכינה אינה שורה מחוץ לארץ ישראל. ובכדי שלא תשרה עליו השכינה, היה בורח מארץ הקדושה, שהשכינה שורה שם, כמ"ש, אשתך כגפן פורייה ברכתי ביתך. גפן פורייה, השכינה, כמו השכינה שהייתה סתומה לפנים בבית קודש הקודשים, אף כן אישה צנועה אינה יוצאת מפתח ביתה לחוץ. וע"כ מדמה האישה אל השכינה. ומשום זה היה יונה בורח לחוץ מארץ הקדושה. ושואל, הרי כאן כתוב מלפני, ולא כתוב לפני, איך עכ"ז פירושו השכינה, ולא בינה?
תתכב) אלא ודאי כן הוא מלפני, מקודם השכינה, כי רוח נבואה אינה באה מהשכינה, אלא מלפני, מקודם השכינה, שהם ב' מדרגות של הנביאים, נו"ה, השורים על השכינה, וממקום נו"ה היה מתיירא להיות שם בארץ הקדושה, שלא תחול עליו הנבואה, וע"כ כתוב מלפני, כי מלפני ה' הוא בורח, ולא לפני ה', שהיה פירושו מהשכינה, שהיה יודע שהנבואה אינה באה אלא מלפני, שהוא נו"ה.
תתכג) ומשום זה, קשים זיווגים וקשים מזונותיו של אדם לפני הקב"ה, השכינה. וע"כ תלה דוד המלך מזונותיו למעלה, מן השכינה, שאמר הוי"ה רועי, ז"א, משום שלמעלה אין השפע נפסק לעולם, אבל בשכינה נפסק, כי המזונות אינן תלויים בה, שהם למעלה בז"א, וע"כ כתוב, הוי"ה רועי לא אחסר, שלא ייפסקו ממני המזונות לעולם, משום שנהר ההוא הנמשך ויוצא מעדן, ז"א המקבל מאו"א, אין השפע שלו נפסק לעולם. ומשום זה, קדמה השכינה על זה ושרתה עליו, ואח"כ אמר השבח.
תתכד) בשעה שהשכינה מקבלת מזונות למעלה מז"א, בשביל העולמות, כל המלאכים המקדשים לאדונם, כולם מתעדנים ומתעוררים, ומעלים כנפיהם לכסות הפנים שלהם, כשהשכינה באה עם מזונות ההם אליהם, כדי שלא יסתכלו בשכינה.
תתכה) והם ג' מחנות מלאכים, בעלייה אחת, קוראים ואומרים קדוש. ואלו קוראים למחנה שנייה, ומעלים כנפיהם הראשונים עם השניים, והשניים אומרים קדוש. אלו קוראים למחנה שלישית, ושלושה המחנות יחד מעלים כנפיהם, וכולם אומרים קדוש ה' צבאות מלוא כל הארץ כבודו. וע"כ כולם כל ג' המחנות, משולבים זה בזה, אלו נכנסים תוך אלו, ואלו נכנסים תוך אלו, משולבים זה בזה, כמ"ש בקרשים, משולבות אישה אל אחותה כן תעשה לכל קרשי המשכן.
תתכו) קרשים עומדים תמיד על קיום שלהם ואינם מתכופפים, כמו אלו עומדים, השרפים, שאינם מתכופפים, כי אין להם כרעיים לכרוע, והם עומדים תמיד, בלי ישיבה. וע"כ כתוב בקרשים עומדים.
תתכז) כתוב, שתי ידות לקרש האחד משולבות אישה אל אחותה. אף כן, כמו השרפים, שבשתי בחינות כלולים כל אחד ואחד מהם, שהם שתי ידות, כי כל אחד יש בו בחינת עצמו ושל חברו, וכן בחברו יש בו כן, וע"כ הם משולבים זה עם זה.
תתכח) כעין זה כתוב בתורה. כי טוב סַחרָה מסחר כסף ומחרוּץ תבואתה. שזה מלמד לזה וזה מלמד לזה ונעשו משולבים זה בזה, זה נוטל שלו ושל חברו, זה נוטל שלו ושל חברו, שכרו ושכר חברו שלומד עימו, ומשולבים זה וזה. וע"כ טוב סחרה מסחר כסף, ששם זה לוקח הסחורה וזה לוקח התמורה בעד הסחורה. וכאן כל אחד משולב בחברו שיש לכל אחד הסחורה, וגם התמורה שמקבל מחברו הלומד עימו.
תתכט) בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני. נאות דשא, מקורות העליונים, ספירות דז"א, שכל המזון והכלכלה באים מהם. נאות, משום שאלו הספירות דז"א נקראות נאות יעקב. נאות דשא, משום שיש נאות בחיצוניות, נאות מדבר, וע"כ קורא לאלו דקדושה בשם נאות דשא. הרי כתוב, תדשא הארץ דשא, א"כ האם דשא הוא למטה, בארץ, המלכות? אלא דשא בא מנאות האלו, שנולד וצמח מהם, ובאים למלכות, וע"כ כתוב, בנאות דשא ירביצני.
תתל) על מי מנוחות, ינהלני. מים של מנוחה, הנמשכים ממקום הנמשך ויוצא מעדן, בינה. ומים האלו נקראים מי מנוחות. נפשי ישובב, נפש דוד, המלכות. ולא רצה דוד בזה אלא לתקן המדרגה שלו כראוי. במי מנוחות האלו, עתידים הצדיקים לנוח בעוה"ב, כמ"ש, ונחךָ ה' תמיד.