עג) ומשָם באֵרה, הוא הבאר. מה השינוי, שכאן כתוב בארה ואח"כ כתוב באר? בארה נקראת המלכות אחר שכבר נאספו המים לתוך הים וירדו למטה, למקום המלכות. באר נקראת המלכות, בשעה שיצחק, קו השמאל דז״א, ממלא אותו. וכיוון שהבאר המלכות.
עו) כתוב, הוא הבאר. אנו קוראים, היא הבאר. וכן מהו השינוי, שכתוב בתחילה בארה, ועתה באר? אלא בתחילה הייתה הנוקבא, המלכות, בלבדה, וע"כ כתוב, בארה, לשון נקבה. ועתה שכתוב, הוא, שמורה כלל זכר ונוקבא,
היא נקראת באר, לשון זכר. ואע״פ שכולל גם הנוקבא,עוד נמצאת בפעולת ז״א, ע"כ נקראת באר בלא ה', לשון זכר. וע״כ, היא הבאר, הכתיב הוא, הוא הבאר, עם ו', לשון זכר. כמ״ש, ועבַד הלוי הוא. שהוא רומז על צד שמאל דז"א.
עד) בכל מקום שכתוב הוא אבל קוראים היא, כמו כאן בבאר, מורה על זכר ונוקבא יחד, וג' אותיות, הוא, הן כלל עליון. ה׳ נוקבא, מלכות. ו׳ זכר, ז״א. א׳ בינה, כלל הכול, כי זו"ן יוצאים ממנה. כי א', בינה, שלמות הכול, שכל המוחין יוצאים ממנה. אשרי הם ישראל, אע״פ שהם למטה, הם אחוזים בכלל עליון של הכול, בג' אותיות ה׳ ו׳ א'. ומשום זה כתוב, הוא עשׂנו ולא אנחנו. ולא, כתוב בא׳, שמורה ולא׳ אנחנו, שהיא כלל של ו״ה, שהם זו"ן, והא׳ היא כלל הכול.
עה) הרוח שבמים, זהו רוח הקודש, הרוח שבמלכות, הנקראת רוח הקודש, שהוא נושב בתחילה, כמ"ש, הפיחי גני, שמעלה מ"ן. ואח״כ, ייזלו מים, שהם מים עליונים דכורין, למלא אותה. כמ"ש, ישֵב רוחו ייזלו מים. תחילה, ישב רוחו, ואח״כ, ייזלו מים. וכל עוד שאינו נושב רוח הזה, אין המים נוזלים. משמיענו בזה, שצריכים בכל, לעורר דבר מלמטה, מ״ן, במעשה או בדיבור, או להראות כעין מעשה, ואח״כ בא ההתעוררות של מעלה. וע״כ כאן, כל עוד שהרוח לא נשב, אין המים, השפע, נוזלים אל רוח, כתוב בלשון זכר, כי במקום שנמצא זכר, אפילו יש עימו מאה נקבות, קוראים לכולם בלשון זכר.
עז) כתוב, הוא הבאר, אשר אמר ה׳ למשה, אסוף את העם. הוא, משום שבאר הזו לא נעדר מהם. ואיך היו יכולים כולם לשאוב ממנו? אלא שהוא יצא לי״ג נחלים, שהמלכות מתחלקת לי״ג, בי״ב שמקבלת מי״ב גבולים שבז״א, ואחד כולל כולם. והמעיין שבבאר מתמלא ויוצא לכל הצדדים. ואז, בשעה ששרו ישראל ורצו מים, היו ישראל עומדים עליה, על הבאר, ואמרו שירה. ומה אמרו, עלי באר. העלי מימך להוציא מים לכל, להשקות ממך. וכן אומרים השבח של באר הזו, באר חפרוה שרים. דבר אמת היו אומרים, וכך הוא.
עח) מכאן למדנו, שכל מי שרוצה לעורר דברים שלמעלה, בין במעשה בין בדיבור, אם מעשה ההוא או דיבור ההוא לא נעשה כראוי, אינו מתעורר כלום. כל בני העולם הולכים לבית הכנסת לעורר דבר שלמעלה, אבל מועטים הם שיודעים לעורר. והקב״ה קרוב לכל אלו שיודעים לקרוא לו, ולעורר דבר כראוי. אבל אם אינם יודעים לקרוא לו, הוא אינו קרוב, כמ"ש, קרוב ה׳ לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת. באמת, הוא שיודעים לעורר דבר אמת כראוי. וכן בכל דבר.
עט) אף כאן, על הבאר, אמרו ישראל דברים אלו, שהם דברי אמת, כדי לעורר את הבאר, המלכות, ולהשקות את ישראל. וכל עוד שלא אמרו דברים אלו, לא התעוררה הבאר. וכן אפילו באלו מכשפי עולם, שמשתמשים במינים הרעים, עד שעושים אליהם מעשים של אמת. ואם לא היו אומרים דברי אמת, כדי להמשיכם באותם אופנים שרוצים, לא היו מתעוררים אליהם. ואפילו היו צועקים כל היום בדברים אחרים או מעשים אחרים, לא היו מושכים אותם אליהם לעולם, ולא היו מתעוררים כנגדם.
פ) ויקראו בשם הבעל. לא נענו, משום שלא היו רשות לבעל ההוא, להוריד אש מן השמיים. ומשום שהדברים לא היו ישרים ביניהם, והקב״ה השכיח אותם מהם. כמ"ש, ואתה הסיבותָ את ליבם אחורנית. אשרי הם הצדיקים היודעים לקרוא את אדונם כראוי.
פא) כל מי שיודע לסדר מעשה כראוי, ולסדר דיבורים כראוי, הרי ודאי שמעוררים את הקב״ה, להמשיך דברים עליונים ישרים. ואם לא, אינו מתרצה אליהם. וא"כ, הרי כל העולם יודעים לסדר המעשה ולסדר דיבורים. מהו החשיבות של הצדיקים, היודעים שורש הדיבור והמעשה, ויודעים לכוון הלב והרצון יותר מאלו האחרים שאינם יודעים כל כך?
פב) אלא אלו שאינם יודעים שורש המעשה כל כך, אלא רק סידור בלבד ולא יותר, מושכים עליהם משיכה שלאחר כתפיו של הקב״ה, שאין תפילתם פורח באוויר, הנקרא השגחה. כלומר, שזהו השגחה של פנים, והם אינם ראויים אלא לבחינת מאחורי כתפיים.
פג) ואלו היודעים ומכוונים הלב והרצון, מוציאים ברכות ממקום המחשבה, חכמה, ויוצאים בכל הגזעים והשורשים של המדרגות בדרך ישר כראוי, עד שמתברכים העליונים ותחתונים, והשם הקדוש העליון מתברך על ידיהם. אשרי חלקם, כי הקב״ה קרוב אליהם ומזומן כנגדם. ובשעה שקוראים אותו, הוא מוכן אליהם. ובשעה שהם בצרה, הוא אצלם, הוא מכבדם בעוה"ז ובעוה"ב. כמ"ש, כי בי חשק ואפַלטֵהו, אשגבהו כי ידע שמי.