תא) שבועת ה', השכינה, בת היחידה. ולא לחינם התקינו ג' אנשים להתיר את השבועה, אלא הוא ש' של שבת, שג' ענפים של הש' הם ג' אבות, חג"ת, והקו העבה המקשר את ג' הענפים מלמטה היא הבת יחידה, שבועה, שמשתתפת בג' הענפים שבש'. מלכות נקראת שבועה, בעת שמחוברת עם חג"ת דז"א, שלמעלה מחזה שלו, רגל רביעי לכיסא העליון, שע"ז רומזת ש' של שבת. וע"כ ג' אנשים, כנגד חג"ת, יכולים להתיר את השבועה.
תב) השבועה חלה רק על דבר שיש בו ממש. נדר חל אפילו על דבר שאין בו ממש. נדרים עולים על שבועות, שכל הנשבע, נשבע במלך עצמו, במלכות. וכל הנודר כאילו נודר בחיי המלך, בינה, שמשם נמשך החיים, המוחין, אל המלכות.
בג"ר החכמה יכולה להאיר בלי לבוש החסדים, משא"כ בז"ת, בהן אין החכמה מאירה בלי חסדים. השבועה חלה רק על דבר שיש בו ממש. כי השבועה, המלכות הממשיכה חכמה למעלה מחזה דז"א, רביעי לאבות, אינה מתקיימת שם מחמת חיסרון של חסדים, אלא מוכרחה לרדת למטה מחזה ולקבל חסדים מיסוד דז"א, להלביש בהם החכמה, ואז חלה השבועה, שמתקיימת. ומסך הזה של היסוד, הממשיך חסדים, מכונה, דבר שיש בו ממש, עוביות. משא"כ נדר, שהוא בינה וג"ר, חל אפילו על דבר שאין בו ממש, שאין צריך למסך להשפעת החסדים, כי בג"ר יכולה החכמה להאיר אפילו בלא חסדים.
תג) המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, יחדש לנו חידושים, כי אין כל חדש תחת השמש, ז"א, אבל למעלה משמש יש חידושים. בסתרי תורה שמש ומגן ה' אלוקים צבאות, שמאיר ומגן אפילו תחת השמש בעולם אצילות, ולא בג' עולמות בי"ע, שיש שם קליפות, המכחישים ייחודו. ואע"פ שזה לעומת זה עשה האלוקים, שהקליפות הן מעשה אלוקים, כי מן החושך, הקליפות, יוצא אור, ע"י שבני אדם מתגברים עליהם. מכל מקום נחשבים לעולם של הדיוט, ואין אור השמש, ז"א דאצילות, נמשך להגן עליהם.
תד) עוה"ב, בינה, למעלה מהשמש, עמוד האמצעי, ז"א. וע"כ נדרים משם עולים על שבועה וחלים על דבר שאין בו ממש, שאין בו המסך הממשיך חסדים. ומשום ששבועה, העוה"ז, מלכות, שאין לו קיום אלא על יסוד, הנושא למסך דחסדים שיש בו ממש. כמ"ש, וצדיק יסוד עולם. ונמצא, שאינה חלה, אלא על דבר שיש בו ממש.
תה) ביסוד נשבעים, כמ''ש, חי ה' שִכבי עד הבוקר. והיסוד נקרא חי. השכינה התחתונה, הנקראת כותל מערבי, המלכות, היא משכן שלו, ע"ש שהיא תל שהכול פונים אליו. כי כותל הוא אותיות כ"ו ת"ל. הויה, ז"א, בגי' כ"ו (26), ודאי השכינה תל של ז"א, ע"ש הכתוב, קווצותיו תלתלים שחורות כעורב, שעל כל קוץ תילי תילים של הלכות. ד' של אחד היא תל שהכול פונים בו, המלכות. וקוץ של הד', יסוד, המבדיל אותה מצורת ר', נאחז בין א"ח של אחד, ז"א, ובין ד' של אחד, המלכות, כמ"ש, כי כל בשמיים ובארץ. כי כל, יסוד, נאחז בז"א, שמיים, ובמלכות, ארץ.
תו) העולם עומד על היסוד, על עמוד ששמו צדיק, כמ"ש, צדיק יסוד עולם. והוא ברית של השבועה, מלכות, כי עליו עומדים א"ח ד', שמיים וארץ, שכתוב, אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמיים וארץ לא שמתי. א"ח שמיים, ז"א. ד' ארץ, המלכות.
תז) הברית, יסוד, אחוז בין שמיים וארץ, זו"ן, ובו השבועה, המלכות. כמ''ש, חי ה' שכבי עד הבוקר. כי השבועה תלויה ביסוד, הנקרא חי. ומי שנשבע בשמו לשקר, כאילו הרס הבניין של שמיים וארץ, והחזיר את העולם לתוהו ובוהו. כי אם אדם מסיר הקוץ, יסוד, מהד' של אחד, המלכות, יישאר אחר, ס"מ, שבמקומו שקר, ודומה כאילו אדם בנה שמיים וארץ על שקר. ואמת עומד, ושקר אינו עומד, שסופו להתבטל. והוא הרס הבניין ונפלו שמיים וארץ.
תח) הנשבע לשקר כאילו השליך משמיים ארץ תפארת ישראל. השכינה, ארץ, ות"ת, שמיים, שלא נפרד ממנה אפילו בנפילה שלה, לקיים בה הכתוב, אני ה' הוא שמי, וכבודי לאחר לא אתן. האמת, ז"א, נפל עימה, כמ''ש, ותַשלך אמת ארצה. הרי שהגורם לנפילת המלכות, גורם ג"כ לנפילת ז"א. וע"כ הנשבע לשקר, גורם לנפילת שמיים וארץ. ומי שנשבע אמת, הוא מקיים הכתוב, אמת מארץ תצמח, עמוד האמצעי, ז"א, הנקרא אמת, שבו עומד הבניין. הרי שבניין שמיים וארץ מתקיים על אמת.
תט) ומשום שהשבועה היא בניין של עוה"ז, מלכות, אין לו קיום בלי יסוד, דבר שיש בו ממש, הנושא למסך, שעליו יוצא זיווג החסדים. נדר, עוה"ב, בינה, עולה על שבועה, והוא חל על דבר שאין בו ממש, שהבינה אינה צריכה יסוד להתקיים עליו, ברית, שבו תשמיש המיטה. כי בג"ר אין החכמה צריכה לחסדים להתלבש בהם. ומשום זה ביוה"כ, שהוא עוה"ב, בינה, שבו תיקנו כל נדרי, משום שהנדר מבינה, אסור בתשמיש המיטה, שאין זיווג דיסודות נוהג בבינה.
תי) בבינה אות ברית, י', יסוד דבינה, עטרה של ספר תורה, שהוא צדיק, יסוד דז"א. העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתייה, ולא תשמיש המיטה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם.
תיא) משום שאין שימוש בעוה"ז, מלכות, בעטרה על ראש צדיק, הנוהג רק בבינה, כל המשתמש בעטרה חלף מהעולם. כי העטרה בעוה"ז, הוא למטה מהיסוד ואינה בראש צדיק. הנקודות הן שימוש לאותיות, אבל בעוה"ב, בינה, אין שימוש לאותיות, שרומזים לזו"ן. ומשום זה בספר תורה אין נקודות באותיות אלא תגים, הנמשכים מבינה, והם עטרה בראש האותיות, שהם זו"ן. ומשום זה מי שמשמש בספר תורה, חלף מהעולם. וכך, מי שמשמש במי שלומד הלכות, עליו אמרו, המשתמש בעטרה חלף.