תנו) ויאכל בועז ויֵישת, ויִיטב ליבו. וייטב ליבו, שבירך על מזונו. שמי שמברך על מזונו הוא מטיב לליבו. הוא, כמ"ש, לך אמר ליבי. וכתוב, צור לבבי, שפירושו המלכות, שנקראת לב.
תנז) ומשום שברכת המזון חביבה לפני הקב"ה, כל מי שמברך על השובע, מטיב ומשמח למקום אחר, למלכות. כמו בסעודות השבת, שמקום אחר, המלכות, נהנה מברכת השובע ההיא והשמחה. וכאן, נהנתה המלכות מברכת השובע ההוא של הצדיק בועז. וזהו, כמ"ש, וייטב ליבו.
תנח) המלכות נהנית מברכת המזון, משום שמזון של אדם קשה לפני הקב"ה, שהוא מקום המלכות. וכיוון שהאדם אכל ושתה ומברך ברכת המזון, ברכה ההיא עולה, ונהנית המלכות מאלו דברים, הנאמרים על השובע שעולים, ונמצא שנהנה מהמזון למטה, האדם, ולמעלה, המלכות.
תנט) בחול אין המקום ההוא נהנה, אלא מאלו הדיבורים העולים מתוך השובע, מברכת המזון, וכל המילים מתעטרות ורוות ושבעות בשמחה, והמקום ההוא נהנה מהם. ובשבת הוא עניין אחר. שבמזון ממש ובשמחה ההיא של המזון של מצוות שבת, נהנית המלכות, ונמצא המזון עצמו כלול לגמרי מלמעלה ומלמטה. כמ"ש, כי ממךָ הכול ומידךָ נָתַנוּ לָך. שהמלכות נהנית מהנאתו הזו של האדם, ובשמחה זו שבמזון של מצוות שבת.
תס) מי שמברך להקב"ה מתוך השובע, צריך לכוון ליבו ולשים רצונו בשמחה, ולא יהיה עצוב. אלא שיברך בשמחה, וישים רצונו, שנותן עתה לאחר, בשמחה ובעין טובה. וכמו שמברך בשמחה בעין טובה, כך ייתנו לו בשמחה ובעין טובה. וע"כ לא יהיה עצוב כלל, אלא בשמחה ובדברי תורה. וישים ליבו ורצונו לתת ברכה במקום שצריך, למלכות.
תסא) ארבע מרכבות השולטות בארבע רוחות של המלכות. ומחנות המלאכים ניזונים מהברכה שעל השובע, ובמילים, ברוך אתה, שבברכת המזון, נהנה וגדל ומתעטר בו, המלכות, ומי שמברך, הרצון צריך להיות בשמחה ובעין טובה. וע"כ כתוב, טוב עין הוא יבורך.
תסב) טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלַחמו לדל. ואם תחילת הכתוב לא מדבר בברכת המזון, אין ראש הכתוב סופו, ואין סופו ראשו, כלומר, שאין להם קשר זה בזה. אלא, טוב עין, שיברך בעין טובה בשמחה, ולא לחינם מברך בשמחה, כי מברכה ומשמחה ההיא נתן מלחמו לדל. כלומר, המקום שצריך להיות ניזון מכל הצדדים, מימין ומשמאל. מקום שאין לו מעצמו כלום, מקום הנהנה מכל הצדדים ונכלל מכל הצדדים, המלכות. וע"כ היא נקראת דל. ועליה כתוב, כי נתן מלחמו לדל. דברים אלו אינם נמסרים אלא לחכמים, היודעים סודות עליונים ודרכי התורה.
תסג) בועז היה טוב עין. עזות מצח לא הייתה בו לעולם. כתוב, ויבוא לשכב בקצה הערימה, כמ"ש, בטנך ערימת חיטים, הנאמר על המלכות. אף, בקצה הערימה, היא המלכות. כל מי שמברך ברכת המזון כראוי בשמחה, ברצון הלב, כשעולה מעוה"ז, מקום מיתקן לו תוך סודות עליונים בהיכלות הקדושים של המלכות, הנקראת ערימה, שע"ז רומז הכתוב, ויבוא לשכב, אחר שייפטר מן העולם, בקצה הערימה, המלכות.
אשרי הוא האדם, השומר מצוות אדונו, ויודע הסודות שלהן, שאין לנו מצווה בתורה, שאין תלויות בה סודות עליונים ואורות וזיוים עליונים. ובני אדם אינם יודעים ואינם מתחשבים בכבוד אדונם. אשרי חלקם של הצדיקים, אותם העוסקים בתורה. אשריהם בעוה"ז ובעוה"ב.
תסד) כל אלו עזי מצח, שאין להם בושה, אין להם חלק בעוה"ז ובעוה"ב. כל אלו עזי מצח, שהיו בישראל, כשהיו מסתכלים בציץ ההוא, היה נשבר ליבם ומסתכלים במעשיהם. משום שהציץ היה עומד על אות, שהיה נחרת עליו קודש להוי"ה. וכל מי שמסתכל בו, היה בוש ממעשיו. וע"כ הציץ מכפר על עזי פנים ועזי מצח.
תסה) אותיות של השם הקדוש שהיו חקוקות על הציץ, היו מאירות באור בולט ונוצץ. כל מי שהיה מסתכל בהתנוצצות ההיא של האותיות, פניו נופלים מאימה, והיה נשבר ליבו. ואז הציץ מכפר עליהם, כאופן הזה, כיוון שהוא גרם שישבור ליבו ושייכנע לפני אדונו.