תמו) ויעש את ציץ נֵזר הקודש זהב טהור. נקרא ציץ, משום שהוא נמצא להסתכלות בן אדם. וכל מי שמסתכל בו, ניכר, אם הוא צדיק או לא.
תמז) בציץ היו אותיות השם הקדוש מפותחות בפיתוח וחקוקות בו. ואם צדיק הוא, מי שעומד לפניו, אלו האותיות החקוקות תוך הזהב, היו הארתן בולטות ועולות מלמטה למעלה מחקיקה ההיא, והיו מאירות בפניו של אדם ההוא.
תמח) פעם הייתה נוצצת ההתנוצצות בו, ופעם לא היו מתנוצצות. בפעם הראשונה שהכוהן הסתכל בו, היה רואה הארות האותיות כולן בפנים. וכשהיה מסתכל לעיין בו, לא היה רואה כלום, אלא הארת פניו היה מאיר, כמו שניצוץ היוצא מזהב התנוצץ בו, ולא יותר. רק הכוהן היה יודע המראֶה של הסתכלות הראשון, שהיה רואה בשעתו, וכן כל אדם. משום שרצון הקב"ה היה באדם ההוא המסתכל בציץ, וידע שהוא מזומן לעוה"ב, כי מראה הזו שהאירה מאותיות הציץ, האירו עליו מלמעלה, שהקב"ה היה רוצה בו. וכאשר מסתכלים בו לאח"כ לעיין בו, לא ראו כלום, משום שהמראה שלמעלה אינו מתגלה אלא לפי שעה.
תמט) ואם אדם עומד לפני ציץ ההוא ופניו אינם מראים, גם לפי שעה, המראה הקדוש. אז ידע הכוהן, שהוא עז מצח, וצריך לכפר עליו, ולבקש עליו רחמים.