1. מלת "כלל" יורה על סכום של פרטים, שמשיתופם יחד הועמד אותו הכלל. נמצא, שאם "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל, אז שאר תרי"ב המצוות הם פרטים שלו. אבל איך זה שייך ליחס האדם לבורא, שזו מטרת התורה?
2. וקשה יותר מה שאמר על התורה הלל, שאפשר ללמוד את כל התורה על רגל אחת, כי כולה היא "מה ששנוא עליך אל תעשה לאחר". ברור מכאן שכל התורה היא רק חוק "ואהבת לרעך כמוך". וכל התורה היא רק כדי לסביר איך לקיים את אהבת הזולת, שאי אפשר בלי זה לקיים "ואהבת את ה' אלהיך".
3. "כמוך" - כמו עצמך, שמחויב למלאות צרכי כל איש, כמו שאתה ממלא צרכי עצמך, שזה אי אפשר.
4. ולהקדים צרכי חברינו על צרכי עצמינו. אם כן האם זה בכוחנו לקיים?
5. למה ניתנה התורה בייחוד לאומה הישראלית? איך להבין כמ"ש, שה' פנה לכל האומות ולא קיבלוה? אז למה נקרא העם הנבחר, כמ"ש בך בחר ה', מאחר שלא רצו אחרים בה. ואיך ומתי פנה ה' עם תורתו לאוה"ע?
6. תו"מ ניתנו בכדי להגיע לתכלית, להודיע את אלקותו לזולתו. כי גילוי זה מגיע לאדם במידת שפעו הנעים המתרבה, שעל ידו הוא מתרומם לדבקות בו, עד שמגיעים לשלמותם הסופית.
7. למה לא ברא את האדם מתחילה בכל הרוממות הרצויה לדבקות? למה חייבים להתייגע?
- כדי להרוויח בעצמינו את רוממותנו ע"י היגיעה.
8. בדומה, לעשיר שרוצה הכול לתת לחברו העני, אבל לא יכול לתקן את הבושה שלו, אלא העני בעצמו ע"י יגיעתו מתקן את הבושה ונעשה כמו חברו העשיר.
9. זה חוק הטבע, שמעורר בנו בושה בקבלת החסד ממי שהוא. כל מה שכלול בבורא ונמשך ממנו נעים לנו, ואלו שאינם נמצאים בו ולא נמשכים ממנו בהמשכה ישרה קשה לנו לסובלם. לכן אנו אוהבים את המנוחה ושונאים את התנועה. אוהבים חכמה, גבורה, עושר. ושונאים סכלות, חולשה, עניות.
10. לכן מרגישים בושה בקבלת דבר מאחרים בחסד, כי הבורא לא מקבל שום טובה, כי ממי יקבל? ומרגישים תענוג בהשפעה לזולת, להיות זה נהוג בבורא, המשפיע לכל.
11. תכלית הבריאה "ולדבקה בו", שצריכים להשיג במעשה ידינו, זה השוואתנו לבורא, אשר כל התענוג נמשך טבעי מאליו. נמצא שכל תקוותנו תלויה בהשוואת צורתנו לשורשנו.
12. האדם נולד באהבה העצמית הנטבעת בו, וכל תנועותיו לעצמו, ללא השפעה לזולתו. בזה מרוחק מהבורא. אם יקבל מסביבה טובה "השפעה לזולת" לקבל שכר בעוה"ז ועוה"ב, המכונה "שלא לשמה". וכשגדל, מגלים לו, איך לבא לשמה, שזה בכוונה לעשות נ"ר לבורא. וע"י הסגולה שבעסק לשמה, כמ"ש, "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין", מאבד אהבה עצמית, ועושה הכול רק להשפיע, ואפילו "הכרחיות" כדי שיוכל להשפיע.
13. ב' יחסים: לבורא, לאדם. שניהם כדי להביא למטרה לדביקות. שעושה לשמה, לא ירגיש שום הפרש במעשהו בין אהבת חברו לאהבת ה'. משום שכל הנמצא מחוץ לגופו כמו בלתי מציאותי.
14. בטרם שמגיע להשפעה, בהכרח שכל פעולה לזולתו, לאדם או לה', מורגשת ריקנית. אולם ע"י יגיעה, נמצא עולה ומתרומם לטבע שני, שזוכה מיד למטרה הסופית, לדביקות. השפעה לחברו, מסוגלת להביא להשפעה לבורא, כי היא קרובה ומהירה להתגלות, שמורה מטעויות, ויש לה תובעים.
15. לכן "ואהבת לרעך כמוך" כוללת כל התיקונים גם כלפי ה'.
16. לכן ניתנה התורה לאחר יציאת מצרים, לאומה שלימה, כי כל אחד נשאל והסכים בכל לב ונפש ואמר נעשה ונשמע, ואז נעשתה האפשרות לקיים את כללות התורה, שיצאה מגדר הנמנעות ובאה לגדר האפשרות. כי אם 600,000 איש מסתלקים מאהבה עצמית, דואגים שלא יחסר שום צורך לחבריהם, ועסקים בזה באהבה עצומה, ברור שאין דאגה לאדם לקיומו עצמו. ונעשה פנוי לקיים ואהבת לרעך כמוך. ולפיכך, אחר שכולם הסכימו לָדבר, תיכף ניתנה להם התורה, כי נעשו מוכשרים לקיימה.
17. מכאן נבין למה "כל ישראל ערבים זה לזה". שלכאורה זה לא מוצדק, שאם משהו חוטא, יגבה ה' את חובו ממך. ר"א בר"ש אומר, שכל בני העולם ערבים זה לזה, וכל יחיד יגרום במעשיו זכות או חובה לכל העולם כולו.