עולמות עליונים

Kabbala LaAm College

:The Worlds Above

The structure of the spiritual worlds

according to the wisdom of Kabbalah

Copyright © 2011 by Laitman Kabbalah Publishers

1057 Steeles Avenue West , Suite 532

Toronto, ON M2R 3X1, Canada

All rights reserved

www.kab.co.il

צוות עורכים:

א. לוי, ג. שדמון, ד. אהרוני, א. סופר, ל. גור,

ש. כרמון, ח. רץ, נ. נבון, מ. אדמוני, א. אוחיון

עריכה לשונית: א. שלבין

ניהול: מ. ברושטיין

גרפיקה: ז. יציקסון

עימוד: ג. זהבי

עיצוב: ר. פרי

נדפס בישראל, תשע"ב

© 2011 הכל הזכויות שמורות למיכאל לייטמן

מסת"ב: 978-965-551-001-0 :I.S.B.N.

דאנאקוד 760-36

כל שאנו יודעים על עצמנו ועל עולמנו הוא מה שנגלה לנו בתוך תוכנו מתוך התפעלותנו הפנימית מהטבע הסובב אותנו – התפעלות התלויה בתכונותינו ובחושים שלנו.

חוקרי הטבע מגלים, כי כל ברייה תופסת את הטבע בצורה שונה, בהתאם לחושיה ולרמת התפתחותה. אף האדם, לו היו חושיו שונים, היה תופס את העולם אחרת. אפשר אפוא לומר, כי אין אנו חיים במציאות קבועה ומוחלטת, המתקיימת גם מבלי להתחשב בתחושתנו, אלא המציאות כפי שאנו תופסים אותה קיימת רק בדמיוננו ובחושים שלנו. היא מצטיירת בנו כך ולא אחרת, משום שכך אנו מעבדים ובונים אותה בתוכנו בהתאם לתכונותינו הפנימיות.

חוכמת הקבלה מלמדת, כי מחוץ לאדם יש רק כוח אחד הנקרא "האור העליון". תכונתו של כוח זה היא תכונת ההשפעה (כאן המקום לציין, כי המקובלים משתמשים במונח "השפעה" או "רצון להשפיע" במובן של נתינה או רצון לתת). האדם מרגיש את היחס שבין תכונותיו הפנימיות ובין תכונת ההשפעה, ויחס זה מצטייר בו כתמונת העולם שלו. מכאן מובן, כי אילו יכולנו לשנות את תכונותינו הפנימיות, היינו חשים מציאות אחרת בהתאם לַשינוי הפנימי.

חוק טבע הוא שכּל נברא – דומם, צומח, חי או מדבר – חש עצמו בטוב במידה שהוא נמצא באיזון עם הטבע הסובב אותו. כל גוף חי, שדרגתו גבוהה מדרגת דומם, מסוגל לשנות את תכונותיו הפנימיות ולהתאים את עצמו למציאות החיצונית. הניסיון להגיע להשתוות התכונות עם הטבע הוא הדרך של כל יצור להגן על עצמו ולהתפתח.

מכאן, שהמצב האידיאלי שלנו מסתכם בגילוי מקיף של תכונת הטבע הסובב אותנו ובהתאמתנו לתכונה זו. במצב זה נרגיש, שאנו מתעלים מעל כל החסרונות והפגמים, מעל מכות הגורל, הייסורים, המחלות והמוות, שכן כל אלה אינם אלא סימנים לחוסר האיזון בינינו ובין הטבע החיצון.

המקובלים אומרים, כי הטבע החיצון הוא האור העליון, ותכונתו היא השפעה שלמה, נצחית ובלתי-משתנה. לכן אם נשתווה בתכונותינו הפנימיות השונות אל תכונת ההשפעה, נבוא לידי איזון מושלם עם הכוח הכללי של הטבע ונגיע לאותה נצחיות ושלמות של תכונת ההשפעה. כאן מקומה של חוכמת הקבלה, אשר פורשת בפנינו את סדר הפעולות שבעזרתן נוכל לשנות את תכונותינו הפנימיות עד להשוואתן הגמורה לטבע החיצון.

במסגרת חוכמת הקבלה נלמד, כי הקשר בין תכונותינו הפנימיות ובין האור העליון נבנה בעזרת מערכת הנקראת "עולמות" - מערכת ההולכת וממעיטה את האור העליון העושה את דרכו אל חושינו. אדם המעוניין להתחיל להתקשר ולדמות את תכונותיו אל האור העליון נמצא במרחק חמישה עולמות מן האור, כלומר חמישה עולמות מבדילים בינו ובין האור העליון. באמצעות העולמות האור העליון הולך ומתמעט עד למצב שבו האדם כמעט שאינו חש בו.

אדם העולה במדרגות העולמות הרוחניים רוכש בהדרגה את תכונת ההשפעה ובמידה שהוא עושה זאת, חמשת העולמות הולכים ומצטמצמים. כך הוא הולך ומוסיף בתיקונו, מתעלה וממשיך לרכוש את תכונת ההשפעה מהעולמות, עד שהוא מגיע למצב שבו כל העולמות נקלטים בו כתכונות ההשפעה שלו. אז לא נותר עוד דבר המבדיל בינו ובין האור העליון. כשם שהאור העליון מתייחס אליו באהבה, בלא העלמה ובלא גבול, כך הוא מתייחס אל האור העליון. האור העליון והאדם נעשים דבוקים וכלולים זה בזה. זוהי למעשה תכלית התפתחות האדם בעולמנו.

מכאן ברור אפוא איזו חשיבות יש בידיעת מערכת העולמות המיועדת לשימוש האדם. חוכמת הקבלה כולה קשורה בלימוד מערכת העולמות. חוכמה זו מתארת את מבנה העולמות, את כוחות ההשפעה המצויים בהם ואת המעטת כוח ההשפעה כלפי כל תכונה ורצון שבאדם. מתוך לימוד הקבלה מתבהר לאדם באילו תכונות הוא ניחן, מה עליו לתקן ומה עליו לרכוש ממערכת העולמות. מתוך הגילויים הללו האדם בונה את עצמו עד שהוא מגיע לשלמות ומתפטר מכל ההגבלות, הייסורים והמכאובים שהתגלו בו בעולם הזה.

דרכו של האדם לקראת האור העליון עוברת דרך ארבעה עולמות המכונים "עשיה", "יצירה", "בריאה" ו"אצילות". בתחילת דרכו כ"מתחיל" בלימוד חוכמת הקבלה הולך אדם ומגלה דווקא את ריחוקו מרוחניות, מתכונת ההשפעה. הוא עובר מצבים של אי-ודאות ואינו יכול לייחד אותם עם אור העליון הטוב והמיטיב. נדמה לו כי האכזבה, הייאוש והבלבול מקורם בגורמים שונים ולא באור האחד. אולם למרות ההסתרות המרובות, עליו לסגל לעצמו את כל האמצעים שיאפשרו לו להישאר קשור אל האור.

אם האדם מתגבר ועובר את השלב הזה, פירוש הדבר שהוא עבר את עולמות עשיה ויצירה. הוא זוכה לגילוי האור בקרבו ומתהווה בו תכונת ההשפעה במידה הקטנה ביותר. במידה הזאת הוא מרגיש את האור העליון.

לאחר עולמות עשיה ויצירה מגיעה סדרת גילויים של עבודה ב"שכר ועונש" בעולם הבריאה. בגילויים אלה האדם רואה, כי ככל שהוא משווה את עצמו לאור כך הוא נכנס למצבים טובים יותר, ולהיפך: במצבים שאין הוא מיִדמה לאור מורגשים העונש, הייסורים. אך גם בתחושת הייסורים הוא חייב לחבר את עצמו אל האור העליון, שמתייחס אליו בקביעות כטוב ומיטיב. עליו לראות, כי הייסורים אינם אלא תחושת חוסר התיקון העצמי שלו, ולבטח אינם נובעים ישירות מיחסו של האור כלפיו.

משמשלים האדם שלב זה ומייחס לאור את הכול, פירוש הדבר שעלה מעולם הבריאה לעולם האצילות. במצב הזה, עקב כל השלבים הקודמים שבהם הוכיח לעצמו כי האור העליון מיטיב עמו בכל המצבים, מגיע האדם לכדי אהבה לאור. מגובה מדרגתו הוא בוחן את כל הגלגולים שעבר ונוכח לדעת, כי אף בהם היה יחסו של האור העליון כלפיו טוב ומיטיב. הבנה זו מצטרפת גם היא לאהבתו כלפי האור העליון.

בשלב הבא מתחיל האדם לבחון את יחסו של האור העליון אל כל הנשמות בכל גלגוליהן. הוא מתאחד עם כל הנשמות באהבה לאור העליון ובכך הם נעשים לנברא הכולל – הנברא היחיד העומד נוכח פני הבורא היחיד ביחס הדדי של אהבה והשפעה תמימה ונצחית. כך נעשים הנברא והבורא דבוקים זה בזה ואין הבדל ביניהם.

ספר זה נכתב עפ"י שיעורי הרב ד"ר מיכאל לייטמן, כפי שרשמו ועיבדו אותם תלמידיו.

חוכמת הקבלה דנה במבנה המציאות הכוללת, מתחילתה. חוכמה עתיקת יומין זו נמסרה לנו על ידי אנשים שפיתחו תכונות, כלים ושיטות להשגת הטבע הרוחני. אותם בעלי השגה חקרו את המציאות לעומקה וסיפרו לנו את אשר השיגו.

כל חוכמות העולם ומדעי הטבע הם תוצאה של חקירת חלק מסוים מהמציאות שבה האדם מתקיים. חקירה זו מתבצעת בעזרת חמשת החושים ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש. אך יש חלק נוסף של המציאות שנסתר מעיני האדם - חלק שהאדם אינו מרגיש אותו בחמשת חושיו. חקירת חלק זה מתאפשרת רק על ידי פיתוח חוש נוסף או תכונות חדשות באמצעות חוכמת הקבלה. חוכמת הקבלה מבארת לאדם את מה שבאופן טבעי נסתר מפניו, ולכן היא נקראת "חוכמת הנסתר".

מדוע חלק מהמציאות נסתר וחלק אחר נגלה? משום שהאדם תופס את המציאות לפי השתוות התכונות. במילים אחרות, האדם מגלה את מה שסביבו בהתאם לתכונות שבתוכו ואם יפתֵח את התכונות החסרות בו, יתפוס אותן כצורות נוספות מחוץ לו.

חושי האדם מכוּונָנים מלכתחילה לקליטת גלים בעוצמה ובתדר מסוימים. אם התדר והעוצמה של הגלים מחוץ לאדם זהים לתדר שאליו מכוונים חושיו, האדם יקלוט אותם ואין זה משנה אם אלה גלים שיבואו במגע עם עצבי הריח, עם העין או עם עור התוף. מחוץ לאדם יש רק גלים ובמידה שהמנגנון הגופני הפנימי של האדם יכול לקלוט אותם, נבנית בו תמונת המציאות.

שיטת הקבלה מסייעת לאדם לבנות בתוכו תכונה חדשה, חיישן חדש שמאפשר לו לקלוט תדרים שלא הרגיש קודם לכן. תוספת חדשה זו בונה באדם תמונה נוספת הנקראת "העולם העליון".

מדוע מכונה עולם זה "עליון"? מפני שהאדם מגלה, כי באותו חלק מהמציאות שעד כה היה נסתר מפניו ועתה נגלה לו, נולדים כל הכוחות העתידים להיות מורגשים בחושיו הטבעיים בצורות שונות. את הכוחות הללו הוא יתפוס כדבר שנוצר מעל החושים הטבעיים שלו ולאחר מכן יורד אל חושיו ומצייר בהם את תמונת העולם החדש ואת תחושת הזמן. המציאות החדשה המתגלה לאדם נקראת "העולם העליון", כי היא קודמת למה שהוא עתיד להרגיש בחושיו הטבעיים. מכאן גם מובן מדוע נקראים בעלי ההשגה "מקובלים": השם "מקובל" מצביע על יכולתו של המקובל לקבל את תמונת המציאות הקודמת לתמונה הטבעית הנתפסת על ידי חמשת חושי האדם.

גילוי המציאות העליונה, השורשית, וחקירתה מאפשר להבין גם את המקור שלה. מתוך חקירת העולם העליון משיג האדם את הכוח המיוחד הכולל בתוכו את כל המקרים בעולם העליון ובעולם הזה גם יחד. הוא משיג אותו כראשון לכול ומשום כך מכנה אותו בשם "בורא".

הבורא ברא את המציאות העליונה והתחתונה בשלמותה, על הדומם, הצומח, החי והמדבר שבה. הוא מוביל אותה, מפקח ושולט על כל פרט מפרטיה בכוח אחד, במחשבה אחת ובמטרה אחת. זה מה שמתגלה למקובלים מתוך שהם לומדים את המציאות העליונה.

המקובלים מגלים, כי טבעו של הכוח העליון כלפי המציאות כולה הוא "טוב ומיטיב" – טוב ומיטיב ביחס לכל החושים, הן אלה שהאדם יכול לפתח והן אלה שהאדם נולד עמם ומרגיש דרכם את השפעת הכוח האחד. נקודת המוצא של הכוח האחד היא אהבה. כך מרגישים המקובלים. מתוך האהבה, הנקראת בשפת הקבלה "הרצון להיטיב", ברא הבורא את המציאות כולה בדומם, בצומח בחי ובמדבר, במטרה להיטיב עמה.

מהי אותה "הטבה"? הכוח העליון הוא בלתי-מוגבל, שלם – האהבה שלו, הנקראת "רצון להשפיע", אינה נובעת מחסרון אלא מהשפעה, מתוך כל טוב המורגש בשלמותו. לכן הבורא רוצה להביא את הנבראים למצב שבו הוא עצמו נמצא, לשלמות שלו – ובעשותו כן ייטיב עם נבראיו.

אולם אם הנברא נמצא מחוץ לבורא, איך אפשר להביא אותו לשלמותו של הבורא עצמו? כלומר, אם הכוח העליון האחד מצוי במצב המושלם, כיצד ייתכן שעוד מישהו יימַצֵא באותה שלמות? לשם כך חייבים השניים להפוך לאחד ממש, או לפחות להימצא באותה תכונה.

שאלות כגון אלה מפגישות אותנו עם מושגי היסוד הראשונים בחוכמת הקבלה. את ההידמות בין שני גופים מכנה חוכמת הקבלה "השתוות הצורה". השתוות הצורה מתארת מצב שבו שני גופים, שני רצונות, שני נבראים, או בורא ונברא, נשארים כל אחד בטבעו שלו, בלא כל שינוי, אך תכונתם או כוונתם שווה.

תכונתו של הבורא היא השפעה. החומר של הבורא, או התשובה לשאלה מיהו הבורא, הם מעבר ליכולת התפיסה של האדם. חוכמת הקבלה מכנה אותם "עצמותו". האדם תופס רק את מה שמגיע מהבורא אליו ולכן אין לאדם שום בסיס לדבר על "עצמותו".

מהבורא מגיע אל הנברא טוב – תכונת ההשפעה (ראו שרטוט מס' 1). כך הנברא מרגיש את תכונת הבורא כלפיו. יהיה טבעו של אדם אשר יהיה – אם ישיג את מידת ההשפעה שקיימת בבורא כלפיו, ישווה את צורתו לצורת הבורא וידמה לו. ההשפעה של הבורא לאדם היא הדבר היחיד שהאדם מבין, מרגיש ותופס. כך מתגלה לו הטבע של הבורא. די לו לאדם להגיע לאותה צורה של השפעה לבורא כדי להשתוות אליו.

שרטוט מס' 1

כאמור, מטרת הבריאה היא להביא את הנבראים למצבו של הבורא, מפני שמצבו הוא שלמות. הבורא ברא אותנו כך שנשתוקק לאותה שלמות, והתחושה שאנו חשים לנוכח חסרונה נקראת בשפת הקבלה "חסרון". באדם מוטבע דחף בלתי-פוסק להגיע לשלמות של הבורא. דחף זה נובע ממחשבתו של הבורא כלפינו – מחשבה הנקראת "מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו".

הנברא קולט מהבורא רק את תכונתו להשפיע. מעבר לכך אין הנברא קולט מהבורא דבר, כל השאר הוא בגדר "עצמותו". אפשר לדמות זאת לצורה שבה ילד תופס את אמו. ילד מתייחס לאמו כאילו נועדה כל כולה למענו – בעיניו כל תפקידה הוא לשרתו ולדאוג לו. את מהותה של האם הוא אינו תופס, הוא אינו מודע להיותה אישה או רעיה, לעיסוקיה הנוספים או לדאגותיה האחרות. מבחינתו של הילד, האם מחויבת לו ודואגת לו. הוא תופס רק את היחס שלה כלפיו ובהתאם לכך קורא לה "אימא".

כמו היחס של הילד לאמו, כך היחס של הנברא לבורא. וככל שהנברא רוכש את תכונת הבורא, שהיא תכונת ההשפעה, כן הוא משתווה לבורא ומרגיש שהם נמצאים יחד. הנברא משיג את מצבו של הבורא, ובכך מגיע לשלמות בהתאם למחשבת הבריאה. בהקשר זה חשוב להזכיר, כי השתוות הצורה משמעה השוואת צורתם החיצונית של הנברא והבורא. החומר של הנברא נשאר בלא שינוי.

לנברא תכונות רבות, עליו להגיע לידי כך שכולן תהיינה בצורה של השפעה. רק במצב זה השוואת צורתו לצורת הבורא תיחשב לשלמה. אך השוואת הצורה יכולה להיות גם חלקית:

• אם הנברא אינו נמצא כלל במצב של השפעה בדומה לבורא, אזי הוא ההיפך המוחלט מהבורא ורחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב (ראו שרטוט מס' 2, מצב א).

• אם תכונה אחת של הנברא הופכת להיות דומה לבורא, נוצר ביניהם מגע באותה תכונה (שרטוט 2, ב).

• אם כמה תכונות של הנברא מידמות לבורא, אזי שניהם מחוברים יחד באותן תכונות (שרטוט 2, ג).

• כאשר כל תכונות הנברא יידמו לתכונות הבורא, יהיו הבורא והנברא יחד כאחד (שרטוט 2, ד).

המצב שבו תיקן הנברא את כל תכונותיו בהתאם לבורא נקרא בחוכמת הקבלה "ייחוד", "שלמות" או "דבקות".

שרטוט מס' 2

לעתים משתמשים המקובלים במונח "דבקות" כדי לתאר את גמר התיקון. המילה "דבקות" מצביעה על דבקותם של הבורא והנברא יחד כשתי תכונות זהות. מצד הבורא, גמר התיקון הוא מטרת הבריאה. מצד הנברא, גמר התיקון הוא מטרת התפתחותו.

כאמור, חוכמת הקבלה מבדילה בין "עצמותו" ובין ה"בורא". הבורא בורא את הנבראים על ידי תכונת ההשפעה מתוך מחשבה שיידמו לו, ולאחר שברא אותם הוא משפיע עליהם כך שייהפכו דומים לו.

מחשבת הבורא כלפינו נקראת "מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו". אבל היא מורגשת בנו ככזו רק לאחר שאנו משתווים עמו – אז אנו מרגישים טוב. בדרך ההתפתחות, בשעה שאנו עובדים על תיקון עצמנו בהשוואת הצורה לפני שהגענו למצבנו הסופי, ייתכן שנרגיש רע.

בדרך ההתפתחות האדם נמצא במצב של בחירה. לכן דווקא לאדם, ולא לדומם לצומח או לחי, ניתנה האפשרות לקבל את חוכמת הקבלה ולהבין בעזרתה את הקורות אותו ואת העולם שבו הוא נמצא. בדרך ההתפתחות האדם מתקדם רק באמצעות הבחירה החופשית. העבודה בהשוואת הצורה דורשת מהאדם להשקיע יגיעה ולהתאמץ. רק אם יעשה זאת יוכל להתקדם – אין אפשרות אחרת.

תפקידה של חוכמת הקבלה הוא להסביר לאדם מהו המאמץ הנדרש ממנו כדי להשלים את כל הדרך מרגע בריאתו עד לגמר תיקונו. חוכמת הקבלה מבארת מהן הפעולות שעל האדם לבצע בעצמו, ברצונו ובהכרתו, כדי להגיע מהופכיות הצורה עד לגמר התיקון – ממצב שבו הבורא משפיע והאדם אינו משפיע, למצב של שלמות, ייחוד, דבקות.

חלק מהדרך, אומרים המקובלים, עובר האדם מבלי להיות מודע לכך. הוא נולד, חי ומת מבלי לדעת היכן הוא נמצא ומה עליו לעשות. חלק אחר מהדרך עובר האדם מתוך הכרה. הוא מתחיל להתעניין ולפיכך להבין היכן הוא נמצא, באיזו מציאות הוא נתון, מה עליו לעשות וכיצד יוכל להתמזג עם מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו.

מחשבת הבריאה מפעילה את כל המציאות ולוחצת על האדם במטרה להניעו ממצבו ההתחלתי לגמר תיקונו. לכן המקובלים אומרים שמחשבת הבריאה היא היא הסיבה לכל הצרות והייסורים, לכל הדברים הבלתי-נעימים ולכל החסרונות, מהקטנים ועד הגדולים. מחשבת הבריאה אכן נובעת מכל הטוב של הבורא, אך היא דוחפת את האדם להשתוות הצורה ומשום כך אנו מרגישים את הלחץ שלה כשלילי.

כל הרע והקושי שהאדם מרגיש הם ביטויים של אי-השתוות הצורה עם הבורא. אם רק המצב שבו הנברא והבורא נמצאים יחד מורגש באדם כטוב, אזי כל עוד הנברא לא הגיע למצב זה הוא ירגיש רע. נמצא כי הנברא מרגיש רע בהתאם להתפתחותו, במידה שהגיע למצב שבו לפי מחשבת הבריאה הוא חייב להזדרז בהתפתחותו.

כפי שנאמר לעיל, חוכמת הקבלה מבררת את המושג "בורא". המילה "בורא", הנגזרת מצירוף המילים "בוא וראה", מצביעה על יכולתו של הנברא לגלות את הבורא, להתקרב אליו, להבין אותו, ובהתאם לכך גם להבין כיצד יוכל להשתנות ביחס אליו. חוכמת הקבלה עוסקת במציאות כולה, העליונה והתחתונה, זו המורגשת באמצעות חמשת החושים וזו המורגשת בחוש הנוסף. היא מבארת את התפתחות הבריאה בכללותה, על הסיבות לה וצורותיה. היא מסבירה מדוע בנוי העולם כפי שהוא בנוי ומתארת את התפתחותם של כל נשמה ונשמה ושל כל פרט בבריאה וכן את הקשרים בין כל חלקי המציאות. לפי חוכמת הקבלה, האדם, כנזר הבריאה, מחויב להביא את כל המציאות לייחוד, לשלמות, לגמר התיקון.

דרכו של האדם מובילה אותו מריחוק מוחלט מהבורא ועד להשתוות צורה מוחלטת עמו. כפי שהבורא משפיע על האדם ומורגש בו וכפי שהאדם תופס את הבורא, כך מוטל על האדם לתקן את עצמו בצורתו החיצונית כלפי הבורא. האדם מתחיל אפוא את דרכו מהצורה ההפוכה לבורא. בעת בריאתו הוא היפוכו של הבורא, ובגמר תיקונו הוא דומה לו לחלוטין. הדרך מן המצב ההתחלתי למצב הסופי נקראת "דרך התיקון", והאדם מתקדם בה באמצעות בחירה.

נשאלת השאלה, מדוע האדם חייב להתחיל את דרכו במצב הפוך מהבורא וממנו לעבור את הדרך כולה? המקובלים אומרים שכדי להרגיש את מצב הדבקות, עלינו להרגיש קודם את המצב של חוסר-הדבקות. כל מצב ממצבי הנברא מורגש ביחס למצב ההפוך לו, כדברי הכתוב: "כיתרון האור מן החושך" (קהלת ב, יג). גם במסגרת העולם שלנו, בקיאות בפרט כלשהו מפרטי המציאות דורשת היכרות עם כל התכונות המנוגדות לו. רק כך האדם יכול לרכוש ידע על דבר כלשהו. האדם לעולם אינו תופס את הדבר לכשעצמו, אלא רק ביחס או בהשוואה למשהו אחר. השכלתו של האדם נובעת מתוך העמדת שני דברים זה לעומת זה.

האדם נדרש אפוא לחוות ולהבין את מצבו הבלתי-שלם, מצב בלא תיקון ודבקות, ומתוך גילוי החסרון להשיג את מצב השלמות.

בטרם נתחיל בלימוד עצמו, נסקור את אופני הלימוד.

המקובלים משיגים את המציאות העליונה, הכוללת בתוכה את המציאות שלנו. הם מרגישים הן את השורשים העליונים והן את התולדות שלהם בעולמנו ומתארים לנו את השגותיהם.

הרגשת המציאות העליונה מתחילה בהשגה הקטנה ביותר של שורשי המציאות, של המצוי מעל מה שנגלה לעינינו, מעבר להרגשת עצמנו והסובב אותנו. הרגשה זו הולכת ומתעצמת עד לכדי השגת כל מה שקיים, כל מה שמקורו בבורא ונקרא "נברא". הדרגה העמוקה ביותר של ההשגה כוללת בתוכה את הרגשת העולמות העליונים והעולם שלנו, את הרגשת הנבראים בעולמות העליונים ובעולם שלנו, את השגת דרכי ההנהגה וההשגחה, התיקונים וההתפתחות לאורך כל המצבים.

אולם תפיסת המציאות הכוללת מתפתחת באדם בהדרגה. ראשיתה באדם הרגיל בעולם שלנו, אשר אינו מבחין בדבר מעבר לנגלה לעיניו. כך הוא תופס את המציאות וכך הוא מתאר את מציאותו בעולם. המחשבה של האדם בדבר מציאותו בעולם היא סימן לתחילתה של ההתפתחות.

בהמשך ההתפתחות חודר האדם מבעד לתמונת העולם הזה ומגלה את הכוחות הפועלים מאחוריה. בסופו של דבר, לאחר כניסתו אל המציאות שמעבר לעולם הזה, הוא משיג את המציאות כולה כמערכת אחידה.

המקובלים אינם נוהגים לתאר את כל הדרך הנדרשת לחקירת המציאות הרוחנית ולהשגתה. במובן זה אפשר להמשיל את הגילוי הרוחני לגילוי מדעי. בדומה לגילוי הרוחני גם גילויה של תרופה חדשה או כל תגלית מדעית אחרת מצריכה עשרות שנים של מחקר, יגיעה מרובה, חיפוש ותהייה. אך בכל אלה הציבור אינו מתעניין, שכן התוצאה הסופית, הנראית לעין, היא המוצגת בפני הציבור ועומדת לשירותו.

מדוגמה זו אפשר להבין מדוע אין המקובלים נוהגים לתאר את הדרך כולה, על אף שחלק מהלימוד מתאר גם אותה. בדרך כלל מציגים המקובלים בפנינו את התמונה הסופית ממבט-על הכולל את כל המציאות כולה. הם משיגים את הבורא ואת תכונת ההשפעה ומשום כך בוחרים לפתוח בתיאור ההרפתקה שלהם לא מעצמם אלא דווקא מהבורא, כלומר מלמעלה למטה. המקובל אינו מסביר את גילוי המציאות מתחילת דרכו ועד להשגה כללית של המציאות. את הסברו הוא מתחיל דווקא מהכוח שהחליט לברוא את המציאות ומהדרך שבה הוא מיישם את מחשבתו. כך נלמד גם אנחנו.

כל ספרי הקבלה המתארים את המציאות בצורה שיטתית פותחים בבורא, יהיה זה עץ החיים של האר"י (1534-1572), פתיחה לחכמת הקבלה או תלמוד עשר הספירות של בעל הסולם (1884-1954) או כל ספר קבלה אחר. הרי אם נלמד את שורשינו, את תחילת הבריאה, את הרצון והכוונה שבמקור הבריאה, נוכל להבין את חיינו על כל מקריהם.

כתוב: "סוף מעשה במחשבה תחילה" (פיוט "לכה דודי"). הצורה הסופית קיימת מלכתחילה כמטרה והיא הקובעת את המתרחש בכל שלב ושלב. לכן אם ניטיב לדעת את תחילת הבריאה, נבין את המציאות טוב יותר ונימנע מטעויות. נוכל להסתכל על כל מצב מנקודת מבטה של מחשבת הבריאה ולראות את המצבים כפי שרואה אותם הבורא. כך נתקדם נכון ונעבור בכל פעם ממצב של חסרון למצב טוב ושלם.

נפתח אפוא את ההסבר במחשבת הבריאה.

מחשבת הבריאה היא מחשבת הבורא לברוא את הנברא במטרה להיטיב לו. את מחשבת הבריאה אנו מכנים בשם "אור" או "בחינת שורש" (ראו שרטוט מס' 3), שכן היא השורש לכל המציאות.

שרטוט מס' 3

המקובלים אומרים, כי לפני מחשבת הבריאה נמצא דבר מה בלתי-נתפס המכונה "עצמותו". את "עצמותו" אין אנו יכולים להשיג, הוא סגור בפנינו. דבר לא מובן לנו ב"עצמותו" מלבד היותו קיים.

ייתכן כי לעתיד לבוא, במצבים מתקדמים מאוד, יתקרב הנברא ל"עצמותו", יכיר אותו וישיג אותו. אך לעת עתה המקובלים מתארים לאדם את דרך התיקון רק עד גמר התיקון, עד להשתוות עם מחשבת הבריאה, ואינם עוסקים כלל במה שלמעלה מכך.

האור, מחשבת הבריאה, בורא רצון ליהנות, המכונה גם "חסרון" או "רצון לקבל הנאה ותענוג". זוהי "בחינה א'" (ראו שרטוט מס' 4). הסיבה לבריאת הרצון ליהנות היא רצונו של האור להנות למישהו. כיוון שהאור רוצה להנות למישהו, עליו לברוא את אותו "מישהו" שירצה לקבל ממנו הנאה. לכן אם בבחינת שורש במחשבת הבריאה, הנברא קיים רק במחשבה ונחשב עדיין כשייך לבורא, הרי שבחינה א' היא כבר תחילתו של הנברא.

שרטוט מס' 4

הנברא בבחינה א' עוד אינו מפותח. רצונו בא מהבורא. הוא אינו מרגיש את עצמו כרוצה ליהנות מהאור, כרוצה להידבק לאור. הוא אינו מרגיש שחסר לו משהו. לכן את החסרון בבחינה א' אפשר לכנות בשם "דומם". החסרון בבחינה א' אינו מחייב את הנברא בכלום, כי המקור של החסרון הזה אינו בנברא עצמו, אלא מחוץ לו. אי-אפשר עדיין לשייכו לנברא. אי-אפשר להצביע על בחינה א' כנברא הקיים מחוץ לבורא, שכן כל מה שיש בבחינה א' מגיע ישירות מהבורא. הנברא בבחינה א' נמצא בשליטה מוחלטת של האור.

האור ממלא את הרצון שבבחינה א' ומעורר בו את תחושת מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. כלומר, האור נותן לרצון שני דברים:

• מילוי

• הרגשת הנותן

האור נותן לרצון מילוי, את הרגשת האור, אך הנברא כמעט שאינו חש בו, הוא כמעט שאינו מרגיש כי האור טוב. הנברא בבחינה א' לא חָשַק באור מטרם קבלתו, ולכן קבלת האור אינה מעוררת בו תחושה טובה יותר ביחס למצבו הקודם. אלא שמלבד תחושת הטוב המועטה, האור המתפשט בתוך הנברא מעניק לו גם תחושה של הנותן (ראו שרטוט מס' 5). הנברא מתחיל להרגיש בקיומו של הבורא. הוא חש שהבורא הוא המשפיע ושהוא נותן לו את הטוב.

שרטוט מס' 5

האור מגיע מהבורא בצורה ישירה, בעוד שהרגשת הנותן מגיעה לבחינה א' בצורה בלתי-ישירה, כמלובשת בתוך האור (ראו שרטוט מס' 6).

שרטוט מס' 6

דומה הדבר לקבלת מתנה: תחילה האדם מתרשם מהמתנה עצמה. לאחר מכן, בבחינה מדוקדקת יותר של המתנה, מתגלה לו עד כמה היא תואמת את רצונו. כתוצאה מכך הוא מסיק, כי נותן המתנה מכיר אותו, אוהב אותו, מבין אותו ורוצה בטובתו. מתוך המתנה הוא מתחיל להשיג את נותן המתנה; כלומר לא את הנותן עצמו, אלא את היחס שלו כלפיו.

נמצא, כי הפעולה הראשונה בבריאה היא השגת הבורא והיא שמביאה את הנברא להתפתחות. כל מצב ממצבי ההתפתחות של הנברא, כל שינוי, יהיה אשר יהיה, הוא שלב נוסף בהתקרבות להשגת הבורא. הוא הדין לגבי מצבי ההתפתחות בעולם הזה, על אף שהאדם בעולם הזה אינו מודע למצבי התפתחותו. השורש לכך נמשך, כאמור, עוד מהפעולה הראשונה בתחילת הבריאה.

סיכום: הבחינה הא' היא רצון בעלמא – רצון ליהנות הנקרא "חומר". בחינה א' כוללת בתוכה שני חלקים: חלקה הראשון הוא הרגשת המתנה, והשני הוא הרגשת נותן המתנה. בחלק הראשון מושג מצב כלשהו, ובחלק השני מושגת הסיבה למצב. כלומר, בחלק השני מושגת קיומה של בחינת שורש המוציאה מתוכה את בחינה א'. כתוצאה מכך מתחילה התפתחות.

כאשר בחינה א' מבחינה בשני החלקים שבתוכה, היא מתחילה להבדיל מי מביניהם הוא החלק המועדף. זהו החלק השני כמובן, שכן תכונתו נעלה יותר. בחלק השני מרגישה בחינה א' במשפיע, המוליד הראשון, ולפיכך מתעורר בה רצון להיות כמוהו.

אם כן, הרצון הראשון המתעורר מתוך הנברא הוא רצון להשתוות הצורה, להידמות לבורא. הרצון להידמות לבורא, למשפיע, נקרא "בחינה ב'" (ראו שרטוט מס' 7). אם בסופה של בחינה א' מחשבת הבריאה היתה עדיין בכוח, הרי שבבחינה ב' היא מתממשת בפועַל. רצונה של בחינה ב' הוא להידמות בפועל לבחינת שורש, כלומר להיות המשפיע.

שרטוט מס' 7

עתה נבאר כיצד בחינה ב' יכולה להיות "המשפיע". בחינה ב' התפתחה מבחינה א' – מהרצון ליהנות הראשוני. הרצון ליהנות הוא כל החומר של הבריאה. הרגשת הבורא בתוך הרצון ליהנות והרצון להידמות לבורא הם תוספת על חומר הבריאה, על הרצון ליהנות שברא הבורא. נמצא, כי כל ההתפתחויות והתוספות על הרצון, על החומר ההיולי, הראשוני, נובעים מהכרת הבורא ומהרצון להתפתח ולהיות כמוהו.

כתוצאה מההיכרות עם הבורא החומר מתחיל לגדול ולהתרחב. בחינה ב' הפוכה אמנם מבחינה א' – בחינה א' בראשיתה רוצה לקבל, ובחינה ב' רוצה להשפיע – אולם בחינה ב' אינה יותר מאשר תוספת על בחינה א'. בחינה ב' היא אותו חומר של בחינה א' (רצון לקבל) שלבש על עצמו את צורת ההשפעה. בתוך בחינה ב' נמצאת בחינה א' ובתוכה בחינת שורש; הבחינות מתוָספות זו על גבי זו.

כאשר בחינה ב' רוצה להשפיע ולהיות כבורא, היא מתחילה לחשוב: "כיצד אוכל להיות כמו הבורא? כיצד אוכל להשפיע, ולמי?" היא מתעמקת במבנה הפנימי שלה ובודקת מי היא ואיך תוכל להידמות לבורא. כתוצאה מכך היא מרגישה, כי היא כוללת בתוכה את בחינה א' ואת בחינת שורש. אלא שבחינה ב' היא למעשה רצון לקבל, והרצון לקבל יכול רק לקבל. לכן אף על פי שבבחינה ב' מתעורר רצון להשפיע, אין ביכולתה להשפיע כמו הבורא. הבורא עצמו הוא נותן, ולנברא אין מה לתת.

מתוך החשבונות הללו מתחיל הנברא להבין, שהוא יכול להשתמש במחשבת הבריאה כדי להשפיע לבורא. הבורא הרי אוהב אותו, הלוא מחשבת הבריאה היא להיטיב לו. לכן כל שעל הנברא לעשות הוא לקבל, מפני שהבורא רוצה לתת לו.

וכך, מתוך הרצון להשפיע, מתעוררת בחציה השני של בחינה ב' מחשבה להשפיע לבורא על ידי קבלת האור מהבורא. דווקא על ידי קבלת האור מהבורא הנברא ניגש להשפיע לבורא.

בבחינה ג' הנברא ניגש לממש את מחשבתו להשפיע לבורא על ידי קבלה. בדיוק כמו בבחינה א', הוא מקבל אור מהבורא. הוא יודע שהבורא ברא את הרצון ומילא אותו באור כדי לתת לו. אבל עכשיו הוא מקבל את האור משום שברצונו להידמות לבורא כמו בבחינה ב' (ראו שרטוט מס' 8). קבלת האור כדי להשפיע לבורא נקראת "בחינה ג'".

שרטוט מס' 8

כתוצאה מקבלת האור כדי להשפיע לבורא, הנברא מרגיש את עצמו דומה לבורא. בקבלת האור מהבורא הנברא למעשה משפיע לבורא. הנברא מרגיש את עצמו משפיע כמו הבורא – הוא מרגיש את המעמד של המשפיע.

לאחר יציאתן של בחינה ג' ובחינות ב' א' ושורש הכלולות בתוכה חוזר הנברא לבדוק את מצבו גם בבחינה ג'. הנברא הוא רצון. בבחינה א' היה רצונו לקבל – הרצון לקבל הוא הטבע שלו. בבחינה ב' נוסף בו רצון להשפיע, ובבחינה ג' הוא משפיע. הרצון לקבל שבנברא בא מהבורא, והרצון להשפיע שבנברא בא מהרגשת הבורא. נמצא, כי כל פעולות הנברא עד עתה באו בצורה ישירה מהבורא. הנברא עצמו לא היה יותר מאשר מופעל. מכאן מובן מדוע הבורא מכונה בחוכמת הקבלה "הכוח הפועל בנפעל".

כתוצאה מכל החשבונות האלה, הנברא מתחיל לחשוב מי הוא באמת. הרי הוא אינו מי שקיבל והוא אינו מי שהידמה לנותן. הוא רק הרגיש ברצונו להידמות לבורא, אך הבורא הוא שהשתיל בו את הרצון הזה. כך הנברא מגלה, כי "אני" פירושו להרגיש כמו שהבורא מרגיש – זו ההרגשה של נברא העומד ברשות עצמו.

הרגשת ה"אני" – רצונו של הנברא ליהנות מהרגשת הבורא – מתחילה להתייצב בחלק התחתון של בחינה ג' ומתבטאת בפועל בבחינה האחרונה בהתפתחות הרצון, בבחינה ד'. בחינה ד' רוצה כל כולה לקבל את כל מה שבא מהבורא. היא אינה חפצה באור שבא מהבורא בבחינה הא', אלא היא רוצה ליהנות מלהיות כמו הבורא המשפיע (ראו שרטוט מס' 9). בסופה של בחינה ג' מגלה בחינה ד' מהי המשמעות של להיות במעמד הבורא, ולכן כעת בחינה ד' עצמה רצונה הוא ליהנות מהשפעה.

שרטוט מס' 9

הרצון בבחינה ד' הוא הרצון העצמאי הראשון של הנברא. בכל שלבי ההתפתחות הקודמים נבעו הרצונות במחויב מהבורא, במישרין או בעקיפין. אך הרצון של בחינה ד' בא מתוך הנברא. הוא התחיל להתהוות ולהתגלות כלפי הנברא בסופה של בחינה ג' וביסס את עצמו סופית בבחינה ד'. בהשוואה לכל שאר הבחינות, רק בחינה ד' נחשבת עצמאית, ולכן רק היא ראויה להיקרא "נברא".

מצבה של בחינה ד' כשהיא מלאה באופן מוחלט בכל רצונותיה נקרא "אין סוף" או "עולם אין סוף" (עולם א"ס). בחוכמת הקבלה "עולם" פירושו מצב או הרגשה של הרצון. לכן בחינה ד' המלאה בכל רצונותיה בלא גבול, נקראת "עולם אין סוף".

את בחינות ההתפתחות של הנברא מתארים המקובלים לעתים גם כעיגולים המונחים זה בתוך זה כגלדי בצלים (ראו שרטוט מס' 10). העיגול הפנימי מכולם הוא בחינה ד', העיגול החיצוני מכולם מצביע על בחינת שורש, והבורא נמצא מחוץ לכל העיגולים.

שרטוט מס' 10

אם כן, כדי שהנברא יגיע לחסרון עצמאי וירגיש את עצמו כקיים ברצון הזה, חייב הוא לעבור ארבע בחינות התפתחות ממחשבת הבריאה. הנברא עצמו הוא הבחינה האחרונה. בחינת שורש היא מחשבתו של הבורא כלפי הנבראים, ולכן המקובלים אינם מחשיבים אותה כשייכת לבריאה עצמה ואינם סופרים אותה יחד עם הבחינות א', ב', ג' וד' המייצגות את התפתחות הנברא. יחד עם זאת, מנקודת מבט הפוכה, אפשר לומר כי בחינות שורש, א', ב' וג' הן השלבים שבהם הבורא מפתח את הרצון לקבל במטרה להביא אותו לצורתו העצמאית הנקראת "נברא". כלומר, לעתים הדגש הוא על בחינת שורש ולעתים על בחינה ד'.

בחינת שורש היא הבורא, בחינה ד' היא הנברא, והבחינות ביניהן הן שלבי ההתפתחות. שלבי ההתפתחות מהבורא ועד לנברא משויכים גם הם לבורא – הנברא הרי לא פעל בהם דבר. אולם נברא החפץ להשיג את הבורא, משיג גם את שלבי ההתפתחות שלו, את האופן שבו הבורא הוליד ופיתח אותו (ראו שרטוט מס' 11), ודרך הכרת פעולות הבורא הוא מגיע להשגת הבורא. השגת הבורא מתוך פעולותיו נקראת בחוכמת הקבלה "ממעשיך הכרנוך" (שיר הייחוד). כך חוקרים המקובלים את המציאות ומגיעים להבנת הבורא.

שרטוט מס' 11

בחינה ד' נהנית משני מילויים שקיימים בה: מהאור המגיע ממחשבת הבריאה, ומהמעמד של הבורא – מהבנתה מה פירוש להיות כבורא. בעולם אין סוף שני סוגי המילוי הללו ממלאים אותה לחלוטין. הם ממלאים את הרצון לקבל שבה ואת הרצון ליהנות מההימצאות בדרגת המשפיע. את הרצון של בחינה ד' אפשר להמשיל לילד הנהנה מהקַבָּלָה מאמו ומהעובדה שהיא נותנת לו ודואגת לו. הוא לא רוצה לקבל סתם כך, אלא שדווקא היא תשרת אותו ותמלא אותו.

בבחינה ד' הנברא גילה את אהבת הבורא כלפיו. הוא מרגיש לא רק את המילוי, אלא גם את האהבה, ומאהבת הבורא אליו הוא רוצה ליהנות. התענוג הזה גדול עשרות מונים מהתענוג מהמילוי עצמו. התענוג מהמילוי המורגש בבחינה א' הוא תענוג קטן ביותר. כל תוספות התענוגים נובעות מהכרת המשפיע, מהרגשת החשיבות של הבורא. ככל שהנברא מגלה את הבורא כגדול וכחשוב יותר, הוא מקבל תוספת תענוג. לכן הרצון לקבל שהתפתח בבחינה ד' מֵעֵבֶר לרצון לקבל שהיה בבחינה א' הוא תוספת הנובעת מהכרת הבורא – תוספת מהכרת הפער בין דרגת הנברא בבחינה א' לדרגת הבורא בבחינת שורש.

התפתחות הרצון בארבעה שלבים נקראת "ד' בחינות דאור ישר". כל נברא, או כל חלק מנברא, כל רצון או ישות בכל הבריאה כולה, חייבים להכיל בתוכם את ארבע הבחינות האלה.

האור ישר, שנקרא גם "מחשבת הבריאה", בא ומפתח יש מאין את הרצון שנמצא בו כנקודה, כחומר היולי. המקובלים מכנים את הרצון הנמצא במחשבת הבריאה "יש מאין", כי הוא הנקודה ההתחלתית ששום מצב אחר אינו קודם לה, והנקודה הזו הולכת ומתפתחת.

כל מחשבה, כל רצון, כל חסרון, כל תנועה או דחף המורגשים בנברא כ"זה אני", הם תוצאה מהתפתחות ארבע הבחינות הקודמות לרצון. ארבע הבחינות אינן מתהוות בנברא בצורה סתמית ומעוררות בו רצון כלשהו, אלא הן מגיעות מלמעלה, מהבורא. למעשה כל מחשבה שמופיעה באדם היא תוצאה של התפתחות בכמה שלבים מוקדמים, ומקורה באור, בבורא.

אם כן הנברא כולל ארבע דרגות התפתחות הנקראות "בחינת שורש, א', ב', ג' וד'". את ארבע דרגות ההתפתחות ובחינת שורש נהוג לסמן בעזרת אותיות שם הוי"ה וקוצו של יו"ד (ראו שרטוט מס' 12). קוצו של יו"ד מסמן את בחינת שורש, האות יוד מסמנת את בחינה א', האות ה' את בחינה ב', האות ו' את בחינה ג' וה' האחרונה את בחינה ד'.

שרטוט מס' 12

האות י' מתארת את התענוג הממלא את הכלי ומורגש ברצון הראשון של בחינה א'. האות ה' מתארת את תכונת ההשפעה. האות ו' מצביעה על פעולת ההשפעה מצדה של בחינה ב' בבחינה ג'. הה' האחרונה של בחינה ד' זהה בצורתה לה' בבחינה הב', לתכונת הבינה, מפני שבהמשך התהליך היא משווה את צורתה לבחינה ב'. בכך היא משיגה השתוות הצורה עם הנותן, עם בחינת שורש.

לכל אחת מהבחינות יש שם. שמותיהן של הבחינות נקראות "ספירות" – "ספיר" מלשון מאיר, שכן רצון שבתוכו יש אור, מאיר בשל האור הממלא אותו. הספירות נקראות "כתר", "חוכמה", "בינה", "זעיר אנפין" ו"מלכות" (ראו שרטוט מס' 13).

שרטוט מס' 13

כתר מלשון כותרת. כתר הוא תחילת הכול – מחשבת הבריאה המכתירה, הפועלת והשולטת על כל המציאות, מתחילתה ועד סופה.

חוכמה נקראת כן משום שבבחינה א' רואים את כל האור והכלי שהקדיש הבורא לבריאה. בחינה א' מכילה בתוכה את כל הכלי והאור הבאים מבחינת שורש בצורתם הגולמית. כל שאר הבחינות הן רק ההתפתחות שלה. אמנם, בבחינות ב' ג' וד' הנברא רוכש הבנות, תכונות ומצבים חדשים, אך למעשה כל אלה קיימים בכוח כבר בבחינה א', ולכן היא נקראת חוכמה: "כוח-מה".

"בינה" היא מלשון "הבנה". בבחינה ב' הנברא מתחיל להבין במידת מה מיהו שעשה את כל זה, מה טבעו ומה רצונו. מחשבת הבריאה מתגלה לראשונה בבינה. כתוצאה מהכרת הבורא והבנתו מתעורר בבינה רצון להשפיע. גם האדם, אם ברצונו להגיע לתכונת ההשפעה, עליו להבין תחילה מהי: עד כמה היא גדולה ביחס לרצון שלו, המקביל לרצון לקבל שבחוכמה.

"זעיר אנפין" (ז"א) פירושו פנים קטנות. "פנים" היינו: הארת חוכמה, מה שהבורא מציג כלפי הנברא, ההטבה שלו. זעיר אנפין נקרא "פנים קטנוֹת" משום שהשתדלות הנברא להידמות לבורא דומה לילד הרוצה להידמות לאביו ומחקה את פעולותיו.

מלכות נקראת כן משום שהיא מולכת על רצונותיה. הרצון של מלכות הוא הרצון העצמאי הראשון. מלכות עצמה היא אשר ממלאת את רצונה, מרגישה בו כמקבלת ונהנית מהמתנה ומנותן המתנה.

בדרך כלל המקובלים מדברים על עשר ספירות ולא על חמש. זאת משום שספירת זעיר אנפין מכילה בתוכה שש ספירות הנקראות "חסד", "גבורה", "תפארת", "נצח", "הוד" ו"יסוד". כאשר המקובלים מדגישים את קיומן של עשר ספירות, שש הספירות שבתוך הז"א מובאות בחשבון, ואילו זעיר אנפין עצמו אינו נכלל בספירה (ראו שרטוט מס' 14). ונשאלת השאלה, אם זעיר אנפין הוא "פנים קטנות", ההשתדלות של הנברא להיות כבורא, מדוע דווקא הוא מכיל שש ספירות נוספות?

ז"א דומה במידת מה לכתר. הכתר משפיע לכל הבחינות התחתונות, וז"א, בפעולתו, רוצה להשפיע כמו הכתר. אלא שזעיר אנפין רוצה להשפיע מלמטה למעלה, כלפי הבורא, וכדי לעשות זאת עליו לבנות בתוכו מערכת כשל הבורא (כח"ב). המערכת הזו היא שלוש הספירות חסד, גבורה, תפארת שבז"א: חסד שבזעיר אנפין דומה לכתר, גבורה לחוכמה, ותפארת לבינה. ספירת הנצח בז"א היא פעולת הבינה – הזעיר אנפין שבזעיר אנפין. ספירת הוד היא המלכות שבזעיר אנפין – הרצון של זעיר אנפין לבצע את פעולת ההשפעה בעצמו. וספירת היסוד היא סכום כל חמש הפעולות בזעיר אנפין (חג"ת נ"ה). חמש הפעולות של ז"א כלפי הבורא מקבילות לחמש הבחינות הכוללות (כתר, חוכמה, בינה, ז"א, מלכות).

מכאן מובן מדוע זעיר אנפין כולל בתוכו חמישה חלקים, למרות היותו קטן. כך הוא מבצע את פעולת ההשפעה לבורא.

שרטוט מס' 14

הרצונות בחמש הבחינות מתפעלים מהאורות הממלאים אותם. כתר הוא האור עצמו. אין ביכולתנו להבין מהו האור שבכתר, מלבד היותו נמשך מהבורא. בחוכמה מאיר אור הנקרא "חוכמה", ובבינה מאיר אור הנקרא "בינה". בזעיר אנפין מאיר קצת מאור החוכמה וקצת מאור הבינה, כי זעיר אנפין הוא תולדה מבחינות א' וב'. מלכות מקבלת את כל האור להנאת עצמה, והאור שבה הוא אור חוכמה. במלכות גם הבינה נעשית לחוכמה, היא ממש רוצה ליהנות.

את האורות נהוג לכנות בחמישה שמות, בהתאם לעוצמתם: "נפש", "רוח", "נשמה", "חיה" ו"יחידה" (נרנח"י) (ראו שרטוט מס' 15).

השם "נפש" נגזר מהמילה "נפישה". הוא רומז על כך ששום דבר עדיין לא מורגש בנברא. [.1.] השם "רוח" מצביע כבר על שינוי כלשהו, אך השינוי אינו נזקף לחשבון הנברא עצמו. בדומה לרוח העובר וחולף אי-אפשר להשפיע עליו, אלא רק לחוש בתנועה.

השם "נשמה" מורה על דבר מה הקיים בתוך האדם ונולד בו מתוך העליון. הקשר הראשון של הנברא עם הבורא, לפי השתוות התכונה הפנימית, נוצר בבינה, ולכן האור המאיר בה נקרא "נשמה".

אור ה"חיה" נקרא כן מפני שהוא מאיר כאשר הנברא מתחיל לעשות פעולה מצד עצמו, כאשר הוא עושה תנועה עצמאית. אור ה"יחידה" מאיר כאשר הנברא משיג מיהו הבורא ורוצה ליהנות ממעמדו או להתאחד עמו.

שרטוט מס' 15

חמשת השמות של האורות מצביעים על מגוון רחב מאוד של מצבים ולא על מצב אחד בעולם אחד. המקובלים משתמשים בהם כדי לתאר מצבים לכל אורכה של חוכמת הקבלה. חמשת השמות נרנח"י מאפשרים לנו לאבחן בנו את כל המצבים הקיימים בהתפתחותן של הבחינות שורש, א', ב', ג' וד'.

אור חוכמה ואור חסדים

כפי שהוסבר לעיל, האותיות י-ה-ו-ה וקוצו של יו"ד מצביעים על ההבדל בין ה' הבחינות. ד' הבחינות ושורשן נבדלים זה מזה ברצונם. אך אם הרצון שונה, משמע כי גם המילוי שונה, שכן המילוי תלוי ברצון.

מהבורא נמשך "אור ישר" ובונה את חמש הבחינות שורש, א', ב', ג' וד'. הבחינות מתפתחות ובהתאם לרצון שלהן כל אחת מהן מרגישה מילוי שונה מאותו "אור ישר". האור הנמשך מהבורא נקרא "אור פשוט", "אור הסובב" או "אור ישר". הוא בונה את חמש הבחינות ובכל אחת מהן מאיר אור משלה.

"אור חוכמה" מאיר בבחינה א', "אור חסדים" מאיר בבחינה ב', אור חוכמה וחסדים מאיר בבחינה ג', ואור חוכמה גדול מאיר בבחינה ד'.

הכלי עצמו הוא רצון לקבל ותכונותיו העיקריות הן שתיים: לקבל או להשפיע. כנגד שתי תכונות אלה יכולים להתפשט בכלי שני סוגים של תענוג: התענוג מקבלה נקרא "אור חוכמה", והתענוג מהשפעה נקרא "אור חסדים" (ראו שרטוט מס.'16). את ההנאה מההשפעה אנו נוהגים לצייר כחץ היוצא מהכלי כלפי מעלה. ציור החץ כלפי מעלה מתאר את הכיוון של פעולת ההשפעה ולא את התענוג עצמו.

שרטוט מס' 16

סיכומו של דבר: אם הכלי מקבל ומרגיש תענוג מקבלה, התענוג המורגש בו נקרא "אור חוכמה"; ואם הכלי רוצה להידמות לנותן, התענוג המורגש בו כתוצאה מהשתוות הרצונות נקרא "אור חסדים". בכל אחת מהבחינות ב', ג' וד' קיימת הרגשת הנותן, הרגשת הנתינה מצדו של הנותן, הרגשה של קבלה במקבל והרגשת הפעולה (קבלה או נתינה) מצד המקבל.

אלא שהכלי עצמו אינו יכול לתת. הכלי יכול לקבל כמו בבחינה א' או לא לקבל ולרצות לתת, כמו בבחינה ב'. בחינה ב' רוצה אמנם לתת, אך היא אינה נותנת, אין ביכולתה לתת. כדי לתת עליה לקבל כמו בבחינה א' ולעשות זאת בכוונה להַנות לנותן, כמו בבחינה ב'. מכאן אפשר להבין מדוע בבחינה ג' מאירים אור החוכמה והבינה גם יחד.

נמצא, כי פעולת הנתינה מצדו של הנברא היא למעשה קבלה, אלא שהיא מלווה בכוונה. פעולת הקבלה עם כוונה להשפיע נקראת "השפעה" (ראו שרטוט מס' 17). רק כך יכול הנברא להשפיע, כי מלכתחילה הוא נברא כרצון ליהנות, לקבל, למלא את עצמו בלבד.

שרטוט מס' 17

לכן כאשר בחינה ד' מקבלת הכול, בהתאם לרצון להשפיע שהרגישה בבחינות הקודמות ובהתאם לרצון לקבל שהיא מרגישה בבחינתה עצמה, היא נקראת "מלכות". המלכות שולטת. היא רוצה שכל המצבים יתגלו לפניה, כך שתוכל ליהנות מהם בלא שום הגבלה. אין לה גבול בקבלת השפע, ולכן היא מכונה "מלכות דאין סוף".

כל המציאות היא תוצאה של "ד' בחינות דאור ישר ושורשן", שהם קוצו של יו"ד י-ה-ו-ה, או עשר הספירות כתר, חוכמה, בינה, ז"א ומלכות, והאורות נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה המאירים בתוכן.

בהמשך הלימוד, כשנתעמק בכל בחינה ובכל ספירה, נוכל להבחין גם בחמשת העולמות "אדם קדמון", "אצילות", "בריאה", "יצירה" ו"עשיה", על כל הברואים והיצורים שבהם.

חמש העולמות אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה יוצאים ממלכות דאין סוף, ומממלכות דאין סוף והעולמות נולדות הנשמות של כל הנבראים. גם הנבראים מתחלקים לחמש דרגות – שורש, דומם, צומח, חי ואדם. אך האדם הוא היחיד מכל הנבראים שעליו מוטלת החובה לתקן את עצמו בהשוואת הצורה. המצב שבו המלכות מיתקנת על ידי האדם דרך כל העולמות והנבראים, נקרא "גמר התיקון". האדם מביא לתיקון גם את הבחינות הקודמות לו, את הדומם, הצומח והחי, ובשורש שלו הוא מגיע לבורא.

אין במציאות יותר מאשר ד' הבחינות ושורשן, י-ה-ו-ה, או כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. כל החומר הנלמד במסגרת חוכמת הקבלה, כל דבר שיתגלה לנו, כלול בחמש ההבחנות הללו (ראו שרטוט מס' 18), במיוחד באחרונה מהן, במלכות, הכוללת את כל הבחינות האחרות. הרצון של המלכות הוא אנחנו. אם נלמד את המציאות, את החובה שלנו להגיע לגמר התיקון ואת האמצעים להצליח בכך, נממש את מחשבת הבריאה ונגיע לשלמות ולנצחיות בהשתוות הצורה עם הבורא.

חוכמת הקבלה כוללת בתוכה את כל המציאות, העליונה והתחתונה, את כל הנבראים, את הבורא כמו שהוא מתראה לנבראים, ואת האופן שבו הנבראים מגיעים להשוות את יחסם לבורא, ליחסו של הבורא כלפיהם.

שרטוט מס' 18

בדומה לכל מדע אחר, המחקר הקבלי של מצבי הנברא מצריך הגדרה ברורה של מידות, מספרים והבחנות שבעזרתם נוכל למדוד את מושא החקירה. ההגדרות המדויקות מאפשרות לחוקרים לתעד את המצבים ולמסור אותם הלאה כראוי. עליהם לוודא, כי המשתמש בממצאים יוכל להיעזר בהבחנותיהם ולתאר בדייקנות את המצבים כפי שנמסרו לו.

לפיכך נכיר עתה כמה מהסימונים של מצבי הנברא הנהוגים בחוכמת הקבלה. בלא הבנת סימנים אלה ובלא הידיעה איך לרשמם כראוי, לא יהיה אפשר להמשיך בתיאור התפתחות הנברא.

כל מצב כולל בתוכו נברא המכונה "כלי" או "רצון" ומילוי המקובל ברצון כתענוג. למילוי נהוג לקרוא "אור" ואפשר גם לכנותו בשם "בורא". כל מצב במציאות כלול אפוא משתי הבחנות: רצון ותענוג. הרצונות עשויים להיות שונים; ראינו זאת בד' הבחינות שיצאו מבחינת שורש. בהתאם לכך, בכל בחינה יש מילוי משלה.

כפי שנאמר לעיל, את ארבע הבחינות אפשר לסמן גם כעיגולים. כל עיגול מסמל בחינה אחרת. צורת העיגול מורה כי אין הבחן של מטה ומעלה או גדול וקטן. כלומר העיגולים אינם מורים על הבדלים בשיעורי קומתן של הבחינות, אלא על סדר יציאת הבחינות זו אחר זו. כך, למשל, בחינה א' קודמת לבחינה ב', אבל אינה גבוהה ממנה (ראו שרטוט מס' 1).

שרטוט מס' 1

לכל העיגולים יש מרכז אחד משותף, ולכן צורת סימון זו מתארת יחס של סיבה ומסובב. אם ברצוננו לתאר את ההבדל בשיעורי הקומה, נצייר את הבחינות זו תחת זו, משורש ועד לבחינה ד', או מימין לשמאל, זו לצד זו.

עתה נבאר את אופני הרישום של שני הנתונים הקיימים בכל מצב: הכלי והאור.

המילוי של הכלי מותנה ברצון. הרצון שנברא מבחינת שורש נברא כרצון ליהנות ומרגיש את האור כתענוג. אמנם, עדיין לא מדובר ברצון עצמאי – הרצון בבחינה א' אינו קודם לאור, אלא נולד על ידי האור עצמו – ובכל זאת האור מורגש בו כתענוג של קבלה. האור הממלא את הרצון בבחינה א' נקרא "אור חוכמה", והרצון של בחינה א' נקרא "רצון לקבל". שני נתונים אלה – האור שבבחינה א' והכלי שבבחינה א' – נקראים בשפת הקבלה "רשימו" (ראו שרטוט מס' 2). המושג "רשימו" נגזר מהמילה "רושם" והוא מספק לנו מידע על מצבי הנברא.

שרטוט מס' 2

הסימן של הרשימו מהכלי ומהאור בבחינה א' הוא א/א. בהתאם לכך, הסימן של הרשימו בבחינה ב' הוא ב/ב; הסימן של הרשימו בבחינה ג' הוא ג/ג; ובבחינה ד' הסימן של הרשימו הוא ד/ד. בעזרת הרשימו אפשר לתאר כל מצב ממצבי הנברא, שכן במציאות אין יותר מאשר כלי ואור הממלאים אותו בהתאם לרצונו.

מדוע המילוי מותנה ברצון? משום שיש חוק אשר מקורו בבורא ולפיו "אין כפייה ברוחניות". לפיכך אם הבורא רוצה להיטיב לנבראיו, עליו לברוא בנברא רצון גדול, המותאם בדיוק לאותה הטבה שברצונו לתת לו. ומכיוון שההטבה עצמה קיימת מלכתחילה, הדאגה של הבורא היא לרצון שבנברא. ככל שרצון הנברא ייגבר, כך ירגיש יותר את התענוג עצמו ואת נותן התענוג.

נחזור על מצבי הנברא כפי שתיארנו אותם עד כה בשיעורים הקודמים. מבחינת שורש בא הנברא לבחינה א', מבחינה א' לבחינה ב', מב' לג', ומבחינה ג' לד'. כל אחד מהמצבים כולל בתוכו את המצבים הקודמים לו. כל אחת מהבחינות יוצאת ומרגישה את הבחינות הקודמות לה: בחינה א' מרגישה את בחינת שורש הרוצה להשפיע לה; בחינה ב' מרגישה את בחינות שורש וא'; בחינה ג' מרגישה את מחשבת הבריאה הנמשכת מבחינת שורש, דרך בחינה א' ובחינה ב', עד אליה.

גם בחינה ד' מרגישה את כל הבחינות שלפניה. היא מרגישה שהיא כוללת אותן. כדי להגיע לרצון שלה, חייבת בחינה ד' להרגיש את הרצונות הקודמים לה ואת אופני פעולתם ביחס לאור העליון (ראו שרטוט מס' 3). לכן אפשר לומר, שבבחינה ד' עצמה קיימים חמישה חלקים משורש עד ד'.

שרטוט מס' 3

בחינה ד' בסופה מרגישה, שהיא רוצה לקבל ושהיא מקבלת מהמצב שבבחינה ג'. בחינה ג' מקבלת כדי להשפיע לבורא. היא עושה זאת בעזרת הרצון לקבל הכלול בה מבחינה א' ובעזרת הרצון להשפיע שקיים בה מבחינה ב'. בחינה ד' רוצה ליהנות מהמצב שנוצר בבחינה ג'. היא חוזרת על כל המצבים שקיימים בבחינה ג' ומוסיפה עליהם רצון חדש. הרצון החדש הוא בחינה ד', או ביתר דיוק הבחינה ד' שבד'. כל מה שקודם לבחינה זו הוא התכללותה מהבחינות הקודמות.

בחינה ד' מרגישה תענוג מהבורא ומפעולת ההשפעה ורוצה ליהנות משניהם. לאחר מכן חלה התפתחות נוספת: כתוצאה מהרגשת הרצון שלה ליהנות, בחינה ד' מתחילה לחוש את עצמה כהפוכה מהמשפיע ביחס לרצון שלה ליהנות. דרך כל ההבחנות שקיימות בה היא משיגה את תכונת המשפיע (בחינת שורש) ומרגישה שהיא הפוכה ממנו.

הרגשת ההופכיות של בחינה ד' דומה למצבו של הנברא בסוף בחינה א'. גם אז קיבל הנברא תענוג והרגיש בתוך התענוג את הניגוד שבין מצבו ובין בחינת שורש. בחינת שורש נעלה מבחינה א', ולכן בחינה א' הרגישה את מצבה כפחות ביחס לשורש. כתוצאה מכך התעורר בה רצון להחליף את רצונה ולהידמות לבחינת שורש. כך נוצר בה רצון להשפיע, הנקרא "בחינה ב'".

אלא שהתגובה בבחינה ב' היא תגובה על רצון שבא מלמעלה – בתהליך הבריאה של בחינה א' נברא קודם הרצון ורק לאחר מכן בא המילוי. לכן, כיוון שהרצון והמילוי שבבחינה א' אינם שלה, מסוגלת בחינה א' להחליף את רצונה בקלות לאחר שהיא מרגישה כי עדיף לה להיות כמו בחינת שורש.

מה שאין כן בחינה ד' מרגישה את רצונה כשֶלה, כרצון הנולד מתוכה, "מלמטה". כתוצאה מהידמותה לבורא בבחינה ג' בחרה בחינה ד' לקבל את כל המצב של הבורא כתענוג. בבחינה ד' נולד בפעם הראשונה רצון עצמאי. היא מרגישה שזה הרצון שלה ושהוא הפוך מהבורא. לכן אין באפשרותה להחליף אותו כמו שעשתה בבחינה ב'. תחושת הניגוד בין מצבה של בחינה ד' ובין המצב של הבורא מכונה "בושה".

הרצון בבחינה ד' שייך לבחינה ד', הוא רצונה ממש. דווקא ביחס אליו היא מרגישה את ההופכיות שבֵינה ובין הבורא. להבדיל מבחינה ב' אשר רצתה להידמות לבורא ועשתה כן בלא כל מאמץ, בחינה ד' אינה יכולה להעדיף רצון אחר על פני הרצון שלה. בחינה ב' הרגישה את רצון הבורא ונדבקה אליו; היא רכשה אותו על פני הרצון לקבל של בחינה א'. לעומת זאת, בחינה ד' אינה יכולה לעשות זאת. בחינה ד' אינה רוצה להישאר ברצון החדש שלה, ברצון של הנברא לקבל. היא מעדיפה להסתלק ממנו, אבל אין ביכולתה לעשות כן, כי הרצון הזה נולד בתוכה. הרצון של בחינה ד' "לקבל" נולד מתוך עצמה, כתוצאה מהפעולות שקדמו לה. לכן, בנקודה זו נדרשת פעולה מיוחדת.

כל שביכולתה של הבחינה הד' לעשות כעת הוא לא להסכים עם רצונה, לא לרצות להישאר ברצון שלה עצמה. יחס כזה של בחינה ד' כלפי רצונה עצמה מכונה "צמצום". ומשום שזו הפעם הראשונה שבה מתרחש צמצום כזה, אנו מכנים אותו "צמצום א'" (צ"א).

הרצון שנולד בנברא הוא רצון טבעי – רצון שנקלט בתוכו ומורגש כשלו, כטבע, ולכן הוא אינו יכול להיפטר ממנו. הנברא יכול רק לא לרצות ברצון המחויב בהכרח על פי הטבע, אבל אין ביכולתו להחליף אותו ברצון אחר. לאחר יציאתה של בחינה ד' לא יכול לבוא רצון אחר תמורתה, אבל ייתכן יחס אחר לרצון שבה, ובצמצום א' היחס הזה מתגלה.

הרצון לקבל קיים תמיד וגורם לנברא להרגיש את עצמו כמי שרוצה ליהנות מהתענוג שמגיע מהבורא ומנוכחות הבורא המורגשת בו. טבעו של הנברא הוא הרצון לקבל, והטבע הזה קודם לכול. הרצון לקבל הוא נתון קבוע. הנברא רוצה ליהנות ממה שהתגלה בבחינה ג' הן מהנתינה והן מהנותן ורק ביחס לרצון לקבל הנברא יכול לקבוע יחס כזה או אחר לטבע שלו: להסכים עמו או לא להסכים, לקבוע את אופן השימוש בו.

לאחר שהנברא מחליט לא להשתמש ברצונו, מסתלק האור החוצה מכל ארבע הבחינות. כל ד' הבחינות נותרות ריקניות מאור. במצבם המלא באור נקראו ד' הבחינות "עולם אין סוף". כעת, במצבם הריק, נקראות אותן ד' הבחינות "עולם הצמצום".

סיכום: נחזור ונתאר בקצרה את שרשרת ההתפתחות בדרך סיבה ומסובב מתחילתה. מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו היא בחינת שורש, וממנה יוצאות בחינות א', ב', ג' וד'. בחינה ד' המלאה באור נקראת "עולם אין סוף". לאחר יציאת עולם אין סוף מצמצמת בחינה ד' את עצמה בצמצום א'. בחינה ד' המצומצמת נקראת "עולם הצמצום" (ראו שרטוט מס' 4).

הרשימו של בחינה ד' בעולם אין סוף הוא ד/ד. הד' הראשונה מצביעה על מצבו של האור ונקראת "רשימו דהתלבשות", והד' השנייה מצביעה על מצב הכלי ונקראת "רשימו דעביות". הכלי נמדד לפי עביותו, שהיא גודל הרצון לקבל שבו, והאור נמדד לפי עוצמתו. עוצמת האור תלויה בעביות הכלי.

שרטוט מס' 4

גם בעולם הצמצום הרשימות הן ד/ד, אלא שהן רשימות מהאור ומהכלי במצבם המצומצם. בעולם הצמצום אין אור, אך יש בו רשימו מהאור שמילא את הכלי לפני הצמצום. לאחר הצמצום הכלי הוא הרצון לא להשתמש ברצון. בעולם הצמצום הכלי הוא התגובה על מצבה של בחינה ד' המלאה באין סוף.

אם כן, הרצון של בחינה ד' ליהנות מהתענוג ומנותן התענוג מעורר בה רצון שלא להשתמש ברצון שלה. בחינה ד' מצטמצמת ולאחר הצמצום היא ממשיכה בהתפתחותה במטרה להידמות למשפיע. מאחר שבחינה ד' אינה יכולה לשנות את רצונה הטבעי, כל שביכולתה לעשות הוא לצרף כוונה לרצון. היא עושה זאת בדומה לבחינה ג'.

בחינה ד' מבינה שהבורא אוהב את הנברא, שהכול נמשך ממנו מבחינת שורש. היא מגלה, כי היא יכולה להשתמש באהבתו של הבורא בעזרת הרצון לקבל שלה. היא מחליטה, כי אם יבוא אליה אור מהבורא, היא לא תקבל אותו מחמת הרצון לקבל ה"בוער" שבה; שכן אם היא תעשה זאת, היא תחוש בושה. היא מצמצמת את עצמה ולאחר הצמצום מחליטה להפעיל שוב את הרצון שלה ולקבל את התענוג, רק משום שהבורא רוצה לתת לה, רק מפני שכתוצאה מכך הבורא ייהנה. נמצא, כי בסופו של דבר בחינה ד' מקבלת, אבל בעשותה כן היא למעשה נותנת.

את עניין קבלת האור מתוך כוונה להַנות לבורא מבאר בעל הסולם בעזרת משל על בעל בית ואורח ( פתיחה לחכמת הקבלה, אות טו). בעל הבית (המארח) רוצה להסב לאורח תענוג, אך האורח דוחה אותו ואינו מסכים לקבלו. דחיית התענוג על ידי האורח מצערת את בעל הבית.

במקרה שלנו "בעל הבית" ברא את הנברא כדי לספק לו תענוג, אולם הנברא דוחה את המילוי, הודף את התענוג ממנו והלאה. רצונו של בעל הבית הוא להיטיב, ולכן אפשר לומר, כי לבעל הבית יש "חסרון". אם האורח-הנברא אינו מקבל את ההטבה, בעל הבית סובל.

האורח-הנברא מחליט להשתמש ברצון להיטיב של בעל הבית, באהבתו של בעל הבית אליו. את התענוג המגיע מבעל הבית אין ביכולתו של האורח לעצור, אבל התענוג תלוי ברצון. לכן האורח מצמצם את הרצון שבו כדי שהרצון לא ייהנה מהתענוג המושפע מבעל הבית אף על פי שהוא רוצה בו. האורח מצמצם את רצונו משום שהוא מכיר בגדלותו של בעל הבית ומבחין בצורת ההשפעה שלו (התגלות בעל הבית דומה להתגלות תכונת ההשפעה במעבר בין בחינה ב' לבחינה א'). וכך אף על פי שמטבעו האורח רוצה ליהנות, הוא אינו משתמש בטבע שלו לקבל.

לאחר הצמצום האורח רוצה להשפיע לבעל הבית. הוא עושה זאת על ידי קבלת התענוג מבעל הבית, מתוך כוונה שבעל הבית ייהנה מכך.

בתחילה יש לאורח רצון טבעי – ליהנות. לאחר מכן הוא מצמצם אותו. בשלב הבא הוא מבין, כי ביכולתו להשתמש ברצון שלו לקבל כדי להשפיע, והוא מבצע זאת: הוא מקבל באותו הרצון עם הכוונה להשפיע. הוא משתמש ברצון שברא בו בעל הבית בג' הבחינות הקודמות ושהוא עצמו השיג בבחינה ד'; הוא משתמש בהכרת בעל הבית כנותן ובכל התענוגים המגיעים מבעל הבית. למעשה הוא משתמש בכל פרטי הבריאה, שהם הוא עצמו ומה שהוא קולט מן העליון.

אין כאן שום תוספת על פעולות הבורא מלבד דבר אחד – קביעת היחס של הנברא אל הבריאה. הנברא מתחיל להתייחס לבריאה מתוך מטרה אחת בלבד, להידמות לבורא. קבלה מתוך כוונה להשפיע לבורא מכונה "לקבל על מנת להשפיע". לכוונה זו מגיעה בחינה ד' בפעולות המתגלות לה לאחר הצמצום ומכאן ואילך תתחיל בחינה ד' לממש את כוונתה בפועל.

כאמור, הצעד הראשון של בחינה ד' הוא דחיית האור המגיע אליה. בכך היא מבטאת את רצונה לא להשתמש ברצון לקבל, לא לקבל את האור כפי שהתקבל טרם הצמצום. לאחר דחיית האור יכולה בחינה ד' להתחיל לקבל על מנת להשפיע, אך תחילה עליה לבדוק את עצמה ולמדוד כמה כוונה יש לה להיות כמו הבורא המשפיע.

כעת בחינה ד' מבינה כי ככל שרצונה יהיה גדול יותר, כך תוכל להשפיע יותר. לכן משלב זה ואילך נהוג לצייר את בחינה ד' בצורת קו ולא כעיגול. למעלה, בראש הקו, נמצא הבורא – תכונת ההשפעה. בתחתית הקו נמצא הנברא – תכונת הקבלה. בחינה ד' מחלקת את עצמה לרצונות בדרגת שורש, א', ב', ג' וד'. רצונות שעמם היא מסוגלת להשפיע יותר ממוקמים גבוה יותר, קרוב לבורא – ולהיפך: רצונות שעמם היא יכולה להשפיע רק במעט או שכלל אינה מסוגלת להשפיע עמם לבורא ממוקמים רחוק מן הבורא.

הנברא מוצא את מקומו בסולם המדרגות שבין טבע הנברא לטבע הבורא, בהתאם ליכולתו להידמות לבורא. כך בחינה ד' מודדת את עצמה: בהתאם לכוונתה להשפיע ולהידמות לבורא היא רואה את עצמה קרובה יותר אליו, גבוהה יותר (כי כך היא מעריכה את תכונת ההשפעה כגבוהה וכנעלה) או רחוקה יותר ממנו, שפלה וגרועה.

בחינה ד' תמיד צריכה למדוד את כוונתה. עליה לעשות צמצום ולשקול במדויק את יכולתה או את אי-יכולתה להשפיע לפני פעולת הקבלה. לשם כך נוצר בה מצב חדש הנקרא "ראש". קודם כול הראש דוחה את כל האור המגיע אל בחינה ד' ולאחר מכן עורך את החישוב האמור (ראו שרטוט מס' 5).

האור הנמשך מהבורא אל בחינה ד' נקרא "אור ישר" (או"י). האור שבחינה ד' אינה רוצה לקבל באופן ישיר ודוחה אותו ממנה נקרא "אור חוזר" (או"ח).

שרטוט מס' 5

בחינה ד' דוחה אפוא את כל האור המגיע אליה מהבורא. לאחר מכן היא מודדת כמה היא מסוגלת לקבל, כך שהקבלה תיחשב להשפעה. את הבדיקה היא עורכת ביחס לרשימות שנותרו בה לאחר הצמצום: ד' דהתלבשות וד' דעביות (ד/ד). הרשימות הללו הן רשמים הקיימים בה ממצבה בעולם אין סוף: התרשמותה מהתענוג שהיה בה (ד' דהתלבשות) והתרשמותה מהרצון שהיה לה (ד' דעביות).

בחינה ד' בודקת את יכולתה להשפיע ביחס לרשימות ד/ד. היא מרגישה, כי הכוונה להידמות למשפיע תיתכן בבחינות שורש, א', ב' וג' שבה, אך בבחינה ד' עצמה לא תוכל לקבל על מנת להשפיע. לכן היא מחליטה לקבל את האור רק בחלק מרצונותיה.

לאחר החשבון בראש מקבלת בחינה ד' את האור ברצונות שורש, א', ב', ג', והרצון של בחינתה עצמה (ד') נותר ריק.

המקום שבו בחינה ד' מקבלת תענוג נקרא "תוך". המקום שבו אינה יכולה לקבל תענוג נקרא "סוף". הסוף של בחינה ד' בכללותה נקרא "סיום רגלין" (סיום רגליים), או בקצרה "סיום". ה"תוך" וה"סוף" יחד הם סכום כל הרצונות שבה נקראים "גוף". המקום שממנו והלאה נגמר הראש ומתחיל הגוף, הרצון, נקרא "פה". המקום שבו נפסקת קבלת האור נקרא "טבור". סך כל פעולותיה של בחינה ד' מראש ועד לסיום מכונה "פרצוף" (ראו שרטוט מס' 6).

שרטוט מס' 6

בהמשך, כאשר נבאר את מצבי הבחינה ד' בדרכה להידמות מוחלטת לתכונת ההשפעה, נמצא כי כמה ממצביה הם שורשים לגוף האדם בעולם הזה. ממצבים אלה נגזרים שמות המושגים "פרצוף", "פה", "טבור", "סיום רגלין" ואחרים, הנקראים לפי חלקי הגוף הגשמי.

נסביר כעת בקצרה את שפתה של חוכמת הקבלה, "שפת הענפים". המקובלים המגלים את העולם העליון חשים בכוחות; הם חוקרים את הרצון ואת סוגי המילויים שבו, אבל אינם יודעים כיצד לכנות את כל ההתרשמויות, המעשים והקשרים בין המצבים שאליהם הם מתוודעים, שכן ההתרשמות הרוחנית היא הרגשה עירומה, בלא כל סימן חיצון. הגילוי הרוחני הוא גילוי של רצון וסוג המילוי שבו, ולגילויים כאלה אין שם. לכן המקובלים משתמשים בשמות ובכינויים שאנו נותנים לתוצאות הגשמיות של המצבים הרוחניים בעולם שלנו.

כל מה שיש בעולם שלנו קיים גם בעולם העליון, אבל בחומר אחר. לכן כאשר אדם משיג את העולם העליון, חוקר אותו ורוצה לקרוא בשם למצב או לפעולה מסוימת, הוא קורא לו בשמו של המצב הגשמי הנגזר ממנו. לכל מצב גשמי יש שם, ובשמות הגשמיים אפשר להשתמש לצורך תיאור המצבים, הפעולות, התופעות והקשרים הרוחניים.

עלינו להבין, כי המקובל משיג את העולם הרוחני דרך העולם הזה, ומנקודת המבט שלו, שני העולמות מתלבשים זה על זה. העולם הזה נראה בעיניו כעין שרטוט שקוף עם מספרים ושמות, המונח על גבי השרטוט של העולם העליון. השרטוטים מתגלים לעיני המקובל כמתלבשים במדויק זה על זה, אם כי הפרטים בכל עולם מורגשים בו בצורה שונה. מבעד לשרטוט השקוף עם המספרים והשמות שהמקובל מכיר מהעולם הזה הוא רואה ומרגיש את התופעות בעולם הרוחני. אם נרצה לדייק עוד יותר נאמר, כי מתוך התופעות הנראות בשרטוט השקוף של העולם הזה המקובל מבחין בשורשים המכתיבים את שיתרחש בעולם הזה.

"שפת הענפים" היא שפה שביכולתה לכנות כל מושג רוחני בשמות המוכרים לנו מהעולם הזה. מרביתה אכן מבוססת על אוצר המילים המוכר לנו, אך בדומה לכל שפה מדעית אחרת, גם בשפת הענפים נמצא מונחים מקצועיים כגון שמות של ספירות, עולמות ופעולות מיוחדות הקיימות רק ברוחניות. חוכמת הקבלה משתמשת בשפת הענפים כמו כל מדע אחר המשתמש בשפתו הייחודית.

נחזור לתיאור מצבי התפתחותו של הנברא. למדנו, שמלכות דאין סוף (בחינה ד') הצטמצמה והחליטה לקבל במידה שהיא יכולה להשפיע. עוד למדנו, כי סך כל פעולותיה של המלכות מה"ראש" עד ל"סיום רגלין" נקראות "פרצוף". הפרצוף כולל "ראש" ו"גוף", הגוף מתחלק ל"תוך" ו"סוף", התוך נמשך מה"פה" עד ה"טבור", וה"סוף" - מהטבור עד לסיום רגלין (ראו שרטוט מס' 6).

האור שנמשך אל הפרצוף ונעצר בפה נקרא "אור ישר". הפרצוף דוחה את כל האור ישר, והאור הנדחה נקרא "אור חוזר". לאחר דחיית האור הפרצוף מחשב כמה הוא מסוגל לקבל על מנת להשפיע. מידת יכולתו של הפרצוף להשפיע נקראת גם היא "אור חוזר".

לאחר החשבון שנעשה בראש הפרצוף מקבל הפרצוף את התענוג שמלובש באור חוזר, בכוונה על מנת להשפיע. שני האורות האלה, אור ישר המלובש באור חוזר, נקראים יחד "אור פנימי" (או"פ). האור פנימי מתפשט ב"תוך" הפרצוף. חלק הפרצוף שאינו מסוגל לקבל את האור בכוונה על מנת להשפיע (בחינה ד') נקרא "סוף הפרצוף". חלק זה של הפרצוף נותר ריק.

לצורך הדוגמה נניח, כי הפרצוף חישב ומצא שביכולתו לקבל על מנת להשפיע עשרים אחוז מהאור ישר הנמשך אליו. בהתאם להחלטה שהתקבלה בראש הפרצוף, התקבל האור והתפשט עד הטבור. 80% מהאור ישר שהגיע נשארו מחוץ לפרצוף (ראו שרטוט מס' 7). האור הנותר מחוץ לפרצוף נקרא "אור מקיף" (או"מ). שמו נגזר מאי-יכולתו להיכנס אל תוך הפרצוף. הפרצוף מבחין בו, מבדיל אותו ודוחה אותו.

פעולת הפרצוף היא פעולה מורכבת. יש בה יותר מאשר אור הנמשך אל הפרצוף ומאיר בו. באור הנדחה, המכונה "אור מקיף", נמצא היחס של הנברא. הנברא מבין, כי 80% של האור מקיף עומדים כנגד בחינה ד' שלו, שאין ביכולתו למלאה. בתוך האור המקיף כלולים העבודה, היגיעה והדחייה של הנברא. זאת משום שהאור מקיף הוא תוצאה מדחיית המסך – האור הנדחה מהנברא. הנברא מבין את התענוגים הגדולים המצויים באור שהוא דוחה, מרגיש אותם ומחליט שאינו מסוגל לקבלם. התענוגים הללו גדולים מכדי שיוכל לקבלם בעל מנת להשפיע.

בנקודה זו חשוב לציין, כי בחינה ד' שבסוף הפרצוף אינה נשארת ריקנית לחלוטין כתוצאה מדחיית האור. בחינה ד' דוחה את האור מתוקף רצונה להידמות לבורא. זוהי פעולת ההשפעה שלה. היא אינה מסוגלת לקבל בכוונה להידמות לבורא, אבל בדחיית האור היא מבטאת את יכולתה המרבית להיות בהשפעה.

הריקנות של בחינה ד' בפרצוף אינה דומה לריקנות של מלכות דא"ס המצומצמת. מלכות דא"ס רק התפטרה מכל המילוי, ובחינה ד', לעומתה, נותרה ריקנית מסיבת רצונה להידמות לבורא. לכן בחינה ד' מרגישה בתוכה מילוי הנקרא "אור חסדים". מצבה דומה במקצת לבחינה ב' לאחר שדחתה את האור שמילא את בחינה א'. גם בבחינה ב' הורגש תענוג מהידמות מסוימת לבורא – תענוג מרצונה להיות כמשפיע. אמנם, היא עדיין לא משפיעה בפועל, אבל היא רוצה להשפיע.

הסיפוק המורגש כתוצאה מהרצון להידמות לבורא נקרא "אור חסדים" והוא מתפשט בסוף הפרצוף, מן הטבור ועד הסיום (ראו שרטוט מס' 7). אור החסדים מתפשט כתוצאה מפעולת הדחייה, מתוך רצון להיות דבוק לפעולת ההשפעה ולמרות אי-היכולת לקבל על מנת להשפיע. האור פנימי המתפשט עד לטבורו של הפרצוף נקרא "אור חוכמה". ובאומרנו כי סוף הפרצוף נותר ריק, הכוונה היא שהוא נותר ריק מאור החוכמה.

שרטוט מס' 7

כאשר פרצוף או נברא עושה פעולה כלשהי, הפעולה מתבצעת תמיד בבחינה ד' שלו – לא בבחינות א', ב' וג' ולא בשלושתן יחד – אי-אפשר לעשות שום פעולה שלא מתוך רצון. נשאלת אפוא השאלה, כיצד ייתכן שמהפה ועד הטבור הנברא פועל בג' הבחינות הקודמות לבחינה ד' ולא בבחינה ד' עצמה? (ראו שרטוט מס' 7)

התשובה היא, שגם מהפה עד הטבור הנברא פועל בבחינה ד', אלא שהוא עושה זאת במידה שהיא יכולה לעבוד עם הבחינות הקודמות לה. גם מתחת לטבור העבודה היא עם בחינה ד', אולם כאן, בשונה מהמתרחש מעל לטבור, הנברא עובד לא רק עם בחינות שורש, א', ב' וג', אלא גם עם בחינה ד' עצמה.

נמצא, כי העבודה היא תמיד עם בחינה ד'. ב"תוך" הפרצוף נכללת בחינה ד' בבחינות שורש, א', ב' וג', בבחינות ההשפעה של הבורא, ומצמצמת את עצמה. היא אינה עובדת עם הרצון הגדול שלה, אלא רק תומכת בבחינות הקודמות לה. עבודתה של בחינה ד' ב"תוך" הפרצוף נקראת "התכללות בחינה ד' בג' הבחינות הקודמות לה". לעומת זאת, ב"סוף" הפרצוף בחינה ד' עובדת גם עם ג' הבחינות הקודמות לה וגם עם בחינתה עצמה. לכן בסוף הפרצוף היא אינה מסוגלת לקבל.

בכל אחד מחלקי הפרצוף (ראש, תוך, סוף) יש עשר ספירות. והחשבון תמיד נעשה על הרצון, על הספירה העשירית – על הבחינה האחרונה שמרגישה את הרצון כשלה. רק היא מרגישה שהיא מחליטה ועצמאית. למעשה רק הספירה האחרונה מרגישה את עצמה כנברא.

ה"פרצוף" הוא אותה מלכות דא"ס העובדת עם כל רצונותיה. החשבון עד כמה היא מסוגלת לעבוד עם הרצונות שבה בכוונה על מנת להשפיע נקרא "ראש". המידה שהיא מסוגלת לקבל על מנת להשפיע בכל הרצונות שבה נקראת "תוך". והרצונות הנותרים שאינם יכולים לקבל בעל מנת להשפיע ומצטרפים לפעולת ההשפעה בצורה פסיבית על ידי הצמצום נקראים "סוף".

אם כן, מבנה בן שלושים ספירות המורכב מראש-תוך-סוף הוא המכונה "פרצוף". לא ייתכן מבנה אחר. רק כאשר תתקבל ההחלטה לקבל על מנת להשפיע ב-100% בכל יכולתו של הכלי, יתבטל "סוף" הפרצוף וכל האור יתקבל ב"תוך" (ראו שרטוט מס' 8). מצב זה מכונה "גמר התיקון". בגמר התיקון מלכות דא"ס תהיה מלאה כמו שהייתה טרם הצמצום, אלא שקבלתה תהיה על מנת להשפיע. בגמר התיקון יתוסף למלכות דא"ס "ראש", כוונה על מנת להשפיע, ואז היא תקבל את כל האור בעל מנת להשפיע בתוך הפרצוף – כולה תהיה כ"תוך".

שרטוט מס' 8

לאחר צמצום א' החליטה בחינה ד' לדחות ממנה את האור ולאחר דחיית האור היא בודקת כמה היא יכולה לקבל על מנת להשפיע ומקבלת באותו השיעור. לאחר הקבלה נותר בבחינה ד' חלק ריק, שבו אין היא מסוגלת לקבל כדי להשפיע. בחלק זה היא דוחה את האור. דחיית האור מתבצעת על ידי ה"מסך".

גופו של הפרצוף בכללותו הוא למעשה "רצון". הרצון בא לידי ביטוי במשיכת האור-התענוג לעצמו, כי הרצון נמשך אל התענוג. וכאן מקומו של המסך: המסך עומד בין התענוג לרצון ועוצר את התענוג. הוא אינו מאפשר לתענוג להתפשט בתוך הרצון בצורה ישירה כפי שהיה טרם הצמצום.

כאשר מגיע אור ישר לפרצוף, המסך דוחה אותו ובודק כמה הוא יכול לקבל על מנת להשפיע. יכולתו של הפרצוף לקבל על מנת להשפיע מכונה "אור חוזר". הפרצוף מלביש את האור ישר באור חוזר, והאור מתפשט בתוכו כאור פנימי.

לצורך הדוגמה נניח, כי ביכולתו של הפרצוף לקבל 20% מן האור שבא אליו בכוונה על מנת להשפיע. לאחר הבדיקה וההחלטה מתפשטים 20% מן האור ישר המלובשים באור חוזר בתוך הפרצוף כאור פנימי, מהפה ועד הטבור. ה-80% מהאור ישר שנדחה נותרים מחוץ לפרצוף ומכונים "אור מקיף" (ראו שרטוט מס' 9).

האור פנימי מתפשט בהדרגה בתוך עשר הספירות שב"תוך" הפרצוף (כפי שנאמר לעיל, את עשר הספירות אפשר למנות גם כחמש, בהתאם לנושא שבו דנים). האורות המתפשטים בתוך הפרצוף נקראים "נפש", "רוח", "נשמה", "חיה", "יחידה" (נרנח"י). הפרצוף מתמלא באורות הללו עד לגבול מסוים הנקרא "טבור". הוא יודע, כי מעבר לכך אין ביכולתו לקבל.

לאחר שהפרצוף מתמלא בחמשת האורות נרנח"י עד הטבור מתחיל האור מקיף שנותר מחוץ לפרצוף ללחוץ על הגבול שבטבור. הוא לוחץ עליו משום שהבורא רוצה שהנברא יקבל את התענוג בלא כל הגבלה; שהרי מחשבת הבריאה היא להיטיב לנבראיו, למלא את בחינה ד' בתענוגים בצורה ישירה.

אם מחשבת הבריאה היא למלא את בחינה ד' בתענוג בצורה ישירה, הרי שתגובת הנברא למחשבת הבריאה היא תוצאה של השפעה בלתי-ישירה – "מאחורי הקלעים" נותן הבורא לנברא להרגיש מהי המשמעות של להיות המשפיע, והנברא, כתגובה, מתחיל לרצות להידמות לו. עם זאת, כיוון שהאור רוצה למלא את הכלי בצורה ישירה, האור מקיף שנדחה מהפרצוף לוחץ עליו ורוצה להיכנס לתוכו (ראו שרטוט מס' 9).

שרטוט מס' 9

הפרצוף אינו יכול לסבול את הלחץ של האור המקיף. עם האור ישר שבראש הפרצוף הוא יכול להתמודד: הוא החליט לקבל אחוז מסוים ממנו בכוונה על מנת להשפיע וקיבל אותו כאור פנימי. גם עם האור פנימי הפרצוף יכול להתמודד, אבל את הלחץ המופעל עליו על ידי האור ישר אין ביכולתו לסבול.

כדי להסביר את הסיבות לכך נחזור למשל בעל הבית והאורח. האורח יושב לנוכח בעל הבית ומסרב לאכול. בעל הבית לוחץ עליו ומפציר בו שיתכבד, הרי כל הטרחה שלו לא היתה אלא בשביל האורח. נניח, כי בעל הבית הגיש לאורח חמש מנות – חמש מנות כנגד חמשת האורות נרנח"י המתלבשים בחמשת הכלים כתר, חוכמה, בינה, ז"א ומלכות. האורח היה רוצה לקבל מבעל הבית את כל האורות ולמלא את הכלי שלו; למעשה לכך הוא מצפה. אך מפני שנוסף על האורות הוא מרגיש גם את מהותו של בעל הבית – את הנותן, הוא חש בושה. הוא מרגיש את עצמו כמקבל ואת בעל הבית כנותן ואינו מסוגל לסבול את הפער. לכן הוא מצמצם את עצמו ומרכיב מסך מעל לכלי הקבלה שלו (ראו שרטוט מס' 10).

שרטוט מס' 10

האורח מחליט לא לקבל דבר. אך בעל הבית בשלו, הוא ממשיך להפציר באורח שיקבל, וכתוצאה מכך מתגלה בבעל הבית חסרון – הוא סובל מכך שהאורח אינו נהנה. גילוי החסרון של בעל הבית גורם לאורח להרגיש את עצמו כגדול יותר, שכן כעת הוא כביכול שולט בבעל הבית וקובע את מצבו. לאחר שהאורח מרגיש שבעל הבית סובל והסבל של בעל הבית הופך להיות לו לכאב – כאב המכונה "צער השכינה" – האורח יכול להתחיל לקבל. הוא מקבל את התענוג רק כדי להיטיב עם בעל הבית ולהַנות לו.

הכלי מחשב אפוא את המידה שבה יוכל לקבל על מנת להשפיע. הוא מקבל, למשל, 20% מהאור ו-80% הוא דוחה. הוא ממלא את עצמו חלקית ב-20% של כל אחד מהרצונות כתר, חוכמה, בינה, ז"א ומלכות, ומדמה את עצמו לבעל הבית ב-20%.

קבלת התענוג מחלישה את הרצונות, שכן עתה כל אחד מהם יודע מהו התענוג עצמו ומהו התענוג מההשפעה לבעל הבית. הם יודעים אילו תענוגים גדולים מתגלים בתוך הרצון לקבל. לאחר קבלת התענוג 80% של האור מקיף ממשיכים ללחוץ על ה"טבור" (ראו שרטוט מס' 9). האור מקיף מהווה אמנם רק 80% מהאור הישר שהגיע לפרצוף, אבל לכלי קשה מאוד לסבול אותו. האור מקיף מעיד על חוסר יכולתו של הכלי לממש את מחשבת הבריאה ועל סבלו של בעל הבית. הוא מעורר את הנברא להרגיש כמה טוב לקבל תענוג בתוך הכלי ודוחק בו להמשיך ולקבל.

נמצא, כי לאחר קבלת חלק מהאור עד לטבור הכלי שרוי בהתלבטות קשה. עליו להחליט האם להמשיך לקבל או לא.

הכלי מרגיש שאין ביכולתו להמשיך ולקבל. אם יקבל יותר, מתחת לטבור, תהיה זו קבלה בכוונה על מנת לקבל ולכך הוא אינו יכול להסכים. הוא אינו מסוגל להפר את החוק של צמצום א' שלא לקבל הנאה לעצמו בשום פנים ואופן. לכן כל שביכולתו לעשות הוא להסתלק ממצבו הנוכחי, לגרש ממנו את כל האורות בדומה לצמצום א'.

הכלי מסלק אפוא את כל האורות נרנח"י, שמילאו אותו מהפה ועד הטבור, ונותר ריק. בכך הוא חוזר למעשה למצבו הקודם טרם פעולת הקבלה. במצב זה יש לו ראש וכל גוף הפרצוף ריק.

האורות נכנסים לתוך הפרצוף בזה אחר זה ובאותו אופן הם מסתלקים. האורות הממלאים את תוך הפרצוף, מהפה ועד הטבור, נקראים "טעמים", והאורות היוצאים מגוף הפרצוף נקראים "נקודות" (ראו שרטוט מס' 11). הם נקראים כך משום שבעזיבתם את הגוף מתגלה החושך, "הנקודה השחורה".

כל אור שהיה בתוך הפרצוף ואיננו עוד מותיר אחריו רושם. הרושם מאור הטעמים נקרא "תגין", והרושם מאור הנקודות נקרא "אותיות". הרשמים הללו הם חסרונות חדשים המורגשים בגוף ונוספים על החסרון הכללי שלו. בגוף יש רצון כללי שלא נעלם לעולם, והרשמים מהאורות שהסתלקו מורגשים בו כתוספת חסרון. תוספת זו נובעת מהתחושה כי קודם היה לו תענוג – היה ביכולתו להיות המשפיע – ועתה אין הוא מסוגל לכך.

שרטוט מס' 11

אם כן, נוסף על אור ישר, אור חוזר, אור פנימי ואור מקיף אנו מבחינים בקיומם של אור ה"טעמים" ואור ה"נקודות". האור המתפשט והמתקבל בתוך הגוף נקרא "טעמים", והאור היוצא מהגוף, מתוך הגבלה, נקרא "נקודות".

מושג נוסף שעלינו להכיר בהקשר זה הוא "זיווג דהכאה". זיווג דהכאה הוא הפעולה שנעשית ב"פה" דראש הפרצוף. המסך העומד בפה "מכה" באור. הוא אינו רוצה לקבלו ומחזיר אותו לאחוריו. רק לאחר מכן הוא מחשב את מנת האור שביכולתו לקבל. כלומר, המסך מכה באור ודוחה אותו ואף על פי כן לאחר מכן נעשה ביניהם "זיווג", נוצר קשר: האור ישר מתלבש בתוך האור חוזר, והם מתקבלים בתוך הפרצוף. השם "זיווג דהכאה" מורה אפוא על הייחוד והקשר הנגרמים על ידי ההכאה.

המפגש של האור מקיף עם הטבור של הפרצוף נקרא "ביטוש פנים ומקיף". שני האורות, פנימי ומקיף, לוחצים על הטבור ורוצים להמשיך ולהתפשט בסוף הפרצוף. כדי לבאר את עניין ה"ביטוש" נרחיב מעט את ההסבר על קבלת האור בתוך הפרצוף.

אור ישר מגיע אל הפרצוף (ראו שרטוט מס' 12, שלב 1) ונדחה על ידי המסך (שלב 2). לאחר דחיית האור המסך עושה חשבון (שלב 3), והאור מתחיל להתפשט בהדרגה בתוך הפרצוף. למעשה יש בפרצוף שני סוגי מסכים:

1. מסך העומד בפה ודוחה את האור בלא הפסק (שלב 4). מסך זה שומר על צמצום א' שלא לקבל בכוונה על מנת לקבל.

2. מסך המקבל את האור על מנת להשפיע. מסך זה מתחיל לרדת בהדרגה מהפה ומטה.

תחילה יורד המסך לבחינת שורש של תוך הפרצוף, שהיא ספירת כתר. ממנה הוא יורד לבחינה א' – ספירת חוכמה; משם יורד לבחינה ב' – ספירת בינה; משם לבחינה ג' – ספירת ז"א; ומז"א יורד המסך אל בחינה ד' של תוך הפרצוף, אל המלכות עד הטבור, ושם הוא נעצר (שלב 5).

שרטוט מס' 12

כשהמסך יורד מהפה עד הטבור מתמלאות כל הספירות של תוך הפרצוף באורות נרנח"י. סכום כל האורות הממלאים את תוך הפרצוף הוא למעשה האור פנימי, הטעמים, ההתרשמות מן הקבלה.

לאחר שהמסך נעצר בטבור מגיע אור מקיף ולוחץ עליו במה שנקרא "ביטוש פנים ומקיף". הביטוש גורם למסך העומד בטבור "להזדכך", ובאותה צורה הדרגתית שבה קיבל את האורות הוא מתחיל לסלקם.

תחילה מסתלק האור מבחינה ד', אחר כך מבחינה ג, וכן הלאה, עד לבחינת שורש (ראו שרטוט מס' 13). המסך עולה בחזרה אל הפה ו"מגרש" את כל האור מהפרצוף. האורות היוצאים מהגוף נקראים "נקודות".

שרטוט מס' 13

לאחר הזדככות המסך ועלייתו מטבור לפה מתחברים שני המסכים, הדוחה והמקבל, יחד בפה דראש. המסך הראשון הוא המסך העומד בפה דראש ומונע מהגוף לקבל את האור על מנת לקבל. המסך השני הוא המסך שמחשב ומאפשר את קבלת האור בעל מנת להשפיע.

טרם הזדככות המסך היה הכלי במצב של ד' דהתלבשות וד' דעביות. כוונת המסך היתה לעבוד עם כל ד' בחינות העביות של הכלי ולקבל ככל האפשר בעל מנת להשפיע. עתה, עם חזרתו לפה דראש, המסך כבר חושב אחרת. הוא מרגיש כי שוב אינו מסוגל לעבוד עם בחינה ד' ומחליט לעבוד עם בחינה אחרת, פחותה ממנה. במקום רשימו ד' דהתלבשות וד' דעביות שעמו עבד קודם מתגלה בו רשימו ד' דהתלבשות וג' דעביות (ראו שרטוט מס' 13).

כפי שנאמר לעיל, בכלי קיימות שתי התרשמויות: התרשמות מהאור והתרשמות מהכלי – "רשימו דהתלבשות" ו"רשימו דעביות". לאחר הזדככות המסך ועלייתו לפה דראש נותר בכלי זיכרון מהאור שהיה במצב הקודם. זיכרון זה הוא הרשימו מהאור, והוא נותר בלא שינוי – ד' דהתלבשות. לעומת זאת, הרשימו מהכלי פוחת. הכלי מרגיש, כי אין ביכולתו להישאר במצבו הקודם וכי עליו לעבור לדרגה פחותה ממנו, לג' דעביות. אם מלכות דא"ס, העומדת מתחת לבחינות שורש, א', ב' וג', רצתה לעבוד תחילה עם כל העביות שלה ולקבל את כל מה שמגיע אליה, הרי שעתה יהיה עליה לעבוד בדרגת עביות אחת פחות ממנה, בג' דעביות.

העביות, הרצון של מלכות דא"ס, היא תוצאה מהבחינות הקודמות לה: ג' ב' א' שורש. לכן כעת, לאחר הזדככותה מבחינה ד', משימוש בעביות המרבית שבה, מחליטה מלכות דא"ס לעבוד עם בחינה ג'. "לעבוד עם בחינה ג'" פירושו, שההתרשמות של בחינה ד' מג' הבחינות הקודמות לה, מהאור, היא כעת כג' לעומת ד'.

בזאת סיים הפרצוף הראשון את כל פעולתו. הוא קיבל על מנת להשפיע ככל יכולתו, הזדכך וחזר עם רשימות ד/ג למצבו הקודם, טרם התפשטותו.

עד עתה למדנו על הפרצוף הראשון שיצא לאחר עולם הצמצום. סך כל הפעולות בפרצוף עם הרשימות ד/ד – כניסת האורות לפרצוף, הסתלקותם והזדככות הפרצוף לרשימות ד/ג, נקראות פרצוף "גלגלתא".

"גלגלתא" מלשון גולגולת. שם זה מרמז שזהו פרצוף הכתר, הפרצוף העליון ביותר. גלגלתא היא מנת האור הראשונה, פעולת ההשפעה הראשונה שביצעה מלכות דא"ס לאחר צמצום א' מתוך החלטתה להידמות לבורא.

מלכות דא"ס יכולה לעבוד עם כל אחת מבחינותיה: ד', ג' ב' א' ושורש. יש בה חמש רשימות, ובעבודתה עם כל אחת מהן יוצאים חמישה פרצופים. בפרצוף גלגלתא מלכות דא"ס קיבלה בכוונה על מנת להשפיע עד לטבור, הפרצוף הזדכך כתוצאה מ"ביטוש פנים ומקיף", והמסך חזר חזרה לפה דראש דגלגלתא. גלגלתא עבדה לפי רשימות ד/ד, ולאחר הזדככותה נותרו בה רשימות ד/ג. על רשימות אלה יצא פרצוף חדש שנקרא ע"ב.

בפרצוף ע"ב מלכות דא"ס עובדת עם ג' בחינות ולא עם ד' כפי שהיה קודם לכן. לפיכך אם בגלגלתא הזיווג נעשה בפה דראש, הרי שבפרצוף ע"ב הזיווג נעשה בדרגה אחת פחותה מן הפה, שביחס לגלגלתא נקראת "חזה" (ראו שרטוט מס' 14).

שרטוט מס' 14

גם בראש של פרצוף ע"ב נעשה זיווג דהכאה על האור ישר. אלא שלא כמו בפרצוף גלגלתא, האור ישר מגיע אל ע"ב דרך גלגלתא. המסך העומד בפה החדש, עושה זיווג דהכאה על האור ישר ומקבל אור בעל מנת להשפיע (על רשימות ד/ג). לאחר קבלת האור נעשה ביטוש פנים ומקיף. כתוצאה מהביטוש מסתלקים האורות מהפרצוף, המסך מזדכך מטבור לפה ומתקבלת החלטה להמשיך לעבוד עם רשימות בדרגה אחת פחות מהמצב הקודם, עם רשימות ג' דהתלבשות וב' דעביות (ג/ב) (ראו שרטוט מס' 15).

עתה נבאר מדוע הרשימו דהתלבשות של פרצוף ע"ב זהה לרשימו דהתלבשות של פרצוף גלגלתא (ד' דהתלבשות בשני המקרים), ואילו הרשימו דהתלבשות של הפרצוף השלישי משתנה לג' דהתלבשות.

אור מאין סוף מתפשט אל תוך גלגלתא. רשימו ממנו (ד' דהתלבשות) מגיע לפרצוף ע"ב. פרצוף ע"ב עובד עם רשימו ג' דעביות ובהתאם לרצון החדש שבו, האור שהוא מושך לתוכו שונה מהאור שבפרצוף גלגלתא. האור תמיד נמשך בהתאם לרצון. לכן האור שמתפשט בפרצוף ע"ב פָּחוּת מהאור שבגלגלתא, והאור שמתפשט בפרצוף השלישי הנקרא ס"ג פָּחוּת עוד יותר. האור הנמשך אל פרצוף ס"ג מגיע דרך שני הפרצופים הקודמים; זהו אור של ג' דהתלבשות וב' דעביות.

בפרצוף ס"ג מלכות עובדת עם עביות שורש א' וב'. גם ס"ג, בדומה לפרצופים שלפניו, מתפשט ב"תוך" – החל מהפה שלו, העומד כנגד החזה של פרצוף ע"ב, ועד לטבור (ראו שרטוט מס' 15). לאחר התפשטות האור בפרצוף ס"ג נעשה גם בו ביטוש פנים ומקיף. כתוצאה מכך ס"ג מזדכך ומחליט לרדת דרגה אחת בקבלת האור. לכן הרשימות שנותרות לאחר פרצוף ס"ג הן רשימות ב' דהתלבשות וא' דעביות (ב/א).

הפרצוף הבא, פרצוף מ"ה, מממש את רשימות ב/א. גם הוא מתפשט מהפה שלו, העומד כנגד החזה של הפרצוף הקודם, גם בו נעשה ביטוש פנים ומקיף וגם הוא מזדכך. בדומה לשאר הפרצופים יורד מ"ה לאחר הזדככותו למקום החזה שלו ומוליד את הפרצוף האחרון הנקרא "פרצוף ב"ן". פרצוף ב"ן יוצא על רשימות א' דהתלבשות ושורש דעביות (א/שורש) – הוא עובד עם עביות שורש, העביות האחרונה.

ביציאת חמשת הפרצופים גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה וב"ן סיימה מלכות דא"ס את עבודתה עם כל הדרגות הקודמות לה. חמשת הפרצופים האלה הם חמש מנות של אור שמלכות דא"ס קיבלה במטרה להשפיע לבורא. בכך מימשה מלכות דא"ס את כל יכולתה לקבל על מנת להשפיע. חמשת הפרצופים האלה נקראים יחד "עולם אדם קדמון" (עולם א"ק).

שרטוט מס' 15

בהמשך התהליך ישמש עולם אדם קדמון כמודל לבניית מערכת רוחנית אחרת בעולם אחר, עולם האצילות, מערכת שתכונה בשם "אדם". מערכת ה"אדם" תיבנה על פי מתכונתו וצורתו של עולם אדם קדמון, ומכאן נגזר שמו של עולם אדם קדמון.

לאחר יציאת חמשת פרצופי עולם אדם קדמון התמלא לחלוטין כל החלק שמפה דגלגלתא ועד הטבור שלה, אך חלק ה"סוף", שהוא המלכות עצמה, נותר ריק לחלוטין מאור חוכמה. בסוף הפרצוף היה אמנם אור חסדים שגרם למעט סיפוק מכך שמלכות אינה משתמשת עם הרצון שלה, אלא רוצה להידמות לבורא, אך מלבד הסיפוק הקטן הזה לא היה ב"סוף" מאום.

והנה עיקר קבלת האור הוא דווקא ב"סוף" הפרצוף, במלכות עצמה – דווקא בחלק זה טמונה עיקר היכולת להַנות לבורא ולהשתוות עמו. פסגת השתוות הצורה, הנקראת "דבקות", תושג רק כאשר ה"סוף" של גלגלתא יוכל לקבל על מנת להשפיע, אבל בעולם א"ק עדיין אין מסך המאפשר לקבל על מנת להשפיע גם בסוף הפרצוף.

כוח המסך בעולם אדם קדמון מאפשר רק את דחיית האור ולא את פריצתו ישירות אל ה"סוף". מכל פרצופי אדם קדמון רק גלגלתא יכלה למלא את ה"סוף" באור חסדים. שאר הפרצופים, המנות החלשות יותר של ההשפעה, לא יכלו לעבוד עמו כלל.

ה"סוף" דגלגלתא מסמל אפוא את כל החלק שנותר ריק במלכות דא"ס בלא פעולת השפעה. כאשר יוכל חלק זה להגיע ממצב של ריקנות למצב של מילוי, יהיה זה "גמר התיקון" – גמר תיקונה של המלכות דא"ס בהידמותה לבורא.

ביציאת חמשת הפרצופים – גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה וב"ן – מלכות דא"ס מממשת את עצמה.

ונשאלת השאלה, מנין תשאב מלכות דא"ס כוחות נוספים להתפתחותה? בנקודה זו באה לידי ביטוי פעולתו של פרצוף ס"ג – דווקא הוא יידרש כעת לפעולה ולא המלכות. זאת משום שפרצוף ס"ג הוא פרצוף הבינה.

לאחר הרגשת הנותן בד' בחינות דאור ישר התעורר בבינה הרצון להידמות לנותן, ורצונה להשפיע בָּנָה את שאר ההתפשטות. כך, כמו בד' בחינות דאור ישר, גם בעולם אדם קדמון פרצוף הבינה הוא האחראי על המשך ההתפתחות.

בטרם נבאר את המשך ההתפתחות נרחיב במעט את ההסבר על פעולתה של בחינה ב', הנקראת "בּינה". בבחינה א' ברא הבורא בנברא רצון לקבל, ועל ידי הופעתו עצמו בתוך הנברא הקנה לנברא רצון להשפיע. שני הרצונות האלה, לקבל ולהשפיע, מקורם בבורא. הרצון להשפיע החל לפעול את פעולתו בנברא. אלמלא בחינה ב', היתה בחינה א' נשארת במצבה – מלאה באור בלא כל שינוי. אלא שבחינה ב' הולידה את בחינה ג'. רצונה של בחינה ג' לקבל על מנת להשפיע הוא תוצאה מבחינה ב'. למעשה גם הרצון ליהנות של בחינה ד' הוא תוצאה ישירה מבחינה ב': כל התענוג המתגלה בבחינה ב', כלומר כל מה שקיבלה מבחינות א' ושורש, הופך בה להשפעה, ובבחינה ד' לקבלה.

מכאן מובן מדוע בחינה ב' מכונה "גבורה עילאה", היינו התגברות עליונה, ובחינה ד' "גבורה תתאה", התגברות תחתונה. סימן נוסף לקשר שבין שתי הבחינות האלה נמצא בשם הוי"ה: שתיהן מסומנות באות ה'. גם מלכות וגם בינה הן תוצאה של הרגשת הנותן. סיכומו של דבר: בחינה ב', הבינה, היא שפועלת בכל המציאות לפי הדוגמה שיש לה מד' בחינות דאור ישר.

בעולם "אדם קדמון" הכלי מממש את עצמו בכל אחת מד' הבחינות שבו ובשורשן. לאחר יציאת בחינות שורש וא' (פרצופי גלגלתא וע"ב) יוצאת בחינה ב', שנקראת "פרצוף ס"ג". אולם כשפרצוף ס"ג מתחיל בפעולתו, אין הוא ממשיך ישירות להולדת הפרצופים מ"ה וב"ן. כפרצוף בינה, דאגתו העיקרית היא למלכות שהוליד. הוא רוצה לספק למלכות את כל התיקונים ולהביאה לגמר התיקון, לקבָּלה בכוונה על מנת להשפיע. משום כך, ומתוך הדחף שלו להשפיע, מבצע ס"ג פעולה מיוחדת.

בכל אחד מחלקי הפרצוף – ראש, תוך וסוף – ובפרצוף כולו יש עשר ספירות. פרצוף גלגלתא, למשל, נתחלק לכתר-חוכמה-בינה (כח"ב) בראש; חסד-גבורה-תפארת (חג"ת) בתוך שלו; ונצח-הוד-יסוד-מלכות (נהי"מ) בסוף (ראו שרטוט מס' 1).

שרטוט מס' 1

לאחר התפשטות פרצוף גלגלתא ופרצוף ע"ב בעקבותיו, מתפשט פרצוף ס"ג. כל פרצוף תחתון מתפשט מהפה דעליון ועד לטבורו, והפה של הפרצוף התחתון עומד במקום החזה של הפרצוף העליון. פרצוף ס"ג היוצא על רשימות ג/ב הוא פרצוף בינה, יש בו רצון להשפיע. בדומה לבחינה ב' בד' בחינות דאור ישר התכונה של ס"ג היא תכונת ההשפעה. מכיוון שכך, נדחף ס"ג לפעולה כלפי חלק המלכות שמטבור עד סיום, אותו חלק שנותר ריק.

לאחר הזיווג דהכאה על רשימות ג' דהתלבשות וב' דעביות מתפשט בס"ג אור פנימי בתוך הפרצוף. הרשימו ג' דהתלבשות מורה, כי באור המתפשט בס"ג יש קצת אור חוכמה. לכן מתוקף צמצום א' האוסר כניסת אור חוכמה מטבור דגלגלתא ולמטה, אין ביכולתו של ס"ג למלא את חלק המלכות שמטבור ועד הסיום. בחלק זה של הפרצוף אין מסך לקבלת אור חוכמה בעל מנת להשפיע.

אולם כדרך כל הפרצופים, כתוצאה מ"ביטוש פנים ומקיף", פרצוף ס"ג מזדכך, ובהזדככותו הוא בא לבחינת ב' דהתלבשות ב' דעביות. הרשימות ב/ב הן בינה טהורה וכיוון שהפרצוף היוצא עליהן הוא כולו אור חסדים, יש באפשרותו להתפשט מעל לטבור דגלגלתא ומתחתיו.

הפרצוף שיוצא על רשימות ב/ב מתפשט אפוא מתחת לטבור דגלגלתא וממלא את הכלים של נה"י דגלגלתא באור החסדים שלו, בתענוג מהשפעה (ראו שרטוט מס' 2). הכלים של נה"י דגלגלתא הם רצון לקבל, והרשימות שנותרו בכלים הללו לאחר הזדככות הגלגלתא הן רשימות ד/ג.

שרטוט מס' 2

מילוי נה"י דגלגלתא באור החסדים גורם להתחברותם עם חלק הס"ג שירד מתחת לטבור. זאת משום שאור החסדים המגיע מבִּינָה ומתפשט בשני הפרצופים מקרב ומחבר אותם יחד. יש חוק ברוחניות: האור המתפשט בכלי מדכא את הכלי – כשהאור מתפשט, הנברא אינו מבחין בכלי אלא בפעולת האור שבו.

מילוי אור החסדים מקרב אפוא בין נה"י דגלגלתא לחלק הס"ג שירד מתחת לטבור. נה"י דגלגלתא עם הרשימות ד/ג משפיעים את עביותם, את רצונם, לבינה, לאותו חלק של ס"ג עם הרשימות ב/ב שירד מתחת לטבור.

מתחת לטבור דגלגלתא יש מסך בעביות ד'. בהזדככות פרצופי גלגלתא וע"ב נחלש המסך, ובחלק הס"ג שמתחת לטבור המסך הוא כבר בעביות ב'. בינה שירדה מתחת לטבור הכללי מרגישה את העביות הגדולה של גלגלתא, את העביות של בחינה ד', וכיוון שאין ביכולתה לספק את המסך והמילוי שבחינה ד' חפצה בהם, היא מצטמצמת.

כדי להבין את צמצום הבינה נחזור שוב אל ד' בחינות דאור ישר. מבחינת שורש יצאה בחינה א' – כלי קבלה. מתוך כלי הקבלה יצאה בחינה ב' – בינה עם רצונה להשפיע. בחינה ב' כוללת בתוכה שתי בחינות: בחלקה העליון היא רצון להשפיע, ובחלקה התחתון היא החלטה כיצד להשפיע, כלומר לקבל בבחינה ג', כך שהקבלה תהיה כהשפעה (ראו שרטוט מס' 3).

שרטוט מס' 3

החלק העליון בבחינה ב' הוא רצון להשפיע, והחלק התחתון של בחינה ב' הוא כוונה לקבל בעל מנת להשפיע. בחינה ג' כבר מקבלת בפועל בעל מנת להשפיע. כלומר, חלקה העליון של בחינה ב' רק מתחיל לרצות להשפיע, ואילו החלק התחתון כבר מתכנן את פעולת ההשפעה ממש.

• החלק העליון בבינה נקרא "ג"ר דבינה" – ג' הספירות הראשונות של בינה.

• החלק התחתון בבינה נקרא "ז"ת דבינה" – ז' הספירות התחתונות של בינה.

את פשר חלוקה זו ניתן להסביר בעזרת מבנהו של זעיר אנפין. כאמור לעיל, זעיר אנפין כולל שישה חלקים: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד. ששת חלקי הז"א נקראים בלשון הקבלה ו"ק (ו' קצוות). אחרי ז"א עומדת המלכות, המקבלת. לפניו עומדת בינה, הנותנת. בינה מולידה את זעיר אנפין ואת מלכות העומדת אחריו (ראו שרטוט מס' 4). ז"ת דבינה הוא החלק בבינה הדואג לתחתונים ממנה, לו' קצוות ולמלכות. לכן הוא מכונה ז"ת (ז' תחתונות).

ז"ת דבינה הוא החלק תחתון שאליו תצטרך בינה להשפיע. בו היא מתכננת כיצד תקבל מלמעלה ותעביר למטה, לשבע הספירות התחתונות (שש של הז"א, והמלכות).

שרטוט מס' 4

ג"ר (ג' ראשונות) דבינה הן כתר, חוכמה ובינה עצמה. כדי להבין מהי השפעה, בינה צריכה להיות כלולה מבחינת שורש – ספירת כתר, מבחינה א' – חוכמה, ומהתוצאה מהן – בּינה עצמה (ראו שרטוט מס' 5). לכן חלקה העליון נקרא "ג"ר דבינה".

שרטוט מס' 5

פרצוף בינה כולל אפוא שני חלקים, ג"ר וז"ת. ג"ר דבינה הוא חלק הבינה שמעל הטבור, וז"ת דבינה הוא חלק הבינה שירד מתחת לטבור כדי לטפל במלכות. כל חלק של פרצוף המיועד לטפל בפרצוף אחר מסתדר במבנה בן עשר ספירות. זה יכול להיות חלק קטן מפרצוף גדול, אבל אם יש לו תפקיד מיוחד, הוא מתארגן כפעולה שלמה במבנה בן עשר ספירות. לכן גם בז"ת דבינה, שירדו מתחת לטבור כדי לטפל במלכות, יש עשר ספירות: כתר, חוכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

כעת נתאר את המבנה של ז"ת דבינה, שירדו מתחת לטבור והתערבו עם נה"י דגלגלתא. כתר, חוכמה ובינה שבז"ת דבינה אינם שייכים לז"ת דבינה עצמם. אלה כלים שנוצרו בז"ת דבינה כג' ראשונות רק כדי שיתחילו לעבוד על חסרונות התחתונים. גם חסד, גבורה ותפארת שבז"ת דבינה שייכים לג' ראשונות. כפי שאמרנו לעיל, ספירת חסד דומה לכתר, גבורה לחוכמה, ותפארת לבינה (ראו שיעור מס' 2, פרק "שש ספירות בזעיר אנפין"). ספירת התפארת כוללת גם היא עשר ספירות וגם היא, כמו בינה, נחלקת לשניים: חלק הג"ר שלה שייך לבינה, וחלק הז"ת שלה שייך לזעיר אנפין שלמטה מבינה (ראו שרטוט מס' 6).

הכלים כתר, חוכמה, בינה, חסד, גבורה וג"ר דתפארת שייכים להשפעה בלבד. כלים אלה נקראים "גלגלא עיניים" (ג"ע) (ראו שרטוט מס' 6). כתר, חוכמה ובינה נקראים "גלגלתא", חסד, גבורה וג"ר דתפארת נקראים "עיניים". הכלים גלגלתא ועיניים הם ג"ר דז"ת דבינה (ראו שרטוט מס' 6) – הג"ר עצמו (כח"ב) והג"ר של זעיר אנפין (חג"ת).

החלקים שמתחת לג"ר נקראים "אוזן", "חוטם" ו"פה" (אח"פ); ז"ת של תפארת הן "אוזן"; נצח, הוד ויסוד הן "חוטם"; ומלכות היא ה"פה"(ראו שרטוט מס' 6). בניגוד לג"ע שהם כלים של השפעה, האח"פ הם כלים של קבלה. כך מתחלקת הבינה שיורדת מתחת לטבור ומתערבת עם נה"י דגלגלתא.

שרטוט מס' 6

כפי שאמרנו בתחילת הדברים, נה"י דגלגלתא משפיע את עביותו על בינה שירדה מתחת לטבור. כעת אפשר לדייק ולומר, כי הרצון הגדול של בחינה ד' משפיע רק על האח"פ של בינה ולא על חלק ההשפעה שלה, לא על הגלגלתא ועיניים. בחינה ד' מוסיפה אפוא לאח"פ דבינה שמתחת לטבור רצון לקבל של ד' דעביות, ובכך היא מבודדת אותו משאר הפרצוף (ראו שרטוט מס' 7).

אם כן, לאחר ירידת בינה מתחת לטבור דגלגלתא, שולט רצון לקבל גדול מאוד בעביות ד' על האח"פ של בינה, על נהי"מ שלה. אבל לבינה יש מסך רק על ב' דעביות. לכן, כשהרצון הגדול בעביות ד' מתגלה, מתברר לבינה כי אין ביכולתה לספק למלכות אורות כלל. בינה יכולה לשלוט רק על הגלגלתא עיניים שלה, וכתוצאה מכך היא מצטמצמת בפעולתה כלפי המלכות ואינה מפעילה את החלק התחתון שלה, את האח"פ (ראו שרטוט מס' 7).

שרטוט מס' 7

הפרצוף היורד מתחת לטבור נקרא "נקודות דס"ג". הוא נקרא כך, משום שהוא מתפשט בעת יציאת האורות מפרצוף ס"ג. האורות המסתלקים מהפרצוף בעת הזדככות המסך נקראים "נקודות", כי הם מגלים את המלכות כנקודה שחורה שאינה מסוגלת לקבל דבר. המסך המזדכך מטבור לפה אינו מזדכך בבת אחת. בדרכו למעלה, לפה דראש, הוא מזדווג על כל דרגה שמתגלה בדרך זיכוכו, והפרצופים היוצאים בזיווגים אלה נקראים פרצופי ה"נקודות".

אם כן, המסך העומד בטבור דס"ג מזדכך מג/ב ועולה לפה דראש למצב של ב/א. ובזמן הזדככות המסך, בזיווג על רשימות ב/ב, יוצא פרצוף נקודות דס"ג (ראו שרטוט מס' 8). פרצוף נקודות דס"ג מתפשט למטה מטבור וממלא את נה"י דגלגלתא, ומתוך החיבור ביניהם נעשה בנקודות דס"ג צמצום ב'.

שרטוט מס' 8

לא הבִּינָה מצטמצמת, אלא החלק שבה המיועד לטיפול במלכות. חלק הבינה המיועד לטפל בתחתונים מבין, כי אין ביכולתו לספק לתחתונים מסכים, תיקונים או אורות, ולכן הוא מצטמצם. המלכות העומדת בסיום הפרצוף עולה בהגבלתה למקום שבו נגמרים הכלים דהשפעה, ועלייתה זו נקראת "צמצום ב'" (ראו שרטוט מס' 8).

את צמצום ב' אפשר לתאר גם ביחס למלכות דא"ס. כזכור, בחינת שורש משפיעה לבחינה א', ובחינה א' הופכת לב'; בחינה ב' מוציאה מתוכה את בחינה ג', וג' את ד' (מלכות). עתה, בצמצום ב', בחינה ד' מבקשת מהבינה שלא לתת לה מאורה, מפני שאינה מסוגלת לקבל אותו בעל מנת להשפיע (ראו שרטוט מס' 9).

בצמצום ב' מלכות מגיבה על פעולת הבינה, ובכך למעשה נוצר לראשונה קשר בין התחתון לעליון. מלכות משפיעה על בינה. הנברא, שהוא המלכות, עושה צמצום בבורא. הוא אינו רוצה להיות מקבל על מנת לקבל, ולקבל על מנת להשפיע הוא אינו מסוגל. לכן הוא מצמצם את פעולת הבורא עליו. הוא כביכול אומר לבורא: "אני לא רוצה, ואתה – אל תעשה".

שרטוט מס' 9

פעולה זו, הנקראת "צמצום ב'", היא פעולה חשובה מאין כמוה. הודות לה נבנה קשר מהנברא בחזרה אל הבורא. צמצום ב' קובע את מצבו של הנברא כמשפיע, מפני שסירובו של הנברא לקבל הופך אותו למשפיע. בסירובו לקבל הוא מבטא את רצונו להידמות לעליון. פעולת הנברא בצמצום ב' היא נקודה מכריעה בכל ההתפתחות "מלמעלה למטה". זו הפעם הראשונה שבה הנברא מגיב לפעולות הבורא. מכאן והלאה נוכל כבר לדבר על פעולות שיביאו בסופן להיווצרות הנברא האמיתי.

*

אמנם, בירידת נקודות דס"ג אל מתחת לטבור בינה עדיין אינה משפיעה על מלכות, כך שמלכות תיתקן, אך ירידת נקודות דס"ג גרמה לחיבור מיוחד בין מלכות ובינה ועתה הן יכולות לעבוד בהדדיות. לעת עתה השפעת המלכות על בינה באה לידי ביטוי בצמצום ב'. אך בהמשך התהליך, כאשר מלכות תקבל על עצמה תיקונים, היא תחייב את בינה להשפיע לה בחזרה את האורות שעתה היא מסרבת לקבל. בשלב זה רק מלכות היא הפועלת כלפי הבינה ומגיבה אליה, אך תגובה זו תגרום בעתיד לפעולות משותפות רבות של בינה ומלכות.

שיתוף הפעולה בין בינה למלכות יביא לתיקונה של כל המלכות שמתחת לטבור. מלכות תקבל תיקונים מבינה ותתמלא באור בכוונה על מנת להשפיע. בכך תגיע כל מלכות דא"ס, שהיא נברא, לגמר התיקון.

פרצוף נקודות דס"ג ירד מתחת לטבור הכללי כדי לטפל במלכות. התחברותו עם מלכות הותירה בו התרשמות ממנה, כך שלאחר צמצום ב' נותרו בס"ג שני סוגי רשימות:

• רשימות מפרצוף נקודות דס"ג שירד מתחת לטבור: רשימות ב' דהתלבשות וא' דעביות מצומצמים בצמצום ב' (ראו שרטוט מס' 10).

• רשימות ממלכות (נה"י דגלגלתא): רשימות ד' דהתלבשות וג' דעביות.

אלה הנתונים שנותרו בס"ג לאחר פעולת בינה ומלכות זו על זו.

שרטוט מס' 10

רשימות ב/א המצומצמות הן רשימות מפרצוף בינה המצומצם, ורשימות ד/ג מורות על הסיבה לצמצומו, על חלקה של מלכות בצ"ב. כמו כל רשימו אחר, גם הרשימות הנותרות לאחר צ"ב דורשות מהרצון לממשם – לאחר סדרת הפעולות המתרחשות מתחת לטבור דגלגלתא וצמצום ב' עולות הרשימות האמורות לפה דראש דס"ג ודורשות מילוי.

זוג הרשימות הראשון שדורש מילוי הוא רשימות ב/א המצומצמות. "מצומצמות" פירושו, שהן אינן דורשות לקבל מילוי לכל הפרצוף. לאחר צמצום ב' אסור להן לבקש מילוי לכל הפרצוף. הן רוצות להתמלא רק בכלים, כתר, חוכמה, בינה, חסד, גבורה וחלק מתפארת – הכלים המכונים "גלגלתא ועיניים" (ג"ע). המקום שבו מסתיימים כלים אלה מכונה "פרסא", שם נעשה ההפסק.

ראש דס"ג מגיב לדרישת הרשימות ובמקום לעשות זיווג בפה שלו, זיווג הממלא את כל הכלים, הוא עושה זיווג רק על חלק מהראש במטרה למלא את הכלים של גלגלתא ועיניים בלבד. לשם כך נחלק הראש עצמו לג"ע ולאח"פ:

• ג"ע = כתר, חוכמה והחלק העליון של בינה.

• אח"פ = ז"ת דבינה, ז"א ומלכות (ראו שרטוט מס' 11).

ראש דס"ג עושה אפוא זיווג על רשימות ב/א המצומצמות בג"ע דראש, במקום המכונה "נקבי עיניים" (נ"ע), וכתוצאה מהזיווג מתפשט האור מתחת לטבור וממלא את הכלים של ג"ע בלבד (ראו שרטוט מס' 11).

שרטוט מס' 11

הפרצוף היוצא על רשימות ב/א המצומצמות נקרא "פרצוף נקודים בקטנוּת" – "נקודים", מפני שהוא יוצא על הרשימות הנותרות מפרצוף נקודות דס"ג, ו"קטנוּת" מפני שהוא משתמש רק בכלים דהשפעה. למרות היותו פרצוף אחד בלבד, נקרא נקודים בשם "עולם". הוא נקרא כך על שם העתיד, שכן בעתיד יעלו זוג הרשימות השני, רשימות ד/ג, אל ראש הס"ג וייעשה עליהם זיווג על קומה שלמה.

המבנה של פרצוף נקודים מיוחד מאוד. הוא נחלק לשלושה חלקים:

1. כתר.

2. חוכמה ובינה, הנקראים "אבא ואמא" (או"א).

3. זעיר אנפין ומלכות, המכונים גם "זעיר אנפין ונוקבא" (זו"ן).

כפי שראינו, בכל חלק קטן ביותר מהפרצוף שפועל כלפי חלק אחר יש עשר ספירות. גם בכל חלק מפרצוף הנקודים: כתר, או"א וזו"ן, יש עשר ספירות. אלא שבכל אחד מן החלקים של פרצוף הנקודים ובכל ספירה וספירה של פרצוף זה עובדים רק עם החלקים השייכים לגלגלתא ועיניים. כלומר, בכל חלק בנקודים יש עשר ספירות, אך משתמשים בו רק בכתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה וחצי תפארת.

לכן אם נבדיל את כל החלקים שעובדים בכתר דנקודים מהחלקים שאינם עובדים, נמצא שג"ע שלו פועלים, והאח"פ שלו אינם פועלים. כך גם באו"א – ג"ע נמצאים בפעולה, ואח"פ אינם פועלים. וכמוהם הזו"ן – ג"ע שלהם נמצאים בפעולה, והאח"פ שלהם, המצוי מתחת לפרסא, אינו פועל (ראו שרטוט מס' 12).

שרטוט מס' 12

את המבנה של עולם הנקודים בקטנות אפשר לתאר גם כך:

שרטוט מס' 13

בשרטוטים 11 ו-12 אפשר לראות, כי חלקו התחתון של כל פרצוף עליון בנקודים נמצא בתוך חלקו העליון של הפרצוף התחתון. חלקו התחתון של כתר, האח"פ של כתר, נמצא בחלקו העליון של או"א, בג"ע שלהם, והאח"פ של או"א נמצא בתוך ג"ע של זו"ן.

החלוקה המיוחדת הזו של פרצופי הנקודים גורמת ליצירת קשר בין הפרצוף העליון לפרצוף התחתון. הקשר בין הפרצוף העליון לפרצוף התחתון נמשך עד לעולם שלנו, עד אלינו, כך שגם בנו נמצא חלק מהפרצוף העליון.

אם אדם מגלה בתוכו, בכלי הרוחני שלו, את החלקים ג"ע ואח"פ, אז בתוך ג"ע שלו הוא יוכל לגלות את האח"פ של העליון. זהו גילוי בעל חשיבות עצומה, שכן הוא מאפשר לאדם לתפוס את האח"פ של העליון ובעזרתו לעלות עד אין סוף (ראו שרטוט מס' 14). "עד אין סוף" פירושו עד למחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, עד למקום שאליו הבורא רוצה שנגיע.

שרטוט מס' 14

מכאן מובן שצמצום ב', יצירת הקשר בין בינה ומלכות, הוא בבחינת הצלה למלכות. צמצום ב' מאפשר למלכות התקשרות הדרגתית עם בינה, עם הפרצופים העליונים; והקשר בין בינה למלכות מאפשר למלכות לעלות בהדרגה מג"ע שלה לאח"פ של העליון, ומאח"פ של העליון לג"ע שלו, ושוב לאח"פ של העליון ממנו וכן הלאה.

בעלייה כזו בסולם המדרגות נוכל להעפיל עד אין סוף.

לאחר יציאת עולם הנקודים בקטנות, על הרשימות של בינה המצומצמת, יוצא זיווג נוסף ומיוחד על זוג הרשימות השני: רשימות ד/ג. כתוצאה מזיווג זה יוצאת "גדלוּת דעולם הנקודים".

רשימות ד/ג הן רשימות מגלגלתא הרוצות לקבל על מנת להשפיע בכל עוצמתן, בעביות ד'. רשימות ד/ג מבקשות מראש דס"ג להביא להם את כוח המסך ואת אורות המילוי, וכתגובה נעשה עליהם זיווג בראש הס"ג. כאמור, הזיווג על רשימות ד/ג נעשה על כל הקומה של פרצוף ס"ג, היינו בפה דראש שלו ולא ב"נקבי עיניים". כתוצאה מזיווג זה מתפשט האור לכתר של הנקודים, מכתר לאו"א ומאו"א לזו"ן (ראו שרטוט מס' 15). האור ממשיך לעבור מג"ע דזו"ן המצויים מעל לפרסא, דרך הפרסא אל האח"פ דזו"ן. וכאשר הוא מגיע אל המקום שבו מתחילה הפרסא, הכלים של זו"ן מתחילים להישבר – לאבד את המסך – במה שנקרא "שבירת הכלים".

שרטוט מס' 15

מהפרסא ומטה שולט צמצום ב', המוֹרֶה כי מתחת לפרסא אין כוח לקבל על מנת להשפיע. והנה, למרות ההגבלה של צמצום ב', הרשימות ד/ג דורשות מבינה את כוח המסך ואת אורות המילוי.

יכולתה של בינה לספק את כוחות המסך למלכות אינה מוטלת בספק. אלמלא כן, מחשבת הבריאה שלפיה כל רצונות המלכות יתוקנו בעל מנת להשפיע לא היתה יכולה להתקיים. בבינה יש בוודאי רצון לספק למלכות את כל הכוחות ולמלא אותה בכל האורות. הדבר מושרש עוד במחשבת הבריאה, כדברי המשורר: "סוף מעשה במחשבה תחילה" (מתוך פיוט "לכה דודי"). מחשבת הבריאה קובעת, כי בסופו של דבר יקבלו כל הכלים של מלכות את כוחות המסך ויוכלו לקבל על מנת להשפיע.

לכן כאשר בינה מתפשטת בזיווג החדש על גדלות הנקודים ומקבלת את האורות הגדולים על רשימות ד/ג מעולם אין סוף דרך גלגלתא וע"ב, היא מרגישה את עצמה כיכולה, ואף כמחויבת, להעביר את האורות למטה למלכות. אולם התנאים המאפשרים למלכות לקבל בעל מנת להשפיע עדיין לא הבשילו. מלכות עדיין לא נתערבה בבינה במידה מספקת.

בסוף גלגלתא נמצאת מלכות המצומצמת בצמצום א'. היא רוצה לקבל על מנת להשפיע, אבל אינה מסוגלת לכך. כשנקודות דס"ג יורדות מתחת לטבור, בינה מעוררת את מלכות להידמות למשפיע ומצטמצמת בצמצום ב'. לאחר צמצום ב' נשאר בבינה חלק קטן שמשפיע (ג"ע), ואילו במלכות נשאר חלק גדול שמצומצם מלקבל, עם רצון לממש את עצמו בלקבל על מנת להשפיע (נהי"מ דגלגלתא).

בהתפשטות עולם הנקודים על רשימות ד/ג המצב שונה. בינה פותחת את עצמה ומשפיעה למלכות בכל יכולתה את כוחות המסך ואת אורות המילוי. אולם כוחות המסך עדיין אינם יכולים לעבור למטה מהפרסא. בהתפשטות עולם הנקודים על רשימות ד/ג בינה משפיעה על מלכות בשתי פעולות: הפעולה הראשונה נקראת "אור ע"ב-ס"ג" – אור המספק לתחתון מסך. הפעולה השנייה נקראת "אור המילוי" – אור הממלא את התחתון באור פנימי. אלא שביציאת הגדלות דנקודים אור ע"ב-ס"ג פועל את פעולתו בפעם הראשונה, ובפרצוף הנקודים חסרות ההבחנות האם אור ע"ב-ס"ג יכול לפעול על כל הכלים שלו או לא.

בדיקה אמיתית תיתכן רק מתוך ניסיון בפועל. בכוח, ודאי שהרצון לקבל על מנת להשפיע קיים בכל הכלים מתחת לפרסא, אבל עדיין לא ידוע האם הם יכולים לקבל על מנת להשפיע בפועל. הפרסא מסתירה את הכלים של ז"ת דבינה, ולכן אי-אפשר לדעת בוודאות האם הרצון לקבל על מנת להשפיע קיים בהם בפועל.

התחושה היא, כי הרצון לקבל על מנת להשפיע אכן קיים בפועל. זאת משום שהרצון במלכות, הרצון בבינה והרצון המשותף שלהן בזיווג בראש דס"ג הוא לקבל על מנת להשפיע.

מכאן מובן מדוע הכלים שמתחת לפרסא לא ידעו מראש כי לא יוכלו לקבל על מנת להשפיע. כוונתם היתה לקבל על מנת להשפיע, אולם בפועל היא לא באה לידי מימוש, והכלים נשברו – אִיבּדו את המסך.

שבירת הכלים פירושה איבוד כוונת המסך – התחלפות הכוונה מעל מנת להשפיע לעל מנת לקבל. הכלים כתר ואו"א, הכלים של הג"ר, של הראש, גרמו לכלים של ז"ת לאיבוד המסך ולשבירה. למעשה הנברא הוא שנשבר. הרי למדנו כי ג"ר הם תכונות הבורא וז"ת הם תכונות הנברא.

אלא שתוצאות השבירה אינן מסתכמות באיבוד המסך בלבד. לאחר שבירת הכלים התעורר בנברא לראשונה רצון לקבל לעצמו. עד שבירת הכלים הנברא מעולם לא רצה לקבל לעצמו.

בד' בחינות דאור ישר קיבל הנברא רק בבחינה א', וגם אז היתה הקבלה כולה על חשבון הבורא. אמנם, גם בבחינה ד' קיבל הנברא את האור, אך מיד חש בושה והצטמצם. קבלת האור בבחינה ד' לא נעשתה מתוך ידיעה ברורה כי הקבלה תרחיק את הנברא מהבורא. בניגוד לכך, לאחר שבירת הכלים יש כבר נתונים ברורים המעידים על הופכיות מוחלטת של הנברא מהבורא ולמרות זאת הנברא אינו מתחשב בהם. לאחר השבירה הנברא רוצה לקבל רק לעצמו בכל הכלים שלו.

יחד עם זאת, למרות כל הנאמר לעיל, שבירת הכלים מניבה תוצאה טובה מאוד. זאת משום שכפועל יוצא מהשבירה התחברו בינה ומלכות יחד בכל הכלים שמתחת לפרסא, כך שאי-אפשר להפריד ביניהן. המסך נאבד, הכוונה על מנת להשפיע נעלמה, וכתוצאה מכך גם בינה וגם מלכות, כל הכלים שמתחת לפרסא, נמצאים בכוונה אחת – ליהנות. הכוונה המשותפת של כל הכלים השבורים מקרבת ביניהם, מאחדת אותם. ואיחוד מלכות ובינה הוא תוצאה טובה מאין כמוה.

את כל דרך התפתחות הנברא, מד' בחינות דאור ישר והלאה, מלווה המחשבה כיצד אפשר לחבר בין מלכות לבינה, כלומר באיזה אופן תוכל מלכות לקבל כוחות השפעה מבינה ולרכוש את טבע הבינה. והנה, כתוצאה משבירת הכלים בינה ירדה למלכות. בינה ומלכות איבדו אמנם את המסך, אך בכך הן התחברו.

החיבור בין בינה למלכות כתוצאה מהשבירה הוא בכוונה על מנת לקבל ומשמעותו היא, שעתה גם היחס של הנברא לבורא הוא יחס של ניצול. כלומר, החיבור בין בינה ומלכות בכוונה על מנת לקבל כתוצאה מהשבירה, אינו בכוונה לקבל תענוגים מהבורא, אלא בכוונה של הנברא ליהנות מהעובדה שדווקא הבורא משרת אותו. היחס הזה הוא המכונה "לקבל לעצמי".

מה ההבדל בין הקבלה בבחינה ד' בד' בחינות דאור ישר ובין המצב המתגלה לאחר שבירת הכלים? מלכות דא"ס (בחינה ד') נהנית מקבלת המתנה בבחינה א' ומרגישה את הבורא כנותן המתנה בבחינה ב'. בבחינה ג' היא פועלת כמו הבורא וכתוצאה מכך חשה כיצד הבורא פועל כלפיה, ובבחינה ד' היא רוצה ליהנות מהכול, גם מהמתנה וגם מנותן המתנה. אלא שבבחינה ד', בשונה משבירת הכלים, מדובר בגילוי פעולת הקבלה בפעם הראשונה, ולכן אין הדבר בבחינת איסור. "איסור" פירושו, שכבר מרגישים את הטעמים וחרף זאת שבים ועוברים על האיסור.

בשבירת הכלים הדגש הוא על שבירת הכוונה. עתה, לאחר השבירה, הכוונה היא על מנת לקבל; הנברא רוצה שהבורא יהיה המשרת שלו.

לסיכום, נעבור שוב על כל תהליך ההתפתחות עד שבירת הכלים.

ממחשבת הבריאה יצאו ארבע בחינות דאור ישר – בחינות א', ב', ג' וד'. בחינה ד', הנקראת "מלכות דא"ס", צמצמה את עצמה, ומצבה לאחר הצמצום נקרא "עולם הצמצום". לאחר הצמצום התחילה המלכות לעבוד עם המסך והולידה את חמשת הפרצופים של עולם אדם קדמון. ביציאת חמשת הפרצופים של עולם אדם קדמון מילאה מלכות את עצמה רק בחלקה העליון, עד הטבור (ראו שרטוט מס' 16).

שרטוט מס' 16

בשלב הבא בתהליך פורצת מלכות דא"ס למטה מהטבור ושם היא מקדשת חלק מן המלכות (המצויה מתחת לטבור) בתכונות הבינה. בחלק הנותר היא גורמת לשבירה. הגבול בין שני החלקים הללו שמתחת לטבור הוא הפרסא (ראו שרטוט מס' 17). ביציאתם של חמשת פרצופי א"ק מתמלאת המלכות דא"ס עד הטבור, ובירידת בינה מתחת לטבור מתמלאת מלכות דא"ס עד הפרסא.

נמצא, כי לאחר שבירת הכלים עדיין חסר מילוי בחלק של הכלים השבורים, למטה מהפרסא. אמנם, הכלים שבורים, אך השבירה אפשרה חיבור בין מלכות ובינה. ובמידה שבינה תתקן את עצמה, ולאחר תיקונה תתקן את מלכות בתכונותיה – בכוונה על מנת להשפיע – יהיה אפשר למלא את החלק הנותר של המלכות. מילוי החלק הנותר של המלכות פירושו גמר התיקון, תיקון כל המלכות דא"ס בעל מנת להשפיע.

שרטוט מס' 17

כל הידיעות המובאות בספרי הקבלה משבירת הכלים והלאה נקראות בכללות "עולם התיקון". אם החלק השבור ישיג תיקון ויתמלא באור, תבוא מחשבת הבריאה לידי מימוש.

כדי לתקן את הנברא ולהביאו לידי השתוות הצורה לבורא יש לצרף את תכונת ההשפעה אל המלכות. המלכות יודעת רק דבר אחד – לקבל וליהנות. אם מלכות תבין מהי השפעה, היא תוכל להרכיב עליה מסך, כוונה על מנת להשפיע, והמסך יאפשר לה לקבל כדי להשפיע לבורא.

פעולה עם מסך נקראת "לקבל על מנת להשפיע". הנברא אינו זקוק ליותר ממנה וגם אינו מסוגל ליותר. הרי בסופו של דבר הנברא הוא מקבל, ואין באפשרותו לתת. כל שביכולתו של הנברא לעשות הוא לרצות להַנות לאחרים באמצעות פעולת הקבלה.

בעולם שלנו, עקב מציאות האדם בגוף, לכאורה יש ביכולתו לתת. הוא יכול לקחת משהו וכלפי חוץ לתת אותו. פעולה זו מכונה בפינו "נתינה". אבל אם נתייחס לכלי הפנימי של האדם, למהותו המופשטת מלבושי הגוף, לנשמה בלבד, הרי שנשמת האדם יודעת רק לקבל. הגוף מטעה את האדם לחשוב כי ביכולתו לתת, אך לאמיתו של דבר האדם נותן, כי בתוככי נשמתו הוא בטוח שהנתינה תביא לו תועלת. אין אפשרות אחרת. טבעו של הנברא הוא ליהנות, לקבל הנאה ותענוג.

אם כן השאלה היא, איך אפשר לרכוש את הכוונה על מנת להשפיע? כיצד יוכל האדם להשתמש בפעולת הקבלה כדי לגרום תענוג לזולת? איך אפשר שהתענוג יהיה מנותק מהאדם לחלוטין בלא שום קשר לעצמו, בלא שום כוונת רווח, אף לא בצורה עקיפה?

רכישת הכוונה על מנת להשפיע אפשרית רק על ידי "המאור המחזיר למוטב". המאור המחזיר למוטב הוא נס של ממש. זהו כוח עליון מיוחד המכונה גם בשם "תורה". עליו נאמר: "המאור שבה מחזירו למוטב" (איכה רבה, פתיחתא, אות ב).

האדם רוכש את כוונת ההשפעה כתוצאה מלימוד "תורה". אם הוא לומד בכוונה למשוך על עצמו את האור המתקן, לרכוש כלים דהשפעה, לימודו נקרא "לימוד תורה". אם הוא לומד כדי לזכות ברווחים אחרים, כגון כבוד, כסף, ידע; אם הוא לומד כדי להיקרא צדיק או להיחשב כרב גדול, אז לימודו אינו נחשב "לימוד תורה". במילים אחרות, לימוד שאינו לצורך תיקון טבע האדם מקבלה להשפעה אינו נחשב "לימוד תורה".

אבל איך ייתכן שהאור המגיע אל הרצון לקבל יגרום לתיקונו? הרי הרצון לקבל מסוגל להבין רק שטוב לקבל, ואיך יבין מהו המאור המחזיר למוטב?

אכן, כדי שהאור יוכל לתקן את הרצון דרושה הכנה מצדו של הרצון לקבל. תיקון הרצון לקבל מצריך את הימצאותם של ניצוצי השפעה בתוכו (ראו שרטוט מס' 1). אם ניצוצי השפעה יימצאו בו, האור העליון יוכל לפעול עליהם.

שרטוט מס' 1

על הרצון לקבל בעצמו האור אינו יכול לפעול. הרצון לקבל לא ירגיש את האור כ"מחזיר למוטב", כמתקן. הרצון לקבל מבין רק תענוג או חוסר תענוג, מילוי או היעדר מילוי. אך להבדיל מהרצון לקבל, ניצוצי ההשפעה מרגישים את האור כמשפיע. הם חשים את תכונת ההשפעה שבו ויכולים להתחיל להידמות לה, כלומר לתקן את עצמם.

תיקון ניצוצי ההשפעה מביא לתיקון הרצון לקבל שסביבם. תחילה מגיע האור ומתקן את ניצוצי ההשפעה ולאחר מכן ניצוצי ההשפעה מתקנים את הרצון הכללי שבו הם נכללים.

כפי שנאמר לעיל, האור מגיע על ידי "לימוד תורה". לימוד תורה פירושו לימוד חוכמת הקבלה. ב הקדמה לתלמוד עשר הספירות בעל הסולם מסביר, כי חוכמת הקבלה המבארת את עניין התיקונים הפנימיים בנשמות מעוררת את האורות המקיפים בצורה המועילה והחזקה ביותר. לכן לימוד חוכמת הקבלה עדיף על כל לימוד אחר.

לימוד בספרי קודש אחרים יכול אף הוא להועיל בהזמנת האורות המקיפים. בדורות הקודמים, מחורבן הבית ובמשך שנות הגלות, כל עוד הרצון לקבל היה קטן היה אפשר להזמין את האור המחזיר למוטב גם על ידי לימוד חומש ותלמוד. אך בימי הגלות, כתוצאה מהתערבבותם של ישראל באומות העולם, התעצם הרצון לקבל, ובימינו הוא הגיע לממדים שבהם רק על ידי חוכמת הקבלה אפשר להזמין את המאור המחזיר למוטב במידה המספקת לתיקון האדם. בעל הסולם מרחיב בנושא זה ב הקדמה לתלמוד עשר הספירות.

כיצד מבצעים בפועל את התיקון? כדי שנוכל להשיב לשאלה זו, עלינו ללמוד את שבירת העולמות ואת תיקונם. כפי שאמרנו, תכלית השבירה היא לחבר את בינה ומלכות יחד ולאפשר למלכות להיתקן על ידי הבינה.

נסקור בקצרה את התפתחות התהליך מראשיתו. מלכות נבראת בד' בחינות דאור ישר ומצמצמת את עצמה בצמצום א'. לאחר הצמצום מרכיבה מלכות על עצמה מסך ומחליטה לקבל רק על מנת להשפיע לבורא. כשמלכות תוכל לקבל כדי להשפיע לבורא בכל עוצמת הרצון שלה, יהיה זה "גמר התיקון". בזאת תקוים מחשבת הבריאה.

המנה הראשונה של האור שמלכות מקבלת על ידי המסך בכוונה על מנת להשפיע נקראת "פרצוף גלגלתא". פרצוף גלגלתא מקבל את האור על מנת להשפיע על רשימות ד/ד. האור המתפשט בפרצוף מהפה עד הטבור נקרא "אור פנימי". כנגד חלק הפרצוף שמטבור ועד לסיום, החלק שבו אין המלכות יכולה לקבל את האור, עומד "אור מקיף".

100% של "אור ישר" נמשכים אל המלכות. חלק מהאור היא מקבלת כ"אור פנימי", וחלק לא. באור פנימי היא ממלאת את עצמה מהפה ועד הטבור, ובחלק שבו אין ביכולתה לקבל מהטבור ועד הסיום היא נשארת ריקנית. באותו אופן היא מקבלת את האור בפרצוף ע"ב על רשימות ד/ג, ובפרצוף ס"ג על רשימות ג/ב.

ביציאת נקודות דס"ג מגיע המסך בדרך זיכוכו לרשימות ב/ב, שהן בינה נקייה. לכן נקודות דס"ג יכולות לרדת אל מתחת לטבור, למלא את גלגלתא באור החסדים ולהתערבב עם גלגלתא באמצעותו. המסך בנקודות דס"ג הוא מסך על ב' דעביות, והמסך בגלגלתא הוא על ד' דעביות. העביות בבחינה ד' של גלגלתא משפיעה על בינה, שבה העביות היא בבחינה ב', ומצמצמת את הבינה (ראו שרטוט מס' 2).

הכלים של נקודות דס"ג מתחלקים לעשר ספירות: כח"ב, חג"ת, נהי"מ. צמצום הבינה נעשה באמצע התפארת דנקודות דס"ג, במקום שבו מסתיימים הכלים דהשפעה ומתחילים כלים דקבלה. בחינה ד' עלתה אל אמצע התפארת דנקודות דס"ג וצמצמה את הכלים דקבלה, שהם חצי תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

הכלים כח"ב נקראים "גלגלתא" (לא להתבלבל עם פרצוף "גלגלתא". אלה שני מונחים שונים). הכלים חג"ת נקראים "עיניים". שני שלישים תחתונים של התפארת נקראים "אוזן", נה"י מכונים "חוטם", והמלכות נקראת "פה" (ראו שרטוט מס' 2). במילים אחרות, הכלים מעל נקודת הצמצום נקראים "גלגלתא עיניים", והכלים מתחת לה נקראים "אח"פ".

שרטוט מס' 2

בצמצום ב' נעשה מקום לעולמות העתידים לצאת בהמשך ההתפתחות. במקום שבו נמצאים הכלים גלגלתא ועיניים יצא "עולם האצילות", ובמקום האח"פ יצאו עולמות בי"ע: מקום האוזן הוא "מקום עולם הבריאה"; מקום החוטם הוא "מקום עולם היצירה"; והמקום שבו עומדת המלכות הוא "מקום עולם העשיה" (ראו שרטוט מס' 3).

הגבול המבדיל בין עולמות בי"ע לאצילות, בין כלים דקבלה לכלים דהשפעה, נקרא "פרסא". הכלים דקבלה שאותם נכנה בכללות "מלכות" נמצאים מתחת לפרסא, בעוד שהכלים דהשפעה, שאותם נכנה בכללות "בינה", נמצאים מעל הפרסא.

בפרצוף נקודות דס"ג המצומצם בצמצום ב' מתקיימות בינה ומלכות יחד, ומכאן נובע ייחודו. לפני צמצום ב' היו נקודות דס"ג ונה"י דגלגלתא שני פרצופים נפרדים – נקודות דס"ג כפרצוף הבינה, תכונות הבורא ונה"י דגלגלתא כפרצוף המלכות, תכונות הנברא. עתה, לאחר צמצום ב', נפגשות בינה ומלכות בפרצוף אחד. חציה העליון של הבינה המצוי מעל לפרסא נשאר בתכונות הבינה, וחלקה התחתון קיבל על עצמו את תכונות המלכות.

צמצום ב' הוא פעולה מיוחדת במינה. כתוצאה ממנה נוצר מפגש בין תכונות הבורא לתכונות הנברא בפרצוף אחד. הפרסא אמנם מפרידה בין שני חלקי הפרצוף – שני החלקים מנוגדים זה לזה ואינם מחוברים – ובכל זאת הם נמצאים בפרצוף אחד.

שרטוט מס' 3

הימצאותן של מלכות ובינה בפרצוף אחד מתאפשרת מתוקף צמצומם של הכלים דקבלה. הכלים דקבלה מתחת לפרסא "מחרישים" ולא עובדים; הם מרגישים רק את תכונות הבינה. את תכונות המלכות אין הם חשים, אך הם ממשיכים להתקיים בתוך תוכו של הפרצוף. לשם מה? לשם העתיד.

עקב הימצאותן של בינה ומלכות יחד בפרצוף אחד וכפועל יוצא מפעולות נוספות יתאפשר בהמשך התהליך חיבור בין הנברא לבורא. לעת עתה אין חיבור בין השניים, אולם לכל הפחות הם נמצאים בנושא אחד, בפרצוף אחד.

כיצד תוביל כעת מחשבת הבריאה את הנברא לקבל בפועל את תכונות הבורא ולהידמות לו? ניצוצי הבינה העתידים להתערב בנברא הם שיסייעו לנברא להרכיב על עצמו מסך. התערבות זו מתרחשת בשלב הבא בהתפתחות, ביציאת "עולם הנקודים".

לאחר צמצום ב' עולות נקודות דס"ג לפה דראש דס"ג עם רשימות ב/א המצומצמות בצמצום ב' ונעשה זיווג. הזיווג על רשימות ב/א המצומצמות נעשה רק על גלגלתא ועיניים, רק על המקום שבו מותר לקבל.

כדי למנוע את התפשטות האור מתחת לפרסא ס"ג עושה את הזיווג על רשימות ב/א המצומצמות במקום הנקרא "נקבי העיניים" (נ"ע). כלומר, הזיווג על רשימות ב/א המצומצמות בצמצום ב' לא נעשה על עשר ספירות. אילו נעשה הזיווג על כל עשר הספירות, אילו עמד המסך בפה דראש, היה האור מתפשט גם במקום המצומצם, האסור לקבלה, מתחת לפרסא. לכן הזיווג נעשה בנקבי עיניים, והאור מתפשט רק במקום המותר, מטבור ועד הפרסא. הפרצוף החדש שיוצא על זיווג זה נקרא "נקודים". שמו של פרצוף נקודים מצביע על יציאתו לאחר יציאת פרצוף נקודות דס"ג.

שרטוט מס' 4

פרצוף נקודים כולל בתוכו שלושה חלקים:

• כתר.

• חוכמה ובינה, הנקראים או"א.

• זו"ן – זעיר אנפין ונוקבא.

כמו בכל פרצוף אחר, גם בפרצוף הנקודים יש עשר ספירות: כתר, חוכמה, בינה, שש הספירות של זעיר אנפין ונוקבא. אך ייחודו של פרצוף הנקודים הוא בכך, שכל חלקיו וספירותיו מופעלים רק בגלגלתא ועיניים. כלומר, במחצית מכליהם בלבד (ראו שרטוט מס' 5).

שרטוט מס' 5

נוסף על רשימות ב/א המצומצמות עלו לראש הס"ג רשימות ד/ג, ולאחר הזיווג על רשימות ב/א המצומצמות נעשה גם עליהן זיווג. כדי לעשות זיווג על רשימות ד/ג הוריד ס"ג את המסך מנקבי העיניים בחזרה אל הפה. רשימות ד/ג מורות, כי האור צריך להתפשט גם בחלק שלמטה מהפרסא. לכן המסך יורד לפה, וס"ג עושה זיווג על כל הפרצוף (ראו שרטוט מס' 6).

כתוצאה מזיווג זה מתפשט האור בכל הפרצוף, למעלה מהפרסא ולמטה מהפרסא. וכיוון שהזיווג נעשה על כל קומת הפרצוף יש עשר ספירות בכתר דניקודים, באו"א דנקודים ובזו"ן. ג"ע של זו"ן, המצויים מעל לפרסא, מתחברים עם האח"פ שלהם, המצוי מתחת לפרסא. זו"ן מתפשטים מתחת לפרסא ונשברים.

שרטוט מס' 6

בשבירת הכלים מתערבבים ג"ע באח"פ ואח"פ בג"ע, כך שלאחר השבירה אפשר למצוא ארבעה סוגי כלים:

1. ג"ע נקיים;

2. אח"פ נקיים;

3. ג"ע המעורבים באח"פ;

4. אח"פ המעורבים בג"ע.

בירידת נקודות דס"ג מתחת לטבור עמדו בינה ומלכות נפרדות זו מול זו: בינה בפרצוף הנקודות ומלכות בנה"י דגלגלתא. בצמצום ב' נפגשו שתי התכונות, בינה ומלכות, בפרצוף אחד, אולם מלכות היתה מצומצמת. בשלב הבא יצא עולם הנקודים בקטנות רק על תכונות הבינה, ואילו המלכות נשארה חבויה בתוכו. כתוצאה מהזיווג על רשימות ד/ג בראש הס"ג יצא פרצוף זו"ן דנקודים בעשר ספירות. בפרצוף זה בינה ומלכות עובדות יחד, אבל כפועל יוצא מעבודתם המשותפת מתרחשת השבירה. מלכות ובינה נשברות יחד ונכללות זו בזו.

התועלת מהשבירה באה לידי ביטוי בחיבור בין בינה ומלכות, בין תכונות הבורא ובין תכונות הנברא. לאחר שבירת הכלים מעורבות בינה ומלכות זו בזו עד לפרט האחרון – בכל ספירה וספירה, בכל ספירה פרטית, בכל ספירה פרטית דפרטית וכן הלאה. נמצא, כי לאחר השבירה אין פרט בבריאה שאינו מכיל בתוכו "כוח מושך" ו"כוח דוחה": החל מהאלוקות הנקראת בינה ועד לעולם הזה וכל החומר שבו. השבירה גרמה לכך שבכל סוג של חומר חייבים להימצא שני כוחות, משיכה ודחייה, וכוחות אלה מאפשרים את קיומו.

מלכות אינה יכולה להבטיח את קיומה בכוחות עצמה. מלכות היא "עפר" וכדי להתרבות היא זקוקה לכוח הבינה. כל הריבוי וההתפתחות שבעולם נוצרים על ידי כוח הבינה, על ידי כוח הנתינה. בעזרת כוח אחד אי-אפשר לעשות דבר. שני כוחות פועלים בכל דבר ובכל תנועה (תנועה היא סימן להתפתחות). התכללות בינה ומלכות נמשכת לאורך הבריאה כולה, מעולם הנקודים ועד סופה. התכללות זאת היא המאפשרת למלכות להתפתח.

כתוצאה מהשבירה מתגלה רווח נוסף. מטרם השבירה, בינה – האלוקים, ומלכות – הנברא, היו מנותקים. חיבורם יחד הביא להתכללות מלכות בבינה ובינה במלכות. הודות להתכללות השתיים זו בזו חדרו אל הנברא ניצוצי השפעה מהבורא, והבורא נכלל מחסרונות הנברא. בזכות התכללות מלכות ובינה הבורא מבין את הנברא (ראו שרטוט מס' 7)

שרטוט מס' 7

לאחר שבירת הכלים הן האלוקים והן הנברא מורכבים מג"ע ומאח"פ. ג"ע בבינה הם הבורא, והאח"פ שלה הם חלק הנברא, ג"ע בנברא הם הבורא, והאח"פ שלו הוא חלק הנברא שבו.

האח"פ של בינה משמש מעין רֶחֶם, מערכת הנקה וטיפול בתינוק, בנברא. העליון חייב להכיר את צורכי הנברא בעת התפתחותו ולהקים מערכות המותאמות לנברא ולצרכיו. לפיכך הכרח הוא שהבורא יהיה כלול מהנברא. בינה, המכונה גם "אמא", חייבת להכיל בתוכה את החלק הזה, המכונה "רחם". דבר זה מתאפשר בזכות שבירת הכלים.

בדומה לבינה, גם מלכות יוצאת נשכרת משבירת הכלים. הודות לשבירת הכלים מלכות מקבלת כלים של בינה. ביחס לכלים אלה תוכל מלכות להבין מהי תכונת ההשפעה, ובהתאם לכך לתקן את עצמה. ג"ע בנברא הם השפעה נקייה, ואילו חלק האח"פ שבו כולו מקבל. שילובם יחד יאפשר בעתיד קבלה על מנת להשפיע. לעת עתה קבלה על מנת להשפיע אינה אפשרית, אבל בשבירת הכלים הונחו היסודות הדרושים למימושה בעתיד. בלא שבירה לא ייתכן תיקון.

*

נמשיך הלאה בתיאור תוצאות השבירה.

עולם הנקודים מורכב מכתר, או"א וזו"ן. שני זיווגים בפה דאו"א הביאו לשבירת זו"ן: זיווג על רשימות ד/ג ולאחר מכן זיווג על רשימות ג/ב. שני הזיווגים הללו בפה דאו"א הם בבחינת שתי התפתחויות בתוך הרצון לקבל, שכל אחת מהן כוללת הוי"ה שלמה – ארבעה סוגי עביות (ראו שרטוט מס' 8). כיוון שסך כל החלקים בשני הזיווגים הוא שמונה וכל אחד משמונת החלקים גם הוא כולל בתוכו ארבעה סוגי עביות, הרי שסך כל החלקים בשני הזיווגים הוא 32. 32 החלקים האלו הם 32 ערוצים, שכל אחד מהם כלול מעשר ספירות. נמצא, כי בסך הכול ישנם 320 חלקים שבורים, או בגימטרייה ש"ך – 320 כלים שבורים.

שרטוט מס' 8

320 הכלים השבורים נחלקים לט' ראשונות ולמלכות. ט' ראשונות הן תכונות הבורא, ומלכות היא תכונת הנברא. כיוון שכל ספירה במבנה של הכלים השבורים נחלקת ל-32 חלקים, הרי שט' הספירות הראשונות כוללות 288 חלקים, שהם בגימטרייה רפ"ח. לפי אותו חשבון, מלכות, תכונת הנברא, כוללת 32 חלקים, שהם בגימטרייה ל"ב (ראו שרטוט מס' 9). לכן מלכות מכונה "ל"ב האבן". השמות "ש"ך", רפ"ח" ו"ל"ב האבן" מוזכרים רבות בספרי הקבלה וכדאי לזוכרם.

שרטוט מס' 9

חוכמת הקבלה מלמדת כי "כלל ופרט שווים". לכן בכל כלי, בכל חלק מהכלי ובכל הכלי כולו יש 320 חלקים – ש"ך חלקים שבורים. רפ"ח חלקים מתוך ש"ך החלקים השבורים ניתנים לתיקון, ואילו את ל"ב האבן אי-אפשר לתקן.

אל לנו לטעות ולחשוב את ל"ב האבן לחלק קטן. ל"ב האבן מכיל בתוכו חלקים גדולים מאוד. ל"ב האבן הוא הרצונות לקבל הטבעיים שהבורא ברא, המלכות האמיתית. הוא קשור בצורה כה מובהקת לנקודת ה"יש מאין", עד כי אינו מסוגל להתכלל עם שום חלק השייך לבינה או להבין את העירוב עמה.

כתר ואו"א הם הראש של עולם הנקודים. הגוף של עולם הנקודים הוא זו"ן. החלק שנשבר בשבירת הכלים הוא זו"ן, הגוף דנקודים. לאחר השבירה עולות כל הרשימות של עולם הנקודים לראש דס"ג, שהוא בינה הכללית – בינה שמבצעת את כל הפעולות.

עולם הנקודים התפשט על רשימות ב/א מצומצמות בצמצום ב' ועל רשימות ד/ג. לכן עתה, לאחר השבירה, עולות מעולם הנקודים לראש דס"ג רשימות א/שורש מצומצמות בצמצום ב' ורשימות ד/ג. על הרשימות א/שורש המצומצמות נעשה זיווג דהכאה, ומקום הזיווג הוא בעביות שורש של הראש (ראו שרטוט מס' 10). כתוצאה מהזיווג מתפשט אור במקום המותר לו, היינו מהטבור ועד לפרסא, ונולדים פרצופי עולם האצילות.

שרטוט מס' 10

הפרצוף הראשון המתפשט כתוצאה מזיווג זה נקרא "עתיק". עתיק מברר ומחבר לעצמו את ג"ע דכתר דנקודים (ראו שרטוט מס' 10), ושמו מורה על היותו נעתק מהשגתנו. את אח"פ דכתר דנקודים, שנמצא בתוך ג"ע של או"א דנקודים, מברר הפרצוף הבא שיוצא באצילות, הנקרא "אריך אנפין" (א"א). "אריך אנפין" פירושו פנים ארוכות. "פנים" משמעותם חוכמה. אריך אנפין הוא אפוא פרצוף גדול, ארוך. את ג"ע של או"א דנקודים מברר פרצוף או"א דאצילות, ואת אח"פ דאו"א דנקודים מברר פרצוף הנקרא "ישראל סבא ותבונה" (ישסו"ת) דאצילות. את ג"ע דזו"ן דנקודים מברר פרצוף זו"ן דאצילות.

כל הפרצופים הנמצאים למעלה מזו"ן דאצילות נקראים "ג"ר דאצילות" או "ראש דאצילות". פרצופי הג"ר דאצילות נולדו מהרשימות של ג"ר דנקודים (ראש דנקודים) שלא נשברו (ראו שרטוט מס' 10). הראש דנקודים, שהוא כאמור כתר ואו"א דנקודים, שירת בעולם הנקודים את הגוף דנקודים. עתה הראש דאצילות צריך לשרת את הגוף דאצילות. כך מוגדר ברשימות. ג"ר דאצילות נבנה אפוא מרשימות לא שבורות, באותו אופן שבו יצאו כל הפרצופים לפניו, מגלגלתא והלאה. ורק ג"ע דזו"ן דאצילות נבנו על רשימות מהשבירה.

בשבירה נוצרה ערבוביה בין כל סוגי הכלים, אך כשמגיע "אור ע"ב-ס"ג" (אור חוכמה ובינה) ומאיר לכלים השבורים, הוא מתחיל לברר את ארבעת סוגי הכלים: ג"ע, ג"ע באח"פ, אח"פ בג"ע ואח"פ אמיתי. מהכלים של ג"ע נבנה זו"ן דאצילות. מהכלים של אח"פ האמיתי מתבררת ה"קליפה" (ראו שרטוט מס' 11). "קליפה" היא כינוי לרצונות שאי-אפשר לתקנם עד גמר התיקון. בעזרת אור ע"ב-ס"ג המאיר על הכלים השבורים מתברר, כי את הרצון הנקרא אח"פ אי-אפשר לתקן.

שרטוט מס' 11

שני סוגי כלים נוספים שיש לבררם הם התכללות ג"ע באח"פ והתכללות אח"פ בג"ע. תחילה נבאר את בירור הכלים ג"ע באח"פ.

ג"ע הוא כמו עולם האצילות. לכן בבירור הכלים ג"ע באח"פ מוטבע המבנה של עולם האצילות באח"פ. מיהו המברר את הכלים הנותרים? חוק הוא, כי כל תחתון מבורר ונולד על ידי העליון ממנו. כך גלגלתא מבררת את ע"ב, ע"ב מברר ומוליד את ס"ג וכן הלאה. הדרגה העליונה לכלים של התכללות ג"ע באח"פ והתכללות אח"פ בג"ע היא זו"ן דאצילות. זו"ן דאצילות נבררו קודם לכן מתוך חלק הג"ע של הכלים השבורים ועתה הם יכולים לברר את שאר הכלים, את התכללות ג"ע באח"פ ואת התכללות אח"פ בג"ע.

במאמר מוסגר נציין, כי הכלים של ג"ע נקראים "ישראל", והכלים של אח"פ נקראים "אומות העולם". מכאן נגזר החיוב לתקן את ישראל תחילה. רק לאחר תיקונו של ישראל יהיה אפשר לתקן את אומות העולם בהתכללות ג"ע באח"פ ואח"פ בג"ע.

כדי לברר את הכלים השבורים ולהוליד פרצופים חדשים, זו"ן דאצילות צריכים להיות גדולים. לשם כך עליהם לעלות לרמתם של הגדולים, לג"ר דאצילות. לצורך זה נעשית עלייה בעולם האצילות: זו"ן דאצילות עולים דרגה אחת לישסו"ת, וישסו"ת עולים לאו"א (ראו שרטוט מס' 12). באופן דומה עולים כל שאר פרצופי אצילות דרגה אחת למעלה, ופרצוף עתיק דאצילות עולה עד מעל הטבור.

לאחר העלייה בעולם האצילות זו"ן דאצילות נמצאים במצב המכונה "גדלוּת". במצב זה נמצאים זו"ן לא רק בג"ע, אלא בכל עשר הספירות שלהם, כמו אבא ואמא, כמו גדולים. הם כבר יכולים לברר את הכלים השבורים ולהוליד פרצוף חדש, וכך הם עושים.

שרטוט מס' 12

הפרצופים הראשונים שזו"ן דאצילות מולידים הם, כאמור, תוצאה מבירור התכללות ג"ע באח"פ. מן ג"ע הנקיים שהיו בכלים השבורים נבנה עולם האצילות. עתה, בבירור הכלים ג"ע באח"פ, מוטבע מבנה עולם האצילות בעביות של האח"פ. סדר הבירור הוא מן הזך אל העב: מהאוזן, דרך החוטם אל הפה; או מעביות ב', דרך עביות ג' אל עביות ד'. זו"ן מבררים את ג"ע שבאח"פ בזה אחר זה ומולידים את עולמות בריאה, יצירה ועשיה (ראו שרטוט מס' 13):

• מג"ע באח"פ של עביות ב' (אוזן) נעשהעולם הבריאה.

• מג"ע באח"פ של עביות ג' (חוטם) נעשהעולם היצירה.

• מג"ע באח"פ של עביות ד' (פה) נעשהעולם העשיה.

שרטוט מס' 13

כפי שאפשר לראות בשרטוט, עולם היצירה בעת לידתו אינו עומד ממש מתחת לעולם הבריאה. זאת משום שסדר עמידת העולמות בלידתם נגזר מהאופן שבו עומדים ז"א דאצילות והנוקבא שלו זה ביחס לזה.

פרצוף ז"א דאצילות כולל עשר ספירות הנחלקות לג"ע (כח"ב חג"ת) ולאח"פ (תנהי"מ). הנוקבא של ז"א, המלכות, עומדת מתפארת של ז"א, מהחזה שלו ולמטה, כמו בצמצום ב' (ראו שרטוט מס' 14). נמצא, כי ביחס לז"א יש במלכות רק ארבע ספירות. לכן מלכות מתוארת לעתים בצורת האות ד' ומשום כך היא נקראת "שם בן ד'".

שרטוט מס' 14

כאמור, הסדר שבו עומדים ז"א ונוקבא דאצילות זה ביחס לזה מגדיר את סדר עמידת העולמות בעת לידתם. לכן עולם היצירה עומד החל מתפארת (חזה) של עולם הבריאה, ועולם העשיה עומד מתחת לעולם היצירה (ראו שרטוט מס' 13).

*

נחזור שוב בקצרה על סדר ההתפתחות מיציאת עולם הנקודים ואילך. עולם הנקודים יצא בשלושה פרצופים: כתר, או"א וזו"ן. תחילה יצא נקודים בקטנות (על רשימות ב/א מצומצמות), ובהמשך – בגדלות (על רשימות ד/ג). כאשר התפשט האור מתחת לפרסא, התרחשה השבירה.

עולם האצילות נברא מעל לפרסא. פרצופי האצילות מלמעלה למטה הם עתיק, אריך אנפין, או"א, ישסו"ת וזו"ן. לעתים הפרצופים ישסו"ת ואו"א נלקחים בחשבון כפרצוף אחד.

לאחר יציאת פרצופי עולם האצילות נבראים עולמות בי"ע. בנקודה זו חשוב להבחין בין העולמות בעת לידתם ובין המקום הקבוע של העולמות. המקום הקבוע של העולמות נוצר עוד בנקודות דס"ג (ראו תת-פרק "חזרה קצרה", שרטוט מס' 3). מקומו של עולם האצילות הוא מעל לפרסא, ומקומם של עולמות בי"ע הוא מתחת לפרסא, זה למטה מזה עד הסיום:

• עולם הבריאה עומד בשני שלישים תחתונים של התפארת מתחת לפרסא.

• עולם היצירה עומד במקומם של נצח הוד ויסוד.

• עולם העשיה עומד במקומה של המלכות.

לעומת זאת, בעת בריאתם עמדו עולמות בי"ע במקום שונה, גבוה יותר ממקומם הקבוע (ראו שרטוט מס' 15):

· עשר הספירות של עולם הבריאה עמדו במקום זו"ן דאצילות מעל לפרסא.

· עשר הספירות של עולם היצירה עמדו מהחזה של מקום זו"ן דאצילות ועד החזה של מקום עולם הבריאה, כלומר ארבע ספירות מעל לפרסא ושש מתחתיה.

· עשר הספירות של עולם העשיה עמדו מהחזה של מקום עולם הבריאה ועד החזה של מקום עולם היצירה.

שרטוט מס' 15

נמצא, כי מעל החזה של מקום עולם היצירה, הנחשב גם לחזה של מקום כל עולמות בי"ע, יש שש עשרה ספירות, ומתחת לו ארבע עשרה. כך אנו מבדילים בין שש עשרה הספירות הנקראות "תחום שבת" ובין ארבע עשרה הספירות הנקראות "מדור הקליפות".

עולם האצילות נקרא בשם "עיר", והפרסא היא "חוֹמה" סביב העיר. שש הספירות העומדות מפרסא ועד לחזה של מקום עולם הבריאה נקראות "עיבורה של עיר". אלה הן "שבעים אמה" סביב חומת העיר, שעדיין נחשבות כשייכות לעיר (ראו שרטוט מס' 16). המקום הנקרא "עיבורה של עיר" מקבל הארה מעולם האצילות ולכן יש בו קדושה.

כאן המקום להזכיר, כי חוכמת הקבלה עוסקת ברצונות בלבד. גם העולמות המתוארים הם רצונות בתוך האדם, ולכן פירוש המושג "עיבורה של עיר" הוא רצונות שבהם מותר עדיין להשתמש.

הרצונות מהחזה של מקום עולם הבריאה ועד לחזה של מקום עולם היצירה (חזה דמקום עולמות בי"ע) מכונים "אלפיים אמה" או "תחום שבת" (ראו שרטוט מס' 16). במצב המכונה "שבת" עולים עולמות בי"ע מעל לפרסא, ובעזרת תיקונים מיוחדים אפשר להשתמש אפילו ברצונות של "תחום שבת" בכוונה על מנת להשפיע.

ארבע עשרה הספירות שלמטה מהחזה של מקום עולמות בי"ע נקראות "מדור הקליפות" (ראו שרטוט מס' 16). כינוי נוסף לארבע עשרה הספירות האלה הוא "די" כמניין י"ד הספירות ששם, כדברי הזוהר "שאמר לעולמו די" (ויקרא, אות קעו), שלא יתפשט יותר. במדור הקליפות נמצאים רצונות שבינתיים אי-אפשר לתקן אותם, ולכן בשבת אסור לצאת אליהן מ"תחום שבת". העבודה עם הקליפות נעשית ב"ימי החול" ומהותה היא הבדלת הקליפות מן הרצונות שעמם כן אפשר לעבוד. הדבר נעשה על ידי תיקונים מיוחדים הגורמים לקליפות שלא להפריע.

שרטוט מס' 16

בירור הכלים השבורים של עולם הנקודים נעשה בדרך זו (ראו שרטוט מס' 17):

• מהכלים של ג"ע נבנתה קטנות דזו"ן דאצילות.

• מהכלים של ג"ע הכלולים באח"פ נבראו עולמות בי"ע: עולם הבריאה מ"אוזן", עולם יצירה מ"חוטם" ועולם עשיה מ"פה".

• מהכלים של אח"פ הכלולים בג"ע נעשו שלוש עליות בעולמות. אין אלה העליות בשבת שהוזכרו לעיל, אלא עליות אחרות הנעשות על ידי מ"ן [.1.] של בני אדם.

העלייה הראשונה היא התכללות "אוזן" בג"ע, העלייה השנייה היא התכללות "חוטם" בג"ע, והשלישית היא התכללות "פה" בג"ע. גם שלוש העליות הללו מתרחשות בשבת – על אף שהן אינן עליות השבת שהוזכרו לעיל – והן נקראות "קידוש השבת", "מוסף דשחרית" ו"מנחה". [.2.]

• מהכלים של אח"פ האמיתי נעשית קליפה. על האדם לברר את הקליפה ולא להשתמש בה.

כך מבררים את כל הכלים השבורים.

שרטוט מס' 17

עתה נבאר מהי התועלת בהתפשטות מערכת העולמות עד כה.

מלכות דא"ס, בחינה ד', קיבלה את האור בעולם אין סוף. לאחר מכן לא יכלה מלכות לסבול את הופכיותה מהבורא והצטמצמה בצמצום א'. לאחר סדרה של פעולות הגיעה מלכות למצב שבו יש לה ולבינה חיבור מסוים, ואז שברה את עצמה. כתוצאה מהשבירה נכנסו חלקי הבינה לתוך המלכות והתערבבו זה בזה, ומתוך השבירה נבנתה מערכת עולמות אבי"ע לטיפול בנברא העתידי.

נמצא, כי מלכות דא"ס נחלקת כלפי הנבראים לחמישה עולמות: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. הבורא, המאיר באור אין סוף, חילק את עוצמת האור שבו, את השפעתו כלפי הנברא, לחמישה עולמות. הוא הבדיל את האור לבחינות נפרדות בהתאם לעביותו של הנברא, לפי המסך שלו, ביחס למגוון מצבי הנברא ובהתאם לשבירה ולתיקון של הנברא העתידי.

בשלב זה עדיין לא קיים נברא, אלא רק מערכת עולמות – מערכת של העלמות המסתירות את אור הבורא. מערכת העולמות פועלת כמעין מסננת. האור המגיע מהבורא עובר דרך עולמות אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה עד לנברא העתידי (ראו שרטוט מס' 18).

שרטוט מס' 18

למעשה לאורך כל תיאור ההשתלשלות עד כה טרם דיברנו על הנברא. עד עתה תיארנו רק את המערכת של הבורא – הפרצופים, העולמות, הרשימות וכיוצא בזה – מערכת המפחיתה את עוצמת האורות שיגיעו אל הנברא העתידי בהתאם לצרכיו.

בעולם א"ק המערכת עדיין גולמית, שכן עולם א"ק יצא כנגד ספירת הכתר. מה שאין כן מערכת עולמות אצילות, בריאה, יצירה ועשיה בנויה מהכלים השבורים, ועובדה זו מאפשרת לה להבין את הנברא בכל מצביו, יהיו אשר יהיו. כל מצבי הנברא, השבורים והמתוקנים, כבר כלולים בתוכה.

אם כן בנקודה זו בתהליך ההתפתחות הגענו למצב שבו המערכת המיועדת לטפל בנברא עומדת מוכנה לפעולתה. בשלב הבא נלמד על הנברא עצמו. נברר מהיכן הוא נולד וכיצד, מה שורשו, מה התהליך שהוא עובר ומהי תכליתו. נעמוד על טיבו של אותו "נברא" שאנו חלקים ממנו.

הבורא ברא על ידי האור כלי, רצון לקבל. לאחר שנברא קיבל הכלי בעל מנת להשפיע ככל יכולתו הן בצורה ישירה בעולם א"ק והן בצורה עקיפה לאחר השבירה.

לאחר השבירה והתערבבות מלכות ובינה יצאו עולמות אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. ייחודם של עולמות אלו נובע מכניסת מלכות לבינה. מלכות מסרה לבינה את כל תכונותיה, ובעולמות אצילות, בריאה, יצירה ועשיה בינה כבר מבִינה את מלכות ויודעת איך לתקן אותה.

התערבבות מלכות בבינה התרחשה בפרצוף נקודות דס"ג. פרצוף נקודות דס"ג ירד מתחת לטבור של גלגלתא, קיבל מנה"י של גלגלתא התרשמות ד' ג' והצטמצם בצמצום ב'. מלכות של נה"י דגלגלתא התערבה בבינה של פרצוף נקודות דס"ג, וכל הזיווגים שיצאו לאחר מכן בקטנות דעולם הנקודים ובגדלות דעולם הנקודים שהביאה לשבירה נעשו בהתערבבות מלכות בבינה. אחרי השבירה יצא מראש דס"ג עולם האצילות, על שרידי השבירה. עולם האצילות נבנה מן הכלים ג"ע, כלים דהשפעה – תכונות הבינה, ומהתכללות מלכות בבינה יצאו שלושת העולמות בריאה, יצירה ועשיה.

כיוון שמערכת עולמות אבי"ע כוללת את כל האפשרויות של התכללות מלכות (תכונת הקבלה) בבינה (תכונת ההשפעה) חוץ מל"ב האבן, היא מוכנה לשמש אחראית על לידת הנברא, התפתחותו ותיקונו. ל"ב האבן הוא אותו חלק הבריאה שאינו יכול להתערב עם בינה ולכן אי-אפשר לתקנו.

הנברא העתידי אינו יכול להיות תוצאה של התכללות מלכות בבינה, אלא של התכללות בינה במלכות. כך יימצאו בו תכונות דהשפעה, והן שתאפשרנה לו להעדיף את תכונות ההשפעה על פני טבעו מתוך בחירה חופשית. לכן לאחר שנבראו העולמות והגיעו לגמר התיקון האפשרי על ידי התכללות מלכות בבינה בהם מגיע עתה תורו של הנברא להיברא.

הנברא נברא מהתכללות מלכות דא"ס בסוף כל העולמות. מלכות דא"ס היא הנקודה המרכזית לכל העיגולים הסובבים אותה, שהם ד' בחינות דאור ישר. האור העליון עובר דרך כל העולמות, א"ק ואבי"ע, ומלכות דא"ס, הנקודה המרכזית, נכללת בסופם (ראה שרטוט מס' 1) מנקודה זו נברא הנברא.

שרטוט מס' 1

הנברא העתידי ייקרא "אדם הראשון" (אדה"ר). שמו מורה על תפקידו העתידי: הידמות לבורא – "אדם" מלשון "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיהו יד, יד). כדי לברוא את אדם הראשון צריכה מערכת העולמות להימצא במצב שבו זו"ן דאצילות יעמדו במקום או"א דאצילות. ממקום זה יולידו זו"ן דאצילות את אדה"ר. כאמור לעיל, גם עולמות בי"ע נולדים מאותו מקום, אך ההבדל בין אדה"ר לעולמות הוא, שעולמות בי"ע הם התכללות מלכות בבינה, ואדה"ר הוא התכללות בינה במלכות.

בדומה לעולמות בריאה ויצירה, גם אדה"ר בעת לידתו מקבל על עצמו את היחס שבין ז"א ונוקבא דאצילות. בהתאם לכך, הראש של אדה"ר יוצא בעולם הבריאה, והגרון שלו יוצא ממחצית עולם הבריאה ומטה (ראו שרטוט מס' 2), מאותו מקום שבו יוצא עולם היצירה בעת לידתו. המבנה של כל פרצוף אדה"ר העומד בתוך עולמות בי"ע הוא כדלהלן:

• ה"ראש" של אדה"ר בעולם הבריאה.

• ה"גרון" ושש הספירות הראשונות של ה"גוף" שלו בעולם היצירה.

• ארבע הספירות התחתונות של ה"גוף" וכן ה"רגלים" שלו בעולם העשיה.

למעשה פרצוף אדה"ר הוא פרצוף רגיל בן שלושים ספירות, בראש תוך וסוף. אלא שהכלים דאח"פ שלו מצומצמים – הם אינם מבוררים. אדם הראשון נמצא כולו בג"ע ואינו משתמש בחצי התחתון של הפרצוף. יש לו חב"ד חג"ת דכלים וחג"ת נה"י דאורות. במילים אחרות, לאדה"ר יש גלגלתא ועיניים דכלים עם נפש רוח דאורות. האורות נשמה חיה ויחידה עדיין מאירים לו כמקיפים בלבד. זהו מצבו של אדה"ר בעת לידתו. לכן אמרו חז"ל, כי "אדה"ר נברא מהול" (אבות דרבי נתן, פרק ב).

שרטוט מס' 2

חלק מהכלים של אדה"ר נמצאים באצילות וחלק למטה מהפרסא. האור המתקן, אור ע"ב-ס"ג, מגיע רק עד הפרסא. אין הוא יכול להופיע מתחת לפרסא ולתקן את הכלים, לא בעולם הנקודים ולא בעולמות בי"ע. נמצא, כי כדי לתקן את הכלי של אדה"ר ולהביאו לגמר התיקון יש להעלותו למעלה מהפרסא.

בתיקונו של אדה"ר תגיע הבריאה כולה לתכליתה, לגמר התיקון, להשתוות האדם עם הבורא. זוהי למעשה מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו – להיטיב לנשמה המכונה "אדה"ר".

אלא שעלייתו של אדה"ר מעל לפרסא אינה מַסְפקת. אי-אפשר להבטיח את תיקונם של כל הכלים רק בהעלאתם למעלה מהפרסא. העלאת הכלים מעל לפרסא אינה יוצרת קשר בין בינה למלכות. קשר זה ייתכן רק בהתכללות מלאה בין כל חלקי בינה בכל חלקי מלכות וכן בין כל חלקי מלכות בכל חלקי בינה. התכללות כזו אפשר להשיג רק על ידי שבירת אדה"ר בדומה לשבירה בעולם הנקודים. אם כן השלב הבא בהתפתחות הוא שבירת אדה"ר.

לצורך שבירת אדה"ר מגיע אור מיוחד הנקרא "תוספת שבת". באור של "תוספת שבת" עולים כל העולמות ואדה"ר בתוכם עלייה אחת (ראו שרטוט מס' 3). העולמות ואדה"ר אינם עולים מתוקף תיקונם, אלא מפני שההארה המיוחדת מלמעלה מדכאת את הכלים הלא-מתוקנים ומעלה את הכלים המתוקנים.

שרטוט מס' 3

אדה"ר עולה אפוא עשר ספירות מעל למקום לידתו, כך שרגליו בלבד נשארות מתחת לפרסא, אבל הוא אינו מבחין בכך שרגליו נשארו למטה. הסיבות לכך הן שתיים:

• לאחר העלייה רגליו של אדה"ר נמצאות במקום שש ספירות ראשונות של מקום עולם הבריאה. שש ספירות אלה נקראות "עיבורה של עיר" והן עדיין שייכות לכלים של בינה. לכן אי-אפשר להבחין בהן נוכחות של רצונות לא מתוקנים.

• אדה"ר לא השתמש בכלים הללו מעולם, ולכן לא היה באפשרותו לדעת עד כמה הם שקועים בתוך עצמם, ברצון לקבל על מנת לקבל.

אם כן לאחר העלייה הראשונה בערב שבת, במצב שבו רגליו של אדה"ר נמצאות למטה מפרסא, עושה אדה"ר זיווג דהכאה ומושך את האור אל תוך הגוף שלו, אל כל הכלים. אדה"ר אינו מחכה להארת שבת גדולה יותר שייתכן שתעלה את כליו יותר למעלה, אלא הוא מחליט למשוך לעצמו את האור בתקווה לקבלו בעל מנת להשפיע. האור עובר דרך הפרסא, ואדה"ר מתחיל להישבר. בדומה לשבירה שבעולם הנקודים, גם כליו של אדה"ר נופלים כולם ונשברים.

התורה מספרת, כי אדה"ר היה תחילה בגן עדן והותר לו לאכול מכל עצי הגן מלבד עץ הדעת טוב ורע, כדברי הכתוב: " וַיְצַו אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תומת" (בראשית ב, טז-יז).

"גן עדן" הוא כינויו של עולם האצילות. "עצי הגן" אלו הכלים של אדה"ר המצויים באצילות ובהם הוא יכול להשתמש. "עץ הדעת טוב ורע" הוא הכלים של אדם הראשון המצויים מתחת לפרסא ובהם אסור לו להשתמש. ה"חטא" הוא כינוי לשבירה. בשבירה נופלים ונשברים כל הכלים של אדה"ר, הן הכלים של ג"ע, הן הכלים של אח"פ, הן הכלים של התכללות ג"ע באח"פ והן הכלים של התכללות האח"פ בג"ע (ראו שרטוט מס' 4).

שרטוט מס' 4

התועלת משבירת אדה"ר דומה לתועלת משבירת הכלים (ראו שרטוט מס' 5):

• את גלגלתא ועיניים של אדה"ר אפשר להחזיר למצב המתוקן, כפי שהיו טרם השבירה.

• את הכלים של אח"פ מבררים ככלים שבהם אי-אפשר לעבוד, כמו ל"ב האבן. אולם ל"ב האבן המתברר עתה אינו ל"ב האבן שהתברר בתיקון העולמות, אלא זהו ל"ב האבן של הנשמות.

• התכללות ג"ע באח"פ מאפשרת את בדיקת האח"פ ובירורו. כניסת התכונות של גלגלתא ועיניים באוזן, בחוטם ובפה מעניקה לנברא יכולת להבחין מה אפשר לתקן בכל אחד מחלקי האח"פ הללו. זהו הרווח העיקרי מן השבירה. חלקי האח"פ שאפשר לתקנם יבוררו בתיקון המיוחד המכונה "קליפת נוגה". חלקי האח"פ שאי-אפשר לתקנם מבוררים, כאמור, כל"ב האבן.

• התכללות אח"פ בג"ע. בהתכללות זו האדם מתקן את האח"פ שלו ויכול לזכות גם לג' עליות נוספות.

שרטוט מס' 5

עתה נברר באיזה מצב נמצא אדה"ר לאחר שבירתו ומהי הדרך שבה יתוקן.

שבירת אדה"ר מקלקלת את סביבתו, כך שנוסף על עולמות בי"ע דקדושה נוצרים סביבו עולמות בי"ע דטומאה. בעקבות שבירת אדה"ר יורדים גם כל העולמות למקומם הקבוע: עולמות בי"ע יורדים אל מתחת לפרסא, וכל פרצופי אצילות מסתדרים במקומם הקבוע מעל לפרסא עד לטבור הכללי.

מתחת לפרסא, מימין, עומדים עולמות בי"ע דקדושה, וכנגדם, משמאל, עומדים עולמות בי"ע דקליפה (ראו שרטוט מס' 6). כאמור, אדה"ר נולד בתוך עולמות בי"ע, ולכן גם לאחר שבירתו הוא נתון בתוכם. אולם כעת התוָספו עליו בי"ע דקליפה. אדה"ר נמצא אפוא בכלים השבורים בין מערכות בי"ע דקדושה ובי"ע דטומאה ורק בתוכן הוא חי.

שרטוט מס' 6

צד שמאל, הצד של קליפה, מעורר את הכלים הלא מתוקנים שבאדם. תפקידו של צד שמאל להראות לאדם בכל פעם מחדש את חוסר תיקונו. ומאחר שהאדם מכיר בכלים הלא מתוקנים שלו, הוא פונה לבי"ע דקדושה ומקבל מהם אורות לתיקון הכלים.

אם כן לאחר השבירה האדם מרגיש את עצמו כמצוי בין כמה מערכות (ראו שרטוט מס' 7):

• מערכת אחת היא מערכת ה קדושה, הבינה, המערכת של גלגלתא ועיניים.

• המערכת השנייה היא "קליפת נוגה", שאדם מברר מתוך התכללות בינה ומלכות יחד, מהתכללות ג"ע באח"פ. הבירורים בקליפת נוגה מאפשרים לאדם להבחין את מי מכלי הקבלה שלו הוא יכול לצרף להשפעה. קליפת נוגה היא אפוא הדבר העיקרי שעבורו התרחשה השבירה.

• מערכת נוספת היא האח"פ או "ג' הקליפות הטמאות" המכונות "רוח סערה", "ענן גדול" ו"אש מתלקחת". "רוח סערה" כנגד עולם העשיה, "ענן גדול" כנגד עולם היצירה ו"אש מתלקחת" כנגד עולם הבריאה.

שרטוט מס' 7

קליפת נוגה היא כבר בירור מתוך הכלים השבורים. כניסת הכלים ג"ע לתוך אח"פ מאפשרת לאדם לברר איזה מבין כלי האח"פ שלו ביכולתו לשייך לקדושה. כל בירורי האדם, בחירתו החופשית והרגשת עצמיותו נמצאים בקליפת נוגה.

הכלים של אח"פ, הכלים דקבלה, באים מאותו כלי שברא הבורא; והכלים דקדושה, כלים דהשפעה, באים גם הם מהבורא, מתכונתו (ראו שרטוט מס' 7). קליפת נוגה היא מקום המפגש בין כלים דקבלה לכלים דהשפעה, בין תכונת הקבלה לתכונת ההשפעה. בתווך, בין שתי התכונות הללו, מרגיש האדם את החופש שלו כמי שאינו נתון לשליטת הבורא, לא מצד הכלים ולא מצד האורות. לכן רק בקליפת נוגה האדם יכול לקבוע את ה"אני" שלו, ורק בהתאם לבירורים בקליפת נוגה הוא מכונה בשם "אדם".

בירורי קליפת נוגה אינם נגמרים בעולמות העליונים. כדי לאפשר את הבירור יורדת כל המערכת אל מצב שבו קיימת באמת בחירה חופשית – אל המקום שבו ההבחנות של עולמות בי"ע דקדושה ובי"ע דקליפה אינן קיימות, אל מצב שבו האדם אינו מודע למקום מציאותו ואינו יכול לברר את הכלים השבורים. כלומר, כדי לאפשר את הבירור המערכת כולה יורדת אל מתחת ל"מחסום" המבדיל בין העולם הזה ובין עולמות בי"ע, העולמות העליונים.

גם למטה מהמחסום פועלים כביכול על הכלי השבור שני כוחות, טוב ורע, במטרה לקדמו לתיקון. אך שלא כמו בעולמות הרוחניים, מתחת למחסום האדם מצוי בחושך. כלומר, מתחת למחסום האדם אינו מודע לכך שהוא נמצא בטבע של הבורא. אילו היה האדם מצוי בהרגשת טוב ורע, אילו הרגיש את הבורא ואת עצמו כנמצא במצב שבור, לא היתה לו בחירה חופשית.

הסיפור המקראי המתאר את מעשי אדה"ר בגן עדן לאחר החטא ממחיש זאת היטב. לאחר החטא נתקף אדה"ר בושה, עשה לעצמו לבוש והתחבא מפני הבורא אשר חיפש אותו כביכול ברחבי הגן. סיפור זה מתאר מצב שבו האדם מרגיש היכן הוא נמצא. הוא מרגיש את הכלים שלו לעומת הסביבה שלו, לעומת האורות, לעומת תכונות הבורא. במצב זה האדם מוכרח לקבוע מיד את מצבו לעומת תכונות ההשפעה ואין לו בחירה חופשית.

בחירה תיתכן רק ממצב שבו האדם לא ירגיש שכופים עליו לבחור בטוב. בחירה תיתכן רק לאחר שהאדם יגיע בעצמו להבחנה "מהו טוב". על האדם לבנות לעצמו סביבה כדוגמת בי"ע דקדושה ובי"ע דטומאה, וכך, בתוך סולם הערכים שיבנה לעצמו, יוכל לגדול. אלמלא כן, לא תתקיים בחירה חופשית. אם האדם רואה את הרע ואת הטוב, ודאי שהוא מוכרח "לבחור" בטוב.

לכן הבחירה החופשית מתבצעת מתחת למחסום, במקום שבו אין שום נוכחות של כוחות קבלה והשפעה רוחניים, במקום הנקרא "העולם הזה".

בטרם נבאר את עניין התיקון בעולם הזה נחזור בקצרה על עיקרי ההשתלשלות מלמעלה למטה.

תחילה יצאו ארבע בחינות דאור ישר ועולם אין סוף. המלכות שבעולם אין סוף צמצמה את עצמה, הרכיבה על עצמה מסך, וחמשת פרצופי עולם א"ק יצאו בזה אחר זה. נקודות דס"ג ירדו מתחת לטבור והצטמצמו בצמצום ב', שם נפגשו בינה ומלכות בפרצוף אחד.

לאחר מכן התרחשה שבירת הכלים; בינה נכנסה למלכות ונוצר ביניהן חיבור. תיקון השבירה הביא ללידת ארבעת עולמות אבי"ע. בעולמות בי"ע נולד אדה"ר ונשבר גם הוא (ראו שרטוט מס' 8).

שרטוט מס' 8

ביחס לד' בחינות דאור ישר עולם א"ק הוא עולם הכתר. כולו השפעה מהבורא, הנחלקת ביחס לנברא העתידי לנרנח"י.

עולם אצילות הוא ההשפעה של א"ק, או ליתר דיוק של ס"ג – השפעה בגלגלתא עיניים כלפי הנברא העתידי. הנברא העתידי הוא הנברא שקם לתחייה מן השבירה. הוא עושה זאת בתנאי שהוא עולה לעולם האצילות.

בעולמות בריאה, יצירה ועשיה נמצאות תכונות בינה, ז"א ומלכות הכלליות. בעולמות אלה נעשה התיקון הרוחני של האדם. במילים אחרות, בעולמות בי"ע האדם כבר יכול להשתמש בנוכחות הבורא, בכוחות רוחניים, כדי לתקן את עצמו. במצב זה כבר יש לאדם יכולת בחירה חופשית להתמודד עם הבורא – יכולת שרכש מתוך עלייתו מהעולם הזה. הדרך שבה הבורא מאיר ומראה את עצמו לאדם בעולמות בי"ע אינה מפריעה לו להתקיים בצורה חופשית ולהגיע לעולם אצילות.

כדי להיתקן חייב האדם להעלות את עצמו לאצילות. הוא עולה עם הכלים של ג"ע ועם הכלים של אח"פ המצטרפים לג"ע, ורק ל"ב האבן שלו נשאר למטה. את ל"ב האבן אי-אפשר לתקן, משום שאינו נכלל בתכונות הבינה.

סיכומו של דבר: האדם נולד בתוך עולמות בי"ע, ואליהם הוא צריך לחזור מתוך העולם הזה. עליו להיכנס לתוכם ויחד עמם לעלות מעל לפרסא ולהימצא באצילות (בדומה למצב ה"שבת", שבו היה אמור לעלות כולו מעל לפרסא). הדבר נעשה על ידי התיקונים שהאדם מבצע במשך עלייתו מלמטה כלפי מעלה, מהעולם הזה אל עולם בי"ע, ולאחר מכן אל עולם האצילות.

כשאדה"ר יעמוד בכל קומתו בתוך עולמות בי"ע ויחד עמם יעלה לעולם האצילות, יישארו למטה מאצילות רק ל"ב האבן של העולמות ול"ב האבן של הנשמות (ראו שרטוט מס' 9). זהו המצב המתוקן ביותר שאליו יכולים הנבראים להגיע. ביחס לנבראים נקרא מצב זה "גמר התיקון".

שרטוט מס' 9

לאחר גמר התיקון מגיעה הארה מלמעלה הנקראת "רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל" (שמואל ב כג, כ) ומתקנת גם את ל"ב האבן. ל"ב האבן עולה לאצילות וכל העולמות עולים לאין סוף.

*

כפי שראינו, לאחר שבירת הכלים בעולם הנקודים יצא עולם האצילות. זו"ן דאצילות עלו ממקומם הקבוע, תפסו את מקומם של או"א והולידו את עולמות בי"ע. עולמות בי"ע התפשטו עד לחזה של המקום הקבוע של עולם היצירה. ולאחר לידת העולמות הולידו זו"ן דאצילות את אדה"ר בראש, גרון, גוף ורגליים (ראו שרטוט מס' 10).

אחרי לידת אדה"ר הגיעה הארה הנקראת "ערב שבת", והעולמות כולם, עם אדה"ר בתוכם, עלו עשר ספירות. כך עלה כל גופו של אדה"ר מעל לפרסא. ראשו עמד במקום או"א דאצילות הקבועים, ורגליו נותרו מתחת לפרסא (ראו שרטוט מס' 10). עלייה זו נקראת "עלייה ראשונה" או "עלייה דערב שבת".

כאשר ראשו של אדה"ר היה בבינה ורגליו בכלים דבינה המצויים למטה מפרסא, כלומר ב"עיבורה של עיר", חשב אדה"ר כי כולו נמצא באצילות, בגן עדן. לכן סבר, כי האכילה מעץ הדעת מותרת. אדה"ר חשב שאפשר להשתמש גם בכלים המכונים "רגלים", באח"פ האמיתיים, וכאשר עשה זאת – נשבר.

בשבירתו גרם אדה"ר לירידת העולמות חזרה אל מקומם הקבוע, ואל עולמות הקדושה התוספו עולמות הטומאה – בי"ע דקליפה.

שרטוט מס' 10

עתה, כאשר אדה"ר שבור, חייבת הנשמה לעבור דרך בי"ע דטומאה כדי להגיע לבי"ע דקדושה (ראו שרטוט מס' 11). אולם כפי שנאמר לעיל, לא די בכך להביא לתיקונו של האדם. האדם חייב להיות מנותק מההרגשה של שליטת הבורא בו. וכיוון שאת הקדושה ואת הקליפה הוא מרגיש כהשפעת הבורא עליו, הכרח הוא שיימצא למטה מהן. על האדם להימצא בין טוב ורע המוסתרים מן הבורא לחלוטין, במצב הנקרא "העולם הזה" (ראו שרטו מס' 11). אמנם, המצב הזה גרוע עוד יותר ממצב שבירת הכלים בעולם הנקודים, אך הוא מאפשר לאדם להיות מנותק מהבורא לחלוטין.

שרטוט מס' 11

בעולם שלנו האדם צריך לרכוש כוח להיות עצמאי, להיות בלתי-תלוי בבורא. רק אדם שרכש כוח להיות עצמאי נקרא "נברא", ומטרת האדם בעולם הזה היא ליצור מעצמו נברא.

הבירור של האדם בעולם הזה שונה לחלוטין מהבירור של הכלים השבורים בעולם הנקודים. בעולם הזה האדם צריך לברר אמת ושקר מעל ההרגשה שלו, אם טובה או רעה. הוא צריך להבחין את עצמו כעצמאי ביחס לבורא, ולהיות עצמאי מהבורא פירושו לבנות בתוך עצמו מערכת שיפוט אחרת מאשר מר ומתוק, מעל התחושות הרעות או הטובות.

הסיבה לכך היא, שתחושותינו מתעוררות מצד הכלים – האור משפיע על הכלי ומעורר בו הרגשת טוב או רע. לכן כדי להבחין את עצמו כעצמאי, האדם צריך להחליף את מערכת השיפוט שלו מ"מר ומתוק" ל"אמת ושקר". עליו לבנות את היחס להשפעה כאמת, מעל למר ומתוק, להסתלק לגמרי משימוש בתחושותיו כקנה מידה לקביעת מצב, כשרק ההבחנות באיכות התכונה משמשות לו קנה מידה, כך ש אמת היא נתינה ו שקר הוא קבלה.

כך האדם רוכש מסך על הכלי שלו. מסך אינו רק היכולת לא להיות מושפע מתענוגים; מסך הוא גם היכולת לא להיות מושפע מהבורא. כך האדם רוכש את עצמיותו בעזרת המסך, המאפשר לו להיות חופשי מהטבע שלו בקביעת האמת.

כאשר האדם רוכש את המסך הראשון המאפשר לו לא להיות מושפע מכלים ואורות, כלומר מטבעו, הוא עובר את המחסום. לאחר מכן הוא כבר יכול לעמוד מול הבורא כנברא עצמאי. ככל שהוא מתקדם ברוחניות, עליו לחצוץ בינו ובין הבורא ולשמור על העצמאות שלו בכל פעם מחדש.

לאחר שהאדם עובר את המחסום, הוא נכנס בין עולמות הקדושה והטומאה ומתחיל בהתקדמותו. התקדמות זו נקראת התקדמות ב"קו אמצעי" (ראו שרטוט מס' 12). כך האדם עולה בסולם המדרגות עד להשגת עולם אין סוף.

שרטוט מס' 12

בעבודה עם המסך רוכש האדם שני קניינים: כלי השפעה ועצמאות. הוא משפיע לא מפני שזה "מתוק", אלא משום שההשפעה היא "אמת".

חוכמת הקבלה מסבירה איך מתרחש תיקון הכלים באדם – תיקון הנמשך משך אלפי שנים בעולם הזה, עולם שבו יש מציאות למושג הזמן – ובעולמות הרוחניים. בפרק הבא נברר את עניין התיקון במסגרת העולם הזה. נתאר את אופני הירידה לאחר השבירה מהעולם הרוחני לעולם הגשמי, את המעבר במסגרת העולם הזה ואת עניין העלייה מהעולם הזה לתיקון בעולמות הרוחניים.

עד כה ביררנו את עניין השתלשלות העולמות העליונים ממחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. בחלק זה נסקור שוב את התהליך ההשתלשלות כולו ולאחר מכן נבאר את הקשר בין העולם הרוחני לעולם הגשמי.

ממחשבת הבריאה נוצר מצב שבו מלכות דא"ס, יסוד הנברא העתידי, קיבלה את כל האור, חשה בושה, צמצמה את עצמה והחליטה להגיע להשתוות הצורה לנותן, למאציל. למעשה המאציל הוא שהשפיע על מלכות לחשוב על כך ולרצות בזאת. מלכות הפועלת לקראת השתוות הצורה עדיין אינה מרגישה את עצמה כפועלת. בשלבים אלה של התהליך עדיין לא מדובר על הנברא האמיתי, אלא על חומר הבריאה, על הרצון לקבל המגיב להשפעות המגיעות אליו מלמעלה, שהן הרגשת התענוג והרגשת נותן התענוג.

במלכות דא"ס מתגלות רשימות ובהתאם להן היא יכולה להתחיל לפעול עם המסך על הרצון לקבל שלה. לאחר הצמצום היא בונה את מערכת היחסים הראשונה שלה עם האור, בקבלה על מנת להשפיע. כך יוצאים חמשת פרצופי עולם א"ק. גם בעולם א"ק אין עדיין נברא, אין בו דבר מלבד טבע הבריאה – בעולם א"ק, החומר, הרצון ליהנות, מגיב על שני הכוחות הפועלים עליו, על התענוג ועל נותן התענוג.

חמשת פרצופי א"ק הם מילוי של ט' ראשונות (ט"ר), של הבחינות הקודמות למלכות. כאשר מלכות מתחילה לקבל על מנת להשפיע, הופכות הבחינות הקודמות לה לספירות. עולם א"ק הוא ההתרשמות של ט"ר ממלכות, ממידת התאמתה אליהן. מצד אחד, פועלת עליהן השפעתו של צמצום א', ומצד שני פועלת עליהן הכוונה על מנת להשפיע. בהתאם לכך וביחס להתרשמותן מהמלכות, מצמצמות ט' הראשונות את עצמן ומחליטות כיצד לפעול עם המסך.

עולם א"ק הוא למעשה חמש צורות של קבלה: כתר, חוכמה, בינה, ז"א ומלכות, עם אורות נרנח"י. ביציאת חמשת הפרצופים הללו התממשו כל הרשימות מאין סוף ומוצו כל האפשרויות לקבל על מנת להשפיע. כעת נותרה רק מלכות עצמה, מטבור ועד הסיום. בחלק זה אי-אפשר לקבל על מנת להשפיע, שכן אין לנברא כוח לבצע פעולת השפעה מתחת לטבור. הנברא אינו מעוניין להימצא בחוסר השתוות הצורה עם הבורא, ולכן, בהתאם לרצונו, שורה צמצום מתחת לטבור.

כדי לעזור לנברא להתקדם בהשפעתו, בהתאמתו לבורא, יורד פרצוף בינה לסוף של גלגלתא ונותן למלכות את הרגשת הבינה. בעולם אין סוף היה זה האור שמילא את הכלי והעניק לו את הרגשת המאציל. כך האור תיקן את הכלי לשם מימוש פעולות ההשפעה בעולם א"ק. עתה, בירידת נקודות דס"ג מתחת לטבור, פרצוף בינה עצמו הוא היורד למטה מהטבור עד לסיום הגלגלתא ונותן למלכות את הרגשת הבינה.

מטבור ועד הפרסא מתפשטת בינה נקייה, שם יש כוחות להשפיע על מנת להשפיע. מפרסא ועד סיום מופעל צמצום חדש – צמצום ב'. כלומר, מתחת לפרסא מלכות ובינה משפיעות זו על זו, וכתוצאה מכך הן מרגישות צמצום הדדי. מלכות שמתחת לפרסא אינה יכולה לקבל דבר מבינה. אם תקבל, תהיה זו קבלה על מנת לקבל. לכן היא מצמצמת את בינה.

מלכות עושה פרסא בבינה ומחליטה, כי מטבור עד הפרסא ישלטו בה כוחות הבינה בהתחברות בינה ומלכות. מטבור עד הפרסא הקדוּשה יכולה להתפשט, ולכן מקום זה מכונה "עולם האצילות". למטה מהפרסא לא יכול להתפשט שום אור מלבד "אור של תולדה". אור של תולדה פירושו הארה קטנה ותו לא.

נמצא, כי בתיקון הפרסא וביציאת עולם אצילות מתמלא רק חלק קטן של מלכות – מהטבור עד הפרסא – וגם הוא אינו מתמלא ממש. הרי עד הפרסא שולטת הבינה, הכוונה להשפיע על מנת להשפיע, והכוונה הזו אינה טבע המלכות. נמצא, כי גם מהטבור עד הפרסא אין למלכות תיקון.

כדי לתקן את הנברא שמתחת לטבור דגלגלתא נעשית שבירת הכלים בעולם הנקודים. בשבירת הכלים מתערבות תכונות הבינה ותכונות המלכות אלה באלה, אם כי רק בדרגת הכוונה על מנת לקבל. זו הדרגה שבה הן מסוגלות להימצא יחד.

השבירה לכשעצמה היא פעולה חמורה ביותר. כתוצאה ממנה נופלות מלכות ובינה גם יחד למצב הופכי לגמרי מהבורא. כל הסתלקות או התרחקות מהבורא היא פעולה שאינה טבעית ונחשבת לפעולה חמורה ברוחניות. אך אין ברירה: בלא שבירת הכלים, מלכות לא תוכל להגיע לתיקון.

הכלים נשברים, ומתוך שרידי הכלים השבורים נולדים עולמות אבי"ע. ראשון נברא עולם האצילות. עולם האצילות נברא מכלים שקל לתקנם – מגלגלתא עיניים שלא נשברו בעצמם, אלא כתוצאה מהתחברותם עם הכלים דאח"פ דנקודים. לאחר יציאתו של עולם האצילות מיתקנים הכלים החדשים שנוצרו כתוצאה מהתכללות ג"ע באח"פ, ומהם יוצאים עולמות בריאה, יצירה ועשיה. עולם אצילות שנברא מהכלים של גלגלתא ועיניים מטביע את צורתו ב"אוזן" "חוטם" ו"פה" וכתוצאה מכך נבראים עולמות בי"ע.

בעת לידתם מסתיימים עולמות בי"ע בחזה של המקום הקבוע דיצירה. למטה מחזה דיצירה נשאר מקום לכלים שאי-אפשר לתקנם, כלים השייכים לטבע הנברא, לל"ב האבן שלו. את הכלים האלה אפשר רק לצמצם. כלים אלה מכונים "קליפות", והמקום שבו הם נמצאים, מחזה דיצירה ועד הסיום, נקרא "מדור הקליפות".

בהמשך התהליך יתוקנו גם הכלים במדור הקליפות על ידי פעולה מיוחדת מלמעלה. את הכלים במדור הקליפות אין בכוחו של הנברא לתקן בעצמו, אך ביכולתו לחייב את הבורא לתקנם. אם הוא יביע את נכונותו להיתקן בכל הפעולות שביכולתו לבצע, הוא יחייב את הבורא לתקן גם את הכלים שבמדור הקליפות.

ביציאת חמשת העולמות א"ק ואבי"ע נוצרו חמש דרגות הסתרה על הבורא, כך שהנברא העתידי שייברא אחרי חמשת ההעלמות הללו, לא יחוש את אור אין סוף, את המאציל. הכרח הוא כי הנברא העתידי יעמוד עצמאי כנגד הבורא, כמי שיש לו בחירה חופשית. הנברא העתידי צריך להרגיש את עצמו כמשוחרר מכל לחץ, כעצמאי המחליט בחופשיות מהם התכונות, המצבים והמטרות המועדפים עליו. צורה כזו תיתכן רק בתנאי שהן התענוג והן נותן התענוג יהיו נסתרים מהרצון ליהנות.

בסוף הדורות, כאשר יתחיל הנברא לתקן את עצמו ולהתעלות מלמטה למעלה, יוגדרו שני סוגי ההסתרות הללו כ"הסתר כפול" וכ"הסתר רגיל". בהסתר כפול יתקן האדם את חוסר תחושת בעל הבית, ובהסתר רגיל יתוקן חוסר הרגשת התענוג.

*

נחזור לתיאור ההשתלשלות מלמעלה למטה. לאחר יציאת חמשת העולמות א"ק ואבי"ע צריך להיברא הנברא – ה"אדם". בהידמותו לבורא יממש האדם את מטרת הבריאה להיטיב לו.

אותה מלכות דעולם האצילות אשר הולידה את עולמות בי"ע מולידה כעת את הפרצוף הנקרא "אדם הראשון". אדם הראשון נולד מתוך החיבור בין הנקודה האמצעית באין סוף ובין סיום הקדושה שנמצא בחזה דיצירה. כלומר, לידת אדם הראשון היא תוצאה משילוב בין ט' הראשונות המתוקנות ביחס למלכות ובין מלכות, הנקודה האמצעית מאין סוף. המלכות הזו, הנקודה האמצעית דאין סוף השייכת לחומר ההיולי שהבורא ברא, היא הייחוד של אדם הראשון.

המלכות של אדם הראשון פועלת מבעד להסתרה שיוצרים חמשת העולמות, ולכן היא יכולה להביע את היחס שלה להסתר, לבחור מה היא מעדיפה. היא יכולה להחליט האם להיות בהסתר ולהידמות לבורא או לחשוק בתענוג בלא להביא בחשבון את הקשר שלה לבעל הבית.

אלא שבעת לידתו של אדם הראשון החומר ההיולי של הבריאה עדיין אינו קשור עם הקדושה, עם ט' הראשונות, עם פעולות ההשפעה. הוא עומד מחזה ולמטה של פרצוף אדה"ר וחסרה לו הידיעה על מציאות הבורא בט"ר. הוא עדיין אינו מחובר עם כל תכונות ומחשבות ההשפעה ואינו מבין אותן.

מצבו של אדה"ר בעת לידתו דומה מאוד למצב עולם הנקודים טרם השבירה. בדומה לעולם הנקודים, גם באדם הראשון אין ברירה אלא לגרום לשבירה על מנת לערבב את תכונות ההשפעה עם המלכות. שבירתו של אדה"ר מושגת על ידי פעולה מיוחדת, שבה אדה"ר "מוטעה".

בערב שבת עולה אדה"ר עם כל העולמות לדרגה שבה כמעט כולו נמצא מעל הפרסא, בקדושה. חלק מכליו נשארים מתחת לפרסא, אך אין הוא מסוגל להבחין בכך. הוא משתמש בכלים הללו בכוונה הנכונה על מנת להשפיע ובכל זאת נשבר. כוונתו נכונה, אך הכלים שמתחת לפרסא מחוסרי מסך, ולכן הוא נשבר. עולמות בי"ע יורדים למקומם הקבוע, וחלקיו השבורים של אדה"ר נופלים לתוכם.

אדה"ר מכונה גם "נברא", "נשמה" או "הנשמה הכללית". הוא נקרא "נשמה" מפני שכך נקראת דרגת התיקון המרבית שביכולתו לרכוש עד לגמר התיקון. הדרגות חיה ויחידה יכולות להצטרף לנשמה רק במידה זעירה.

לאחר שבירת אדה"ר ונפילת חלקיו לעולמות בי"ע נבנים עולמות בי"ע דטומאה כנגד עולמות בי"ע דקדושה. החסרונות של אדה"ר המתגלים בבי"ע דטומאה הם למעשה ההבדל בין שתי מערכות העולמות, טומאה וקדושה. מכאן מובן כי הקליפות הן הכרח, שכן דרכן מתגלה החסרון של הנשמה. החסרונות שצריך לתקנן עוברים דרך הקליפות ומתגלים בנשמה, וכתוצאה מכך האדם מבין אילו רשימות עליו לתקן כדי להתקדם לשלב הבא בתיקונו.

עולמות בי"ע דטומאה משמשים אפוא כלי עזר בידי הכלים השבורים. הכלים השבורים הנמצאים בין בי"ע דקדושה לבי"ע דטומאה מבדילים בין הכוחות החיוביים לשליליים, בין השפעה לקבלה, ובכך הם קונים יכולת להבחין בטבע שלהם, להרגיש ולבחור. העולמות נמצאים בתוך האדם ולא במרחב כלשהו מחוץ לו. אם אין אדם, אין עולמות ואין מקום לעולמות. כל מה שכתוב בחוכמת הקבלה נכתב ביחס לאדם וביחס להשגתו את המציאות.

האור הנמשך מן הראש של אריך אנפין דאצילות שבר את אדה"ר לשישים ריבוא נשמות, לשש מאות אלף חלקים. מה פירוש המושג "שש מאות אלף"? המספר המציין את אריך אנפין הוא ריבוא – עשרת אלפים. אדה"ר עצמו הוא ו"ק המגיע לג"ר, ומכפלת עשר הספירות של הו"ק באור הריבוא של אריך אנפין היא שש מאות אלף ( 10 × 6 × 10,000 = 600,000).

שש מאות אלף החלקים השבורים הם למעשה שש מאות אלף הנשמות השבורות. הימצאותן של הנשמות בעולם הרוחני בין בי"ע דקדושה ובין בי"ע דקליפה אין בה כדי להבטיח את יכולתו של האדם לבחירה חופשית ולהופכו לנברא של ממש. נברא אמיתי הוא מי שנוסף על הימצאותו בתכונה הפוכה מהבורא אינו מרגיש את נוכחות הבורא. הנברא האמיתי אינו חש בשום לחץ מצד הנותן, אף לא קל שבקלים. אילו הרגיש הנברא את מי שברא אותו, היתה מתעוררת בו מחויבות כלפי הבורא.

לכן הכרח הוא להביא את הנברא להסתרה גדולה יותר מן ההסתרה שבה שרויים הכלים לאחר השבירה. שבירתו של אדה"ר חייבת להימשך עד למצב שבו הנברא יגיע לחומר ההיולי שלו, וממנו יתחיל את דרכו. אמנם, השבירה גרמה לעירוב בינה ומלכות, אבל כל חלק שבור חייב להגיע למצב שבו הוא מתחיל את דרכו מאפס, מנקודת "יש מאין". יחד עם זאת, אל לנו לשכוח כי באותו "יש מאין", באותו רצון לקבל של הנברא הבא מ"אין", כבר נמצא ניצוץ מהבִּינה.

המצב ההתחלתי הזה דומה לראשיתה של ההתפתחות הרוחנית. בתחילת ההתפתחות הרוחנית לא היה הרצון לקבל מחובר עם הבינה, לא היתה לו מודעות לתכונה שמחוץ לו, למאציל. למעשה רק אדה"ר שנולד לאחר יציאת כל העולמות היה מודע למאציל ופעל בהתאם לכך, וגם הוא השיג זאת בדרגה הקטנה ביותר, ב"נפש דנפש" בלבד. אדה"ר קיבל את כל התכונות והכוחות שלו מלמעלה בלא הקדם-חסרון מצידו, ולכן הוא הרגיש רק "נפש דנפש". בלא הקדם-חסרון מצד הנברא אי-אפשר לחוש את המציאות האמיתית.

המצב ההתחלתי הזה, שבו הנברא מתחיל את דרכו מאפס עם נקודת הבינה בתוכו, מכונה "העולם הזה". מתוך המצב הזה, שבו הנברא כולל בתוכו חלק מהמאציל, התחיל להיווצר היקום שלנו.

שרטוט מס'1

עתה ניגש לבאר את ההתפתחות בעולם שלנו. בשרטוט שילווה אותנו לאורך ההסבר נמשך חץ המסמל את בנייתו של החומר ביקום שלנו ישירות מהעולם הרוחני אל הגשמיות (ראו שרטוט מס' 1, בצד ימין), אך לאמיתו של דבר אין קשר ישיר בין רוחניות לגשמיות. הקשר ביניהן הוא קשר של העתקה בלבד. העולם שלנו הוא ההעתקה מרוחניות. אותו חומר משבירת אדם הראשון הוא שמתחיל להתברר על ידי האור העליון, עם תחילת ההתפתחות בעולם הזה. הרשימות משבירת אדה"ר שנפלו לעולם הזה נשברו עד כדי כך, שלא נותר מהן אלא רשימות גולמיות של כל הצירופים האפשריים של התחברות בינה ומלכות בדרגות העביות השונות. והרשימות האלה הולכות ומתבררות.

לשם ביאור ההתפתחות בעולם הזה נקבל את קיומו של מושג הזמן כעובדה. הרי אין לנו אפשרות לבטא את סדר הפעולות בעולמנו, אם לא על ידי זמן. אין זה המקום לדון בסוגיית הזמן ביחס לתפיסת המציאות על פי חוכמת הקבלה, אך נציין כי דיון בנושא זה יבהיר לנו מדוע אין לאדם אפשרות לדבר על עצמו אלא במסגרת של מציאות זמן.

נצא אפוא מנקודת ההנחה המדעית, כי החומר החל להתהוות לפני כחמש עשרה מיליארד שנה. באומרנו חומר, הכוונה היא לחומר העולם הזה, חומר גשמי, שהוא כאמור רצון לקבל הנושא בקרבו ניצוצות של בינה.

המפגש בין הרצון לקבל ותכונות הבינה הוא הסיבה לחיוּתו של החומר ולהתפתחותו. כל חלק מחלקי החומר כולל בתוכו שתי תכונות מנוגדות: ספיגה ופליטה, כוח מושך וכוח דוחה, לחץ מבחוץ ולחץ כלפי חוץ וכו'. כל חלקי החומר, מהחלקיק הקטן ביותר ועד לאוסף החלקיקים הגדול ביותר, נבנים ומתקיימים על בסיס איזון בין שני כוחות, גם החומר בדרגת הדומם.

למעשה הדומם אינו דומם ממש. בפנימיותו הוא חי ופועל בהתאם לחוקים מסוימים. מה שמבדיל בין דרגת הדומם ובין שאר דרגות החומר,הוא העובדה, כי הרצון לקבל שבדרגת הדומם אינו מתפתח.

אם כן, השלב הבא בתהליך התפתחות החומר – היווצרות מערכת השמש וכדור הארץ – התרחש לפני כארבעה מיליארד שנים. בעל הסולם מתאר את היווצרות כדור הארץ כתהליך של התחממות והתקררות הנמשך על פני עשרות מיליוני שנים. לפני כשלושה וחצי מיליארד שנים, כאשר החום תפס את מקומו במעמקי האדמה וקליפה קרה נתקשתה מחוץ לו, החלו להופיע צורות החיים הראשונות. תחילה הופיעו חיים בדרגת הצומח, ולאחריהם – בדרגת החי. הרשימות יצאו זו אחר זו בסדר סיבה ומסובב ובהתאם לכך נעשו צורות החיים מורכבות יותר ויותר.

לפני כשמונה מיליון שנים הופיעו היצורים הראשונים, [.1.] החיים בהתאם לחוקיות הדומה לשלנו; ולפני כ-150,000 שנים הגיע הזמן ליציאת הרשימו של היצור הנקרא "האדם הנבון". [.2.] על אף שצורתו הביולוגית דמתה לצורת האדם בן זמננו, לא היה הוא מפותח כלל בפנימיותו. עשרות אלפי שנים נוספות נדרשו להתפתחותו הפנימית.

לפני כארבעים אלף שנה הגיע האדם בהתפתחותו לכדי קיום מסגרות חברתיות מורכבות. באותם ימים החל האדם להאמין בכוחות הטבע. החלה להתרקם בו תחושה כי לא הכול ידוע לו, שיש כוחות שהוא אינו מבין וצירופי מקרים שאין ביכולתו להסביר. החלה להיווצר בו הרגשה, כי מחוץ לו קיים משהו השולט עליו בדרך מסתורית. מתוך תחושות כאלה החלו להתפתח האמונות העתיקות הראשונות, ובעיקרן אמונות אנימיסטיות.[.3.] כך היה עד לתקופתו של "אדם הראשון".

"אדם הראשון" הוא בן האנוש הראשון שהגיע להשגת האלוקות, ומכאן שמו. אין להתבלבל עם הפרצוף הרוחני הנקרא אף הוא "אדם הראשון". להבדיל משאר בני דורו, התגברו והתעוררו באדם זה הרשימות של בינה לעומת הרשימות של מלכות והודות לכך הוא השיג את הכוח העליון. השגתו של אדם הראשון היתה צלולה ודקה מאוד, שכן כליו היו זכים ביותר. לפי המסורת, אדם הראשון הוא אבי כתב האותיות והכתיבה, בכלל, ואת גילויו הוא כתב בספר הנקרא רזיאל המלאך.

אדם הראשון מסמל את תחילתה של התפתחות. ממנו והלאה התחילו להתברר בבני האדם הבחנות נוספות שאִפשרו לנשמות נוספות להשיג רוחניות. במשך עשרים הדורות מאדם הראשון ועד אברהם היו עוד מקובלים, שחוו דרגות שונות של קשר עם הכוח העליון. מתוך השגתם ובהתאם למחשבת הבריאה המשיכו להתברר בהם הרשימות של בינה. כך היה עד לימי אברהם אבינו.

אברהם השיג את מחשבת הבריאה ובירר את הרשימו בצורה המהותית ביותר. אברהם ייסד למעשה את שיטת ההתקשרות, שיטת הגילוי והתיקון, ולכן הוא נקרא "אברהם", אבי העם. אברהם הוא אבי העם העתידי, עם שכל חלקיו יהיו כחלקי נשמת אדה"ר. לפי המסורת, אברהם הוא שכתב את ספר היצירה.

בד בבד עם הופעתם והתקדמותם של המקובלים התפתחה גם כלל האנושות. כנאמר לעיל, הרצון לקבל מחולק במבנה העולם הרוחני לחמש דרגות עביות: שורש, א', ב', ג' וד'. בהתאם לכך, הרצון לקבל שבאנושות חייב לעבור דרך כל חמש דרגות העביות שלו, עד שבדרגת עביותו האחרונה יתפרץ במלוא עוזו, אף ברצונות הקטנים והנמוכים ביותר שבו. אז יצטרפו גם הרצונות האלה לתהליך התיקון. נבחן אפוא כיצד התפתח הרצון לקבל הן בקרב בעלי ההשגה הרוחנית, היינו המקובלים, והן בקרב האנושות כולה.

מ"אדם" והלאה נקראים בעלי ההשגה הרוחנית המתקנים את נשמתם בשם "ישראל". כינוי זה מצביע על השתוקקותם ישר לאל, ישר לבורא. בכל אדם יש רשימות מבינה וממלכות, משני הסוגים. פעולת האדם נקבעת על פי הדומיננטיות של בינה או של מלכות ברשימות המתעוררות בו. בחלק מבני האדם הרשימות של בינה הן השולטות. רשימות אלה מחייבות את האדם לחפש מילוי לחסרון לתכונת הבינה שמתגלה בו, וכך מתחיל האדם את דרכו הרוחנית והופך למקובל. בשאר האנשים פועלות רשימות מסוג אחר – רשימות שבהן בינה מדוכאת על ידי מלכות.

כאמור, הימים שקדמו לאדם הראשון מאופיינים באנימיזם. בתקופה זו החלו בני האדם לייחס חשיבות לקיומם של כוחות נסתרים בטבע ויצרו את האמונות הדתיות הראשונות, הגולמיות.

מזמנו של אדם הראשון ועד להופעתו של אברהם החלה להתפתח האמונה הפוליתיאיסטית, אמונה בריבוי אלים. תרח, אביו של אברהם, היה ידוע כעובד אלילים. לכל כוח שבטבע הוא ייחס תכונה של שליט והשתחווה לו. דווקא מתוך עבודת האלילים של אביו הגיע אברהם להכרה, כי אין במציאות יותר מאשר כוח עליון אחד. הוא גילה, שהכוח העליון הוא טוב ושאין בו שום רע. גילויו של אברהם מסמל פריצת דרך חשובה ועקרונית מאין כמוה.

אם כן, אברהם הוא הראשון שגילה כי כל המציאות נובעת ממקור אחד. הוא שלל את קיומם של ריבוי כוחות ושליטות, טובים או רעים. אך גם מאות ואלפי שנים לאחר תקופתו של אברהם המשיכו בני האדם להחזיק באמונות פרימיטיביות שונות. בימי יוון העתיקה למשל, עוד נהגו בני האדם לשוות צורה לכוחות העליונים ותיארו אותם כמי שנלחמים זה בזה, מתחתנים זה עם זה וכיו"ב, כפי שמפורט במיתולוגיה היוונית. לאדם יש נטייה "להאניש" את הכוחות העליונים: הוא מייחס ומשליך את צורתו והבנתו האנושית האישית על הכוחות העליונים. תפיסות פרימיטיביות כגון אלה קיימות ודאי גם כיום. דוגמה לכך היא האמונה בכוחות טובים ורעים. אנשים מאמינים ומחפשים את המזל הטוב ובורחים מ"עין הרע". הם אינם מבינים, כי כל מקרי המציאות נובעים מכוח אחד הפועל על האדם במטרה להביאו לטוב, ורק האדם הוא שמחלק את השפעת הכוח האחד לטוב ולרע בהתאם למידת התיקון או הקלקול שלו עצמו.

אברהם היה אפוא הראשון שגילה את הכוח העליון בצורה ברורה ושיטתית. הוא השיג את אופני פעולתו של הכוח העליון על האדם וכיצד האדם יכול להתקשר אליו. את שיטת הגילוי והתיקון, את השיטה לתפיסה נכונה של המציאות, מסר אברהם לבניו ולתלמידיו.

הופעתו של אברהם מצביעה על תחילתו של עידן חדש באנושות. הרצון לקבל, האגו שבאנושות, גדל עד למידה שעורר בבני האדם רצון לשלוט ולשעבד בני אדם אחרים. אנשים החלו לראות את השליטה כדבר כדאי וחשו דחף להשגתה.

באותם ימים פיתחו אברהם ותלמידיו את האמונה המונותיאיסטית, שלפיה רק כוח עליון אחד הוא הפועל במציאות ועל האדם להגיע להשתוות צורה עמו. הם גילו כי הכוח העליון הוא טוב, ואילו הרע נובע מכך שאנו מצויים בתכונות אגואיסטיות ההפוכות מתכונותיו של הכוח העליון. באופן טבעי כל דבר המנוגד לאגו של האדם נראה לו כרע.

כאמור, בניגוד לתפיסה זו של אברהם ותלמידיו, התפתחה בעולם האמונה הפוליתיאיסטית. מאות שנים אחרי אברהם המשיכו רוב העמים, ואפילו המתקדמים שבהם דוגמת יוון, להאמין בריבוי אלילים. למעשה עד למאה החמישית לספירה לערך המשיכה האנושות להשתחוות לכוחות הטבע השונים מתוך אמונה כי הם הכוחות הפועלים.

אם כן, מתקופתו של אברהם והלאה דיכא חלק המלכות את חלק הבינה בקרב רוב האנושות, ואילו רק במתי מעט גברה הבינה על המלכות. מעטים אלה הם המכונים "צאצאי אברהם". חלק הבינה שבצאצאי אברהם האיץ את שלבי התפתחותם. הרצון לקבל התגלה בהם מהר יותר, וכתוצאה מכך ירדו ל"גלות מצרים". "שבעים נפש" ירדו לגלות מצרים, ובמהלכה חוו את תחושת השעבוד במובן הגשמי והרוחני כאחד. תחושה זו הובילה אותם להכרה בנחיצות לצאת ממצרים.

העבדות במובנה הגשמי ברורה לכול, אך למשמעותו הרוחנית של המושג דרוש הסבר. ברוחניות יש שני צדדים: קדושה וקליפה. בירידה למצרים החלו להתגלות הקליפות. הקליפות התגלו כנגד השיטה לדבקות בכוח העליון שהתקבלה מאברהם יצחק ויעקב – שיטת ה"קו האמצעי". הקליפה התגלתה לאנשים שכבר נמצאו בהכרה רוחנית, ל"שבעים נפש" שירדו למצרים. הם אלה שהחלו להרגיש כוחות כנגד הקדושה והרגישו את עצמם כנתונים בין כוחות הטומאה ובין כוחות הקדושה, בין "פרעה" ל"בורא".

ב"גלות מצרים" במובנה הרוחני האדם מתחיל לברר את תיקון המלכות על גבי הרצון לקבל המתעצם. הוא בודק מה אפשר לעשות במצב שבו מלכות הולכת וגדלה בהתמדה בשעה שהוא נדרש להתעלות מעליה ולתקנה. זו משמעותה של עבדות – לצמצם את מלכות שוב ושוב בשעה שנמצאים בקרב ה"מצרים", כדי להישאר בצורת "עם ישראל", בתכונת הבינה.

גלות מצרים מגיעה לסיומה עם ההרגשה, כי אי-אפשר עוד להישאר תחת שליטת המלכות. אי-אפשר להמשיך ולצמצמה, שכן צעד אחד נוסף בכיוון זה יביא למצב של מיתה. אז מגיע מצב של "עשר מכות". במצב זה האדם חייב לעזוב את המאבק בין בינה ומלכות שבו ולהשליט את בינה על מלכות. סיפור יציאת מצרים הוא למעשה תיאור בריחתו של האדם משליטת המלכות. ב"מצרים" האדם נוכח לדעת, כי השילוב הנוכחי בין בינה ומלכות שבו אינו מאפשר לו לעבוד עם המלכות. הוא מבין, כי אין לו מנוס אלא להיעזר בכוח עליון כדי לצמצם את המלכות ולהצטרף לבינה. הבריחה מן המלכות נקראת "נס יציאת מצרים".

אם כן, לאחר שביארנו את משמעותם הרוחנית של המושגים "עבדות" ו"יציאת מצרים" נחזור לתיאור ההתפתחות על הציר ההיסטורי. במאה הי"ג לפני הספירה לערך מגיעים בני ישראל ל"קבלת התורה" ומקבלים שיטה חדשה לתיקון. שיטת התיקון של אברהם כבר אינה מתאימה לרצון לקבל שהתעצם במצרים. דחף מצד האדם והכרה טבעית באלוקות בהתאם לרשימות, אינם מספיקים עוד. נדרשת שיטה חדשה, מתקדמת יותר. כעת על האדם לפעול באופן פנימי מסוים: בעזרת התחברות עם האחרים בתיקון מיוחד המכונה "ערבוּת" עליו ליצור סביב הרצון לקבל שהתוסף בו תנאים שבהם ישפיע האור העליון עליו כ"מאור המחזיר למוטב". "המאור המחזיר למוטב" הוא שנקרא "תורה" והוא שיביא את נשמת האדם לתיקון. בעזרתו יוכל האדם להרכיב מסך על דרגת העביות החדשה שהתגברה ברצון לקבל שלו.

שיטת התיקון החדשה, שמעתה והלאה "בני ישראל" מתקדמים בעזרתה, נקראת אפוא "תורה". "בני ישראל" הם אלה שקיבלו על עצמם את שיטתו של אברהם ושבזמן עבדות מצרים נוסף בהם רצון לקבל. כלומר, גם בתקופה המכונה "עבדות מצרים" התפתחו בצאצאי אברהם הרצון לקבל וחלק הבינה שבהם במקביל.

בינתיים, במקביל להתפתחות ישראל, מתפתחת גם האנושות, אלא שבה חלק המלכות הולך וגדל ביחס לבינה. ניצוצות הבינה עדיין אינם מורגשים באומות העולם, בחלק השבור של מלכות.

באותה תקופה נמצאים בני ישראל, בהתאם למצבם הרוחני, בארץ ישראל. כדי לברר את משמעות המושג "ארץ ישראל" עלינו לחזור אל תיאור מבנה העולם הרוחני. כל העולמות הרוחניים הם התפשטות צורת הכוח הרוחני בתוך החומר, בתוך הרצון לקבל, בהתאם לעביות החומר. ההבדל בין העולמות ניכר בחומר שלהם ולא בצורה, שכן צורת כל העולמות היא צורת ההשפעה. כלומר, אף על פי שהחומר בעולמות שונה, צורת החומר נשארת אותה צורה. כך, למשל, העולם התחתון מכולם, עולם העשיה, מטביע את צורתו בחומר של העולם שלנו ואף על פי שחומר העולם שלנו הוא אגואיסטי לחלוטין, גם בתוכו מוטבעת אותה צורה הקיימת בעולמות הרוחניים.

במהלך התפתחות העולם שלנו, בד בבד עם התגלות החומר, הולכת ומתגלה צורת העולם שלנו כדומה לצורת העולם העליון. לכן גם בעולם הגשמי שלנו יש חלוקה דומה לחלוקת עולמות אבי"ע. אמנם, חלק האצילות שבעולם שלנו טרם התממש בפועל, אבל חלקים אחרים הקשורים לבינה ולקשר בינה ובין מלכות הועתקו לעולם שלנו, והם באים לידי ביטוי במקומות שהם כביכול יותר קדושים ממקומות אחרים. כאן המקום לציין, כי במקומות עצמם אין שום קדושה; הקדושה היא רק באדם, כשנשמתו נמצאת בקדושה. אבל היחס בין המקומות הקדושים, מי יותר ומי פחות, הוא כהעתקה של היחס בין קדושה לקליפה בעולמות הרוחניים.

בעולמות הרוחניים נמצאים "בית המקדש", "הר המוריה", "ירושלים" ו"ישראל" בעולם הבריאה. ארץ ישראל נמשכת מפרסא עד לחזה דבריאה. החצי התחתון של בריאה – תנה"י דעולם הבריאה – הוא "עבר הירדן". המלכות של עולם הבריאה היא "סוריה", ומתחתיה עד לחזה דיצירה נמצאת "בבל" (ראו שרטוט מס' 2). כל המקומות מארץ ישראל ועד לבבל עומדים אפוא בחלק שמעל לחזה דיצירה. אלה אזורים שבהם עדיין מושפעת הארת הקדושה מאצילות. החלקים הנמצאים מתחת לחזה דיצירה שייכים למדור הקליפות. בהתאם לכך, גם בעולמנו האזורים הרחוקים מבבל מכונים חוץ לארץ (חו"ל).

שרטוט מס' 2

מבנה העולמות הרוחניים בא לידי ביטוי גם בכיבושי דוד המלך. דוד המלך כבש במלחמותיו את כל המקומות העומדים עד לחזה של עולם היצירה. זאת משום שעד לחזה דיצירה נמשכת שליטת המלכות דאצילות, שאותה מייצג דוד המלך.

אם כן, לאחר קבלת התורה ולפי סדר התגלות הרשימות, מגיעים בני ישראל לארץ ישראל ולמצב שבו מתאפשרת בניית בית המקדש. כלומר, בהתאם למצבם הרוחני, מגיעים בני ישראל לארץ ישראל הגשמית ובונים את בית המקדש. בניית בית המקדש הראשון בעולם הזה מסמלת את התגלות "מוחין דחיה" (אור החיה) בנשמתם של בני ישראל. בית המקדש הראשון הוא המצב הרוחני הגבוה ביותר שהתגלה מלמעלה למטה.

כאן המקום לציין כי כל השלבים שתוארו עד כה, מאדם הראשון דרך אברהם וצאצאיו ועד בית המקדש הראשון, הם עדיין בבחינת התגלות מלמעלה למטה. לאמיתו של דבר אין התאמה מדויקת ביניהם ובין התהליכים שהתרחשו ברוחניות בהשתלשלות מלמעלה למטה. אמנם, התהליך הרוחני חייב להיות מועתק במדויק למציאות הגשמית, אך העתקה זו תבוא לידי מימוש רק לאחר שהאדם יתחיל לעלות ממלטה למעלה. כל המאורעות שתוארו עד כה עדיין מתרחשים במסגרת ההשתלשלות מלמעלה למטה, מן הזך אל העב. רק בימינו, בשעה שהאנושות מגיעה לשלבי התפתחותה האחרונים, מתחילה העלייה מלמטה למעלה.

נחזור אפוא לתיאור ההתפתחות על ציר ההיסטוריה. לאחר הקמת בית המקדש הראשון הרצון לקבל ממשיך לגדול הן באומות העולם הן בבני ישראל. כתוצאה מכך מתחילים בני ישראל לרדת מרמתם הרוחנית הגבוהה, מדרגת בית המקדש הראשון. בשלב זה נחלקים בני ישראל לשניים: יהודה וישראל. בסביבות שנת 722 לפני הספירה מוגלים ישראל, ומאז לא נודע גורלם. עשרת השבטים יתגלו רק בסוף הדורות. גלות עשרת השבטים היא תחילת החיבור בין בינה למלכות, היווצרות הקשר בין ישראל לאומות העולם.

כאמור, באותם ימים פורחת האמונה באלים רבים בקרב אומות העולם ונוסף על כך נולדות גם דתות המזרח. בודהה (483–563 לפנה"ס), קונפוציוס (479–551 לפנה"ס), לאו-צה (600 לפנה"ס) [.4.] ורבים אחרים ממייסדי דתות המזרח הרחוק החלו לפעול באותן שנים. באותה תקופה מתחילה להתפתח גם הפילוסופיה.

לא במקרה מוצאם של הפילוסופים הראשונים הוא בעמים הקרובים לישראל. נביאי ישראל שעסקו בחוכמת הקבלה יצרו קשרים עם העמים השכנים, ופיסות מידע על תפיסת המציאות לפי חוכמת הקבלה זלגו אל העמים סביב. הפילוסופים נחשפו לידע הקבלי, אך מפני שלא היתה להם הכרה ממשית של העולם הרוחני, כי רשימות הבינה טרם התעוררו בקרבם, העתיקו הפילוסופים את הידע הרוחני לכאורה, שהם כביכול רכשו אל החומר הגשמי, ומכאן נולד הקלקול המכונה "פילוסופיה".

באותו זמן הלך הקרע בעם ישראל והתרחב. לאחר החלוקה ליהודה ולישראל וגלות עשרת השבטים המשיך להחריף הפילוג גם בקרב הנותרים בארץ. בסופו של דבר נחרב בית המקדש הראשון, והעם הוגלה לבבל. גלות בבל נמשכה שבעים שנה. היתה זו גלות קצרה לצורך גאולה מהירה. גלות בבל היוותה כמעין הזדככות בדומה למתרחש בשבירת שני הפרצופים בעולם הנקודים. עם חזרתם לארץ החלו שבי ציון בבניית בית המקדש השני. דווקא דריווש השני מלך פרס, שלפי המסורת הוא בנם של אסתר המלכה ואחשוורוש, הוא שנתן את ברכתו לבניין בית המקדש.

בגלות בבל הכינו ישראל את כליהם, וכתוצאה מכך השיגו בבית המקדש השני את דרגת "מוחין דנשמה", את "אור הנשמה".

בתקופת בית המקדש השני החלו להתגלות בעם קלקולים רבים, שבהתאם ליחס בין קליפה וקדושה גרמו לעליית האימפריה הרומית, כמו שכתוב: "כשזה קם זה נופל... לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים" (רש"י לבראשית כה, כג). ואכן, במשך כל ההיסטוריה אפשר לראות כי נפילת ישראל מהקדושה, מהתיקון, מביאה לפריחה מיידית בקרב אומות העולם – ולא בטובות שבהן, אלא בגרועות מכולן.

המחלוקות והפירוד בישראל בימי בית שני חיזקו, כאמור, את האימפריה הרומית ובסופו של דבר הביאו לכיבוש ישראל על ידה. עם ישראל ירד לדרגה שבה לא יכול היה עוד להמשיך להשתייך מבחינה רוחנית לבית המקדש, לירושלים ואף לא לארץ. כך קרה במישור הרוחני וכתוצאה מכך גם בגשמיות.

בשנת 70 לספירה החריבו הרומאים את בית המקדש הגשמי השני. אלא שהמדרגה הפנימית הרוחנית המכונה "בית המקדש" נחרבה בתוך לבם של ישראל עוד לפני החורבן של בית המקדש הגשמי. באותם ימים לימד רבי עקיבא את הכלל "ואהבת לרעך כמוך". הוא פעל מתוך מחשבה לתקן את העיוות שהתגלה בנשמות ישראל, אך בלא הועיל. עם ישראל יצא לגלות במישור הרוחני, ובהתאם לכך גם במישור גשמי. בסופה של תקופה זו, עם תחילת הגלות האחרונה, נכתב ספר הזוהר. ב זוהר עצמו כתוב, כי הוא יתגלה ברבים רק עם תום הגלות.

מאז שהתגלתה הרוחניות בדרך טבעית באדם הראשון ועד לימי בית שני שמרו בני ישראל על הכרה רוחנית מסוימת. עתה, לאחר חורבן בית שני, נפלו בני ישראל מרמתם הרוחנית לחלוטין. כתוצאה מהשבירה, כתוצאה מאובדן ההכרה הרוחנית, חדרו ניצוצות הקדושה למלכות וגרמו להיווצרות הדתות: הנצרות כ"קליפת שמאל", והאסלאם כ"קליפת ימין". עם ישראל אף הוא נפל מדתו הטבעית, מחוכמת הקבלה, לחיצוניות הדת כפי שהיא מוכרת לנו היום. כל מנהגיה החיצוניים של היהדות נקבעו כהעתקה מרוחניות – כהעתקה ותו לא.

קליפת השמאל, הנצרות, כבשה את רומא ודרכה הגיעה לכל שאר העולם. בהמשך פוצלה האימפריה הרומית לרומא ולביזנטיון ובכך החל תהליך מורכב, שלא כאן המקום לבררו. נציין רק, כי גם בבסיסו של תהליך זה מונח גילוי היחס בין בינה ומלכות שברשימות, והתפתחותו היא בהתאם למידה שבה ישראל צריך להתערבב עִם שאר העמים.

לאחר שעם ישראל גלה, היה עליו להימצא בין כל העמים בגשמיות: בספרד, באשכנז, בכל ארצות אירופה ובמדינות ערב. בהתאם לגילוים העתידי של חלקי ישראל ברוחניות נדדו ישראל בין עמי העולם בגשמיות. בהקשר זה עלינו להבין, כי הנצרות והאסלאם הן רק צורות קודמות להתגלות הדת האמיתית, דת ההשפעה. גם היהדות בזמן הגלות היא צורה קודמת להתגלות דת ההשפעה. כך מסביר בעל הסולם בכתבי "הדור האחרון".

נקודת הציון הבאה בתהליך גדילתו של הרצון לקבל היא תקופת ימי הביניים. רבים מתארים את ימי הביניים כתקופה של דריכה במקום, אך למעשה ההיפך הוא הנכון. בימי הביניים החל להתגבש עתיד האנושות כולה. בימי הביניים הונחה תשתית להתפתחות הרנסנס, ובעקבותיו – להתפתחות הקפיטליזם, לתקופת ההשכלה במאה הי"ז ולמהפכה התעשייתית. כך, בהתאם לגדילת הרצון לקבל שבאנושות, התפתחה הצורה החברתית-כלכלית של האנושות במשך ההיסטוריה, החל בסחר חליפין וכלה בקפיטליזם.

את הדתות שנוסדו כתוצאה מגלות ישראל ונפילת ישראל מרוחניות לגשמיות ראוי לראות כהתקדמות ביחס למצב הקודם, ביחס לפוליתיאיזם. האמונה הפוליתיאיסטית דגלה בריבוי אלילים, ואילו בנצרות ובאסלאם האמונה היא באל אחד, אם כי האמונה הנוצרית אינה בבחינת מונותיאיזם טהור.

למרות הקנאות הדתית העזה בימי הביניים, המשיכה האנושות להתקדם. האגו גדל הלאה, והאנושות עברה לתקופת הרנסנס ולתרבות ההומניסטית המעמידה את האדם במרכז.

לעניין זה נעיר, כי עד לימי אדם הראשון כמעט שלא היתה מציאות ל"אני" של האדם. האדם התנהג והתקיים כבעל חיים, התגורר במערות ולא הבדיל בינו ובין הטבע. הרצון לקבל של האדם, האגו, עדיין היה קטן. מאדם הראשון ואילך, יחד עם היווסדותן של הערים הגדולות והתרבות של ארם נהריים, החל האדם להזדהות עם עירו, עם השבט שלו ועם משפחתו. האגו גדל, והאדם נעשה מודע ל"אני" שלו ולסביבתו. בהמשך התחיל האדם להאמין בקיומו של כוח עליון ובהתאם לכך החשיב את עצמו כשולט, כנזר הבריאה. כלומר, ככל שהאגו הלך וגדל, כך העמיק האדם את הבנתו בכוח העליון ובעצמו.

תקופת ההשכלה במאה הי"ח היא ביטוי של גדילת האגו למידה שבה האדם מחשיב את ה"אני" שלו כעיקר ולא את הכוח העליון. בשלב זה מתחוללת מהפכה בתוך האדם: האתיאיזם [.5.] תופס את מקומו כגישה מקובלת לחיים. האדם חדל מלהתקשר אל הכוח העליון בצורה עיוורת, וה"אני" של האדם נתפס כמרכזה של המציאות כולה.

במאה הי"ח מתחילה גם המהפכה התעשייתית. האדם חש את עצמו חייב לכבוש את הטבע ואת הסביבה. צבירת העוצמה מגבירה את תמיכת האדם ב"אני" שלו. כך ממשיכה האנושות להתקדם, עד שבסופו של דבר היא מגיעה מתוך הרצון לכסף ולכבוד אל הרצון לידע.

ברכישת הידע האדם רואה את עצמו כנבדל ונישא מעל לכל הטבע, מעל למציאות. בתקופת ההשכלה הגישה לחיים הופכת לאנתרופוצנטרית. [.6.] לא זו בלבד שהאדם מושם במרכז המציאות, אלא שהוא חדל מלהאמין לשמועות ול"עובדות" למיניהן. הוא זונח את האמונה העיוורת לטובת מחקר נסיוני של הטבע ושל החברה האנושית. וכך מגיעה האנושות לשלב האחרון בהתפתחותה.

באותו זמן עם ישראל מקבל את צורתו הסופית מבחינת שקיעתו והתבוללותו בין אומות העולם. עד המאה הי"ט, במשך כל שנות הגלות, לא נטש עם ישראל את חינוך התורה במובנה הגשמי ואת קיום המנהגים למיניהם. אולם עתה, כאשר המלכות, היינו הרצון לקבל, גוברת על הבינה שבנשמות השבורות, מתחילות הנשמות להראות את הקלקול שלהן בפועל.

חוק הוא כי מתוך הקלקול הגדול ביותר, מתוך החושך, מתחיל להתגלות המצב הראוי לגאולה. ואכן, עם ישראל חוזר בגשמיות לארץ ישראל.

בעל הסולם כותב, כי בכל דבר ישנו "זמן נתינה" ו"זמן קבלה" הנפרדים זה מזה. הארץ "ניתנה" לנו מלמעלה בדומה לנתינת התורה בהר סיני, ועכשיו, לאחר נתינתה, הגיע הזמן "לקבל" את הארץ, דהיינו לקבל ולממש את שיטת התיקון שהתגלתה והתבארה בעיקר בידי ר' שמעון בר יוחאי במאה השנייה לספירה, על ידי האר"י במאה הט"ז, ובדורנו – באמצעות בעל הסולם.

בימינו מגיעה ההתפתחות האנושית לשלביה האחרונים. מתחילות להתעורר באדם שאלות, שהתשובות להן אינן מצויות במסגרת העולם הזה. אף על פי שיש לאנושות עושר, שפע ויכולת להבטיח חיים טובים על פני האדמה, בני האדם נמשכים דווקא אל המציאות שמעבר לעולם הזה. האדם רוצה לדעת מדוע הוא חש ריקנות, מדוע רע לו. לאדם בן זמננו יש דברים שבדורות הקודמים היו בגדר חלום. יש לו כל הדרוש לקיומו – בית, מזון, משפחה ומקום עבודה. רוב בני האדם אינם שרויים באיום ממשי על חייהם, וכבודם נשמר, ועם כל זאת האדם אינו מרוצה. הוא אינו מאושר ומחפש מה הטעם בחייו.

האדם מנסה להבין את הסיבה למציאותו ומהי תכלית חייו. השאלות המטרידות אותו אינן שאלות על תענוגי הגוף, על רצונות לעושר, לכבוד, לידע או לכל מילוי אחר שאפשר לקבל בעולם הזה. הוא מצפה לאיזשהו מילוי לא ידוע – מילוי שיגיע ממקור לא ידוע.

שאלותיו הקיומיות של האדם בדורנו אינן נוגעות אף לא לתקופת חייו בעולם הזה. למעשה האדם רוצה לדעת על המתרחש מעבר לחיים האלה – זו השאלה המנקרת במוחו. אלא שהאדם עצמו עדיין אינו מודע לכך.

אנו עומדים בפתחה של תקופה שבה יהיה האדם חייב לקבל תשובה לשאלותיו. התשובה תוכל להתבהר רק מתוך התגלותה של מציאות נוספת הנתפסת בכלים אחרים – מציאות שבה האדם קיים מחוץ לחמשת חושיו.

הכלים לגילוי המציאות העליונה טמונים בתוכנו. עלינו לחשוף אותם ולתקנם. אנחנו קיימים ונמצאים במציאות העליונה גם ברגע זה, אך הכלים המקולקלים שלנו מדכאים את היכולת להרגיש אותה. אם נתקן את הכלים, נרגיש כיצד אנו חיים בשתי צורות של מציאות בו-זמנית. במצב זה נחוש את זרימת החיים כנצחית וכמושלמת.

התיקון הראשון הדרוש הוא תיקונו של עם ישראל על ידי המאור המחזיר למוטב. כאמור, בדורנו הנוכחי חוכמת הקבלה היא המקור היחיד למשיכת האור המתקן. לכן כתוב ב זוהר, שחוכמה זו תתגלה בסוף הדורות. תיקון הכלים של עם ישראל יוביל לתיקון התכללותו של ישראל בשאר העמים. בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר" בעל הסולם כותב, כי בתיקונו יהפוך עם ישראל להיות "אור לגויים" ויגרום גם לתיקונם של אומות העולם. אז כל בני האדם יהיו כאגודה אחת וייעשו לכלי להשראת אור השכינה, להשראת אור הבורא.

ישראל עוברים בתיקונם דרך שני סוגי ההסתרה: הסתרת הנותן והסתרת התענוגים הרוחניים. על ידי לימוד חוכמת הקבלה האדם עובר מבעד לשני שלבי ההסתר, חוצה את ה"מחסום", שהוא נקודת סיום הקדושה, ונכנס לעולמות הרוחניים (ראו שרטוט מס' 3).

שרטוט מס' 3

את העולמות הרוחניים האדם כובש בתיקונו. תחילה הוא משיג את השגחת הבורא כ"שכר ועונש" בעולמות בי"ע וכשהוא מגיע לעולם האצילות, הוא משיג את ההשגחה כ"אהבה נצחית". בהמשך עולה האדם מעל עולם האצילות עד אין סוף, לגמר התיקון – כל העביות שהתוספה לאדם הראשון במשך זמן התיקון הופכת לזָכּות ומשווה את צורתה לבורא.

בגמר התיקון מלכות דאצילות, הכוללת את כל הנשמות עולה לבינה, רוכשת ממנה את תכונת ההשפעה ובכך היא משתווה לכתר, למאציל. האדם קונה את רצון הבורא להיטיב לו ומתייחס אליו באותו אופן. כך הוא מדמה את עצמו לבורא וזוכה להגיע לדרגת האדם האמיתית. וכיוון שעבר את כל דרך התיקון בעצמו, הוא משיג גם את מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. כלומר, בגמר התיקון האדם משיג את הדרגה והמצב שהיו טרם בריאתו. הוא זוכה להיכלל במחשבה שממנה יצא הוא עצמו כנברא. זו המשמעות של הידמות מלאה של הנברא לבורא. בכך ממומשת תכלית הבריאה, והתהליך מגיע לגמר תיקונו.

את העלייה עד לפרסא דאצילות מכנים המקובלים בשם "ששת אלפים שנה", כדברי חז"ל: "שית אלפי שני הוו עלמא" (סנהדרין צז, ע"א); והאלף השביעי, עולם האצילות, הוא כנגד השבת. לאחר האלף השביעי יש עליות נוספות באלף השמיני, התשיעי והעשירי, אל מעבר לעולם האצילות, אל ס"ג, ע"ב וגלגלתא, ומשם – עד עולם אין סוף.

המקובלים מספרים, כי העליות ממשיכות אל מציאות שקיימת מעבר לעולם אין סוף, אך אינם מתארים את המציאות הזו. השורש שלנו הוא באין סוף. המצבים העליונים מאין סוף אינם כלולים ברשימות שלנו ומשום כך אי-אפשר לבטאם במילים. אף על פי כן לאחר גמר התיקון העתידי נזכה לדרגות גבוהות יותר ויותר.

אין סוף להתעלות האדם.

"אך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, נזכה לגאולה השלמה".

(הרב יהודה אשלג, בעל סולם, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות")

"יתגברו מעיינות התבונה והדעת מעל לגבול ישראל, וישקו לכל אומות העולם".

(הרב יהודה אשלג, בעל סולם, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות")

"אפילו תינוקות שבעולם עתידים למצוא סודות החכמה".

(ספר הזוהר, פרשת וירא)

"קבלה לעם" הוא מוסד חינוכי ללא כוונת רווח, בראשותו של הרב ד"ר מיכאל לייטמן. מטרתו לממש את הוראתם של גדולי המקובלים, ולהעביר את הרעיונות והערכים של חכמת הקבלה האותנטית לקהל הרחב. כשני מליון תלמידים מכל רחבי העולם פוקדים כיום את מסגרות הלימוד השונות של "קבלה לעם".

הרב ד"ר מיכאל לייטמן היה תלמידו ועוזרו של הרב ברוך שלום אשלג, בנו הבכור של מחבר פירוש "הסולם" לספר הזוהר, הרב יהודה אשלג. במשך שתים-עשרה שנה רכש מפי רבו את תורת "הסולם" של אביו, עד לפטירתו ב-1991.

מדי יום מעביר הרב לייטמן הרצאות ושיעורים בספר הזוהר ובכתבי המקור של הקבלה, והם משודרים בשידור חי ברשתות טלוויזיה שונות וברשת האינטרנט.

הרב לייטמן חיבר כשלושים ספרי קבלה שתורגמו לשפות רבות. בנוסף, הוא מכהן כנשיא "המכון למחקר ע"ש הרב אשלג", ושימש כחבר במועצת החכמה העולמית (World Wisdom Council). בצעירותו התמוה בביו-קיברנטיקה, והוא אוחז בתארים דוקטור לפילוסופיה ופרופסור לאונטולוגיה ולאפיסטמולוגיה.

הרב לייטמן מנהל בלוג אישי - "קבלה, מדע ומשמעות החיים www.laitman.co.il,

הבלוג מתורגם ל-17 שפות, ומתעדכן מספר פעמים בכל יום, וניתן לשאול בו שאלות ולקבל תשובות.

"תרבות הראליטי" הוא שם נרדף לטלוויזיה בימינו. עם זאת רבים כמהים לתכנים חדשים, מעניינים, מעוררי מחשבה, רעננים ומשמחים.

ערוץ "קבלה לעם" מביא לראשונה אל מסך הטלוויזיה את עקרונות ספר הזוהר וחכמת הקבלה. הערוץ כולו מבוסס על הפקות מקור של תוכן איכותי, קשר אינטראקטיבי עם הצופים ותקשורת גם באמצעים מקוונים.

הערוץ משדר מגוון תכניות לכל המשפחה 24 שעות ביממה. תמצאו בו שיעורים והרצאות, קורסים למתחילים ולמתקדמים, תכניות אקטואליה, תרבות, חינוך וזוגיות, תכניות איכותיות במיוחד לילדים.

הערוץ מהווה מעין בית לכל מי שמחפש תשובות אמיתיות, ולא מוכן להתפשר. זהו ערוץ של חום, של אהבה, של תוכן איכותי ומאתגר ושל משמעות.

את לוח השידורים המלא

תוכלו למצוא באתר www.kab.co.il

או במזכירות הערוץ בטלפון 1-700-509-209

פורטל התוכן הגדול והמקיף ביותר בעולם בנושא חכמת הקבלה. בין שלל תכני הפורטל תוכלו למצוא:

שידור אינטרנטי של ערוץ 66 "קבלה לעם", לוח שידורים עדכני, שיעורים אינטראקטיביים און-ליין, תכניות וקליפים, מאמרים בנושא אקטואליה ותרבות בראי הקבלה, ספריה עשירה, מוזיקה ושירים להורדה, תכנים לילדים ולמשפחה, משחקי מחשב, פורום קבלה אינטראקטיבי, לימודי קבלה למתחילים ולמתקדמים ועוד.

מסלולי הלימוד במכללה משלבים לימוד אקדמי עם חוויה רגשית אישית. הלימוד מעניק מידע רחב ומקיף על ספר הזוהר וחכמת הקבלה, היכרות עם יסודותיה המרכזיים, ערכיה ואופן הלימוד המיוחד שלה.

חומר הלימוד מועבר בצורה פשוטה, ברורה ומובנת, מהקל אל הכבד, תוך שימוש בכתבי מקור ומאמרים שנכתבו על ידי גדולי המקובלים.

סגל המרצים במכללה מורכב ממורים ומנחים מקצועיים, בעלי ניסיון עשיר בהוראה ובפיתוח גישות ייחודיות בהוראת חכמת הקבלה.

סניפי המכללה פועלים בכל רחבי הארץ.

ל"קבלה לעם" הוצאה לאור המציעה מגוון רחב של ספרים: "זוהר לעם", - מהדורה קלה וידידותית של ספר הזוהר עם פירוש "הסולם", כתבי מקור של האר"י, של בעל הסולם ושל הרב"ש, ספרים ללימוד עצמי מתוך שיעורי הרב לייטמן, ספרי מחקר, ספרים להיכרות עם חכמת הקבלה וספרים לכל המשפחה.

ליצירת קשר עם "קבלה לעם" ולקבלת מידע נוסף

על ערוץ הטלוויזיה, האינטרנט, הלימודים והספרים:

טל': 1-700-509-209

www.kab.co.il