קבלה לעם

הסיפור על העיתון הקבלי הראשון בהיסטוריה, עיתון "האומה", מתחיל לפני שישים ושבע שנים.

"בעל הסולם", הרב יהודה אשלג, בוחר באמצעי הפופולארי ביותר באותם ימים כדי להביא את הקבלה לעם. עיתון "האומה" שמופץ לכל דורש, מעורר תמיהה רבה בארץ ישראל דאז. הרי לאורך דורות הסתירו המקובלים את תורת הסוד בחדרי חדרים והלימוד הותר ליחידי סגולה בלבד. מה, אם כן, מניע את מחבר "פירוש הסולם" לספר הזוהר לנקוט בצעד שלכאורה נראה מהפכני כל כך?

"שמח אני שנבראתי בדור כזה, שכבר מותר לפרסם את חכמת האמת" כותב "בעל הסולם", "ואם תשאלוני מאין אני יודע שמותר הוא? אשיב לכם, משום שניתנה לי רשות לגלות..." הוא עונה ומיד מנמק: "שזה אינו תלוי בגאוניות של החכם עצמו, אלא במצב הדור" ("תורת הקבלה ומהותה").

וכך, אחרי שנים רבות שבהן אסור היה לגלות את הקבלה לרבים, קובע "בעל הסולם" שהגיעה העת. היכולת שקיבל לבאר את ספר הזוהר ואת כתבי הקבלה האותנטיים, מסמלת בעיניו את מצבו המיוחד של הדור; גם סיום הגלות וחזרתנו לארץ מהווים עבורו סימן ברור. הדור בשל, והגיע לדרגת ההתפתחות המתאימה, וכעת כבר ניתן ואף צריך לגלות לו את החכמה.

מחוזק בתקווה להקים כאן חברה שערכיה מושתתים על יסודות הקבלה, עשה "בעל הסולם" כל שביכולתו כדי להפיץ את החכמה העתיקה ברבים. בעיני רוחו הוא ייחל לזמן שבו הידע המופלא שהיה בעבר נחלתם של מעטים, יהפוך לנחוץ ולהכרחי עבור הכלל. והנה, בימינו, נראה שחזונו מתגשם.

הליך קבלה

כיום קיימת תחושה בציבור ש"כולם לומדים קבלה". אולם הקבלה אינה "טרנד" חולף, היא שיטה עתיקה שתופסת את מקומה במרום פסגת המחשבה האנושית, וביכולתה לסייע לנו לפתור את הבעיות הגדולות שבפניהן אנו ניצבים. אמנם בשנים האחרונות סבלה הקבלה מתדמית מיסטית, וחוגים שונים עשו בה שימוש פוליטי או מסחרי מזדמן, אך כיום יותר ויותר אנשים מואסים בכך, וחכמת הקבלה האותנטית הולכת וקונה לה אוהדים רבים.

"קבלה לעם" — העיתון

שישים ושבע שנים לאחר הגיליון הראשון של עיתון "האומה", יוצא לאור בחודשים האחרונים "קבלה לעם", עיתון א-פוליטי, לא מסחרי, שכתוב בשפה פשוטה. הוא מעביר את המסר העתיק שלימדו המקובלים לאורך הדורות בשפה פשוטה וקרובה לכל לב. הוא מיועד לכולנו — חילוניים ודתיים, ספרדים ואשכנזים, "צברים" ועולים חדשים, גברים ונשים, צעירים וותיקים, אשר בליבם פועם הרצון לגלות את סוד החיים.

כאז כן היום, מועד יציאתו לאור של "קבלה לעם" לא תוכנן מראש, אלא נולד מתוך צורך — צו השעה, שחייב אותנו לפעול. מטרת העיתון: להפיץ בצורה חופשית את הידע הרב שטמון בחכמת הקבלה, כדי להביא לקיום חדש ומאושר יותר כיחידים, כעם וכאומה. אנו, חברי קהילת המקובלים "בני ברוך", מאמינים שבכך טמון המפתח לחיים טובים יותר של כולנו.

קבלה לעם — הספר

לאחר שמונה-עשר גיליונות מגיע תורו של הספר. לכבוד שבוע הספר העברי 2007, בחרנו לקבץ עבורכם את מיטב המאמרים שיצאו לאור במהלך השנה האחרונה, ולכרוך אותם יחד כספר חגיגי. ליקטנו את התכנים המשובחים ביותר כשהם מנוסחים בשפה בהירה ככל האפשר, כך שיתאימו לכל אדם, בין אם הוא עושה את צעדיו הראשונים בתחום הקבלה ובין אם הוא כבר בעל ידע ראשוני בתחום.

מבנה הספר

· בספר חמישה פרקים שמרכיבים יחדיו פסיפס שלם ועשיר:

· בפרק הראשון, "קבלה בגובה העיניים", ליקטנו מאמרים נבחרים המסבירים את יסודות חכמת הקבלה, המוגשים בשפה ציורית ובסגנון סיפורי מרתק.

· בפרק "אישים בקבלה" תוכלו להתוודע לסיפורם האישי והמרתק של שלושה ענקי רוח, גדולי המקובלים בהיסטוריה, אשר ליוו את הקבלה למן המאה השנייה לספירה, בה נכתבה במערה קטנה בגליל, ועד למכבשי הדפוס המודרניים של המאה ה-21.

· בפרק "פותחים את הזוהר" אספנו עבורכם כמה מהקטעים המיוחדים ביותר מספר הספרים של הקבלה — "הזוהר", לצד פירוש מאיר עיניים ונגיש לכל נפש.

· את המאמרים בעלי האופי הלימודי יותר ריכזנו בפרק "קמפוס קבלה", המאפשר לאדם ללמוד את עיקרי חכמת הקבלה בדרך נוחה ופשוטה. במהלך הקריאה ב"קמפוס" נכיר שלב אחר שלב מושגי יסוד מספרות המקור הקבלית, מוסברים בשפה עכשווית ומלווים בשרטוטים שמקלים על ההבנה.

· את מסענו אל מסתרי הקבלה נסיים עם הפירוש הקבלי לחגי ישראל בפרק "חגים בקבלה". לראשונה נציץ אל מאחורי הקלעים של מעגל השנה הרוחני, ונגלה את העולם העשיר שנחשף לעיני המקובלים בין מנהגי החג.

קריאה מהנה!

מערכת העיתון "קבלה לעם"

תארו לעצמכם שהייתם נכנסים לחדר קסום שממנו מתנהלת כל המציאות, כאילו שמישהו הסיר וילון עבה וגילה לנו את התמונה השלמה. מה הייתם רואים אז? ברגע אחד היו נפרשים בפניכם חייהם של כל האנשים בעולם בכל הגלגולים שעברו, הייתם מבינים את הסיבות לכל מה שקרה עד היום ולכל מה שעוד יקרה בעתיד. אז בואו ניכנס לאותו חדר קסום ונצא למסע מופלא בזמן, מסע שמתחיל בבבל העתיקה ומגיע לסיומו בזמננו.

בבל העתיקה, האלף השלישי לפני הספירה. כל תושבי המקום חיים כמשפחה גדולה ומלוכדת ומדברים בשפה אחת. עד לתקופה זו מסתפקת האנושות במילוי מאווייה ההכרחיים: האנשים חיים בפשטות, מסתפקים בקורת גג לראשם וצורכים מזון בסיסי. איש לא שואף לקידום, לקריירה או לכיבושן של פסגות שונות. גם שיטות המשטר, המִנהל והמסחר המודרניות עדיין לא קיימות, והחיים מתנהלים בצורה טבעית וללא חיכוכים.

פתאום, ללא שום הודעה מוקדמת, מתרחש תהליך מדהים שמשנה לחלוטין את פני האנושות. הוראה שיורדת מ"חדר הפיקוד העליון" מביאה להתפרצות פתאומית של אגו באנשים. לפתע כל אחד מתחיל "לדבר בשפה משלו", כלומר, להיות מרוכז בצרכיו האישיים, ולחשוב רק איך לספק את רצונותיו. בני האדם מתחילים להתרחק, נוצרים עימותים ביניהם והקשרים שהתקיימו עד כה מפנים את מקומם לפילוג שהולך וגדל. המשפחה הבבלית מתחילה להתפרק. תוך זמן קצר מפסיקים הבבלים להבין זה את זה — משפה אחת משותפת שבה דיברו, מתחיל להתפתח בְלִיל הלשונות הקיימות בעולמנו.

מקור השם "בבל" הוא מהשורש ב-ל-ל, על שום בלבול הלשונות שהתרחש אז: "וַיֹּאמֶר ה'... הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ... עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ" (בראשית יא, ו-ט).

מהרמוניה לפילוג

אבל זהו רק חלק מהשינוי הדרמטי שחווים תושבי מסופוטמיה כתוצאה מהאגו המתגבר. האנושות, שרובה מתרכז באזור זה, מתחילה לחוות תהליך התפתחות מואץ ובכמה כיוונים במקביל. החקלאות המודרנית מתחילה להתפתח, ומונח היסוד לשיטות המסחר ולשימוש בכסף ובמיסוי. לצידן מתפתחות גם שיטות משטר ושלטון, ומומצא הכתב. ברמה החברתית, נוצרים פערי מעמדות, והאנשים נחלקים לכאלה שיש להם הרבה יותר ולכאלה שיש להם הרבה פחות.

האגו הוא המלך החדש

איך בזמן כה קצר התרחשו שינויים כל כך מהותיים בכל תחומי החיים של תושבי בבל, שינויים שהובילו מהפכה טכנולוגית, תרבותית וחברתית משמעותית כל כך?

העיקרון פשוט. נסביר אותו על ידי דוגמא: אם היינו יכולים להזריק "תוספת רצון" לחתול קטן, הוא היה מתחיל לדבר, הזרקת רצון נוספת הייתה גורמת לחתולנו לרצות להתחתן ולהקים משפחה, ומנה נוספת של רצון בריא הייתה גורמת לו לרצות להשקיע כספים בבורסה, ולקנות מכונית או חליפה חדשה.

מדוגמא פשוטה זו אנו יכולים להבין את אשר התרחש בבבל — לבבלים הקדמונים כמו הוזרק רצון אגואיסטי. לפתע החיים הטבעיים, במרעה, במערה או מתחת לעץ, נראו אפורים ולא מספקים. הבבלים החלו לרצות יותר, הרבה יותר. דומה כי יד נעלמה אחזה בחוטים והניעה את תושבי בבל כמו בובות במשחק שאין להן שליטה עליו.

הם לא התכוננו לתהליך החדש שהחל לעבור עליהם לפתע, ובמידה רבה לא הבינו אותו. הבבלים, שעד לאותה תקופה סגדו והשתחוו לכוחות הטבע השונים, לפסלים ולאלילים, החליטו לשנות את חוקי המשחק ו"לשבור את הכלים". כמו ילד קטן שמחליט להתקומם כנגד הוריו, נדחפו הבבלים מוגדלי האגו להתמודדות נגד הכוח העליון. הם ניסו להציב את האגו שגדל בהם מעל לכוח העליון ולהכניע אותו תחתיו.

הביטוי הבולט ביותר של המצב החדש היה הניסיון לבנות את מגדל בבל המפורסם, מגדל שיגיע עד לשמים, ואף מעליהם: "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם" (בראשית יא, ד). ה"מגדל", מבנה עצום בגודלו, מסמל בצורה אלגורית את הדחף של אגו האדם לשלוט על הטבע. ה"שמים" שאליהם ניסו להגיע, מסמלים את הכוח העליון שאותו רצו לכבוש.

המקובל הראשון

"אברהם התחיל לשוטט בדעתו ולחשוב ביום ובלילה: איך אפשר שיהיה הגלגל (הכוכב) הזה נוהג (מסתובב) תמיד, ולא יהיה לו מנהיג; ומי יסבב אותו, לפי שאי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו לא מלמד ולא מודיע דבר... ובן ארבעים שנה, הכיר אברהם את בוראו" (הרמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק א).

בתוך הפירוד שמתגלה, מעורר הכוח העליון בבלי אחד מתוך אותם הבבלים וגורם לו לחפש אחר הסיבות למה שמתרחש סביבו. שמו של אותו בבלי הוא אברם. עד לאותו רגע, היה אברם עובד אלילים שהשתחווה לגרמי השמים ולפסלים. יתר על כן, משפחתו של אברם הייתה מכובדת וידועה בתחום עשיית פסלים ואף התפרנסה ממכירתם בהצלחה רבה.

בוקר אחד, הרצון שלו קיבל תיאבון גדול, ממש כמו שקרה לשכניו. אך מה שייחד את אברם, הייתה צורת ההתמודדות שלו עם המצב החדש. במקום להיסחף אחרי האגו, הוא החליט לגלות את הכוח העליון שפועל מאחורי הקלעים.

אברהם מגלה את הכוח העליון

אברם התחיל לחקור את המציאות ולהכיר את הכוח שמנהל אותה, וגילה את מה שאיש לפניו לא גילה. מתוך השגתו הרוחנית הוא ראה כי קיימות רק שתי צורות התייחסות בסיסיות למציאות שבה אנו חיים. האחת, היא הדרך שבה האדם משיג צעד אחר צעד את המציאות האמיתית, העליונה, על ידי עבודה מול האגו המתגבר. בדרך השנייה האדם נכנע לדרישות האגו שלו.

אברם הבין שבני האדם נכנעים באופן טבעי לאגו שמנהל עבורם את כל חייהם, אבל הוא מצא לכך פתרון. הוא היה הראשון שפיתח דרך חדשה איך להשתמש באותו אגו כאמצעי, כמניע לשינוי חיובי.

את החידוש הזה ניסה אברם ללמד את הבבלים. הוא הראה להם איך להתחבר זה לזה למרות האגו המתפרץ, והסביר להם שאם יחזיקו בכל מחיר באהבת האחים על פני האגו שלהם, יזכו לעזרה מהכוח העליון שיעלה אותם לפסגות חדשות של חיבור ואהבה.

"תפקידו של האגו הוא לא להרחיק ביניכם, אלא דווקא לקרב ולחזק את האהבה ביניכם", אמר אברם לבבלים, "אם תצליחו להתגבר עליו ולשמור על האהבה, תוכלו לגלות את הכוח העליון ולעלות לממד חדש של קיום" הוא חזר חדשות לבקרים.

אחד המקומות הידועים שבהם לימד אברם את השיטה שגילה, היה האוהל המפורסם שהוא פתח לקהל הרחב עם אשתו, שרה. על כך נכתב במדרש: "שהיה אברהם אבינו מכניסן לתוך ביתו ומאכילן ומשקן ומקרבן ומכניסן תחת כנפי השכינה" (בראשית רבה, וישב).

אולם רק חלק קטן מתושבי בבל בחר להקשיב למשנתו של המקובל הראשון בהיסטוריה. אלה מהם שהקשיבו היו הראשונים שהצטרפו לקבוצת המקובלים שהקים. ברבות הימים גדלה קבוצה זו לממדים של אומה שלמה והפכה לעם ישראל. עם שמייחדת אותו המטרה ההיסטורית שלשמה נוצר — יישום שיטתו הרוחנית של אברהם. העם קיבל את שמו "ישראל" בזכות כיוון התפתחותו ה"ישר" לעבר הכוח העליון, ה"אל".

המהפכן הרוחני

אברהם — המקובל הראשון, מפתח שיטה להתגברות על האגו ומתחיל להפיץ אותה ברבים. הוא כותב את עיקרי גילויו בספר הקבלה החשוב שמיוחס לו, "ספר יצירה", ומוסיף לשמו הפרטי את האות ה"א כסימן לאלוקות שהשיג; מאברם — לאברהם.

אך אברהם אינו מסתפק בלימוד קבוצתו, אלא מוצא פתרון גם לאלה שעדיין לא היו בשלים ללמוד את השיטה. עבורם הוא מפתח שיטות רוחניות "קלות" יותר, אשר יתאימו לשורש נשמתם עד שיבשילו לקבל על עצמם את שיטתו.

בספר בראשית מתואר כיצד אברהם שולח את שליחיו לקֶדֶם, היא המזרח הרחוק של ימינו, שם התפתחו מאוחר יותר תורות המזרח: "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם" (בראשית כה, ו). מעניין לציין כי משושלתו של אברהם התפתחו מאוחר יותר גם הדתות המודרניות.

מגדל בבל, הקומה האחרונה

מי שעוקב אחר מציאות החיים העולמית במאה וחמישים השנים האחרונות, מגלה קווים דומים למציאות חייהם של בני העת הקדומה ההיא. בקרב רבים מאיתנו מתפשטת התחושה כי אנו חיים כיום ב"בבל מודרנית".

מאז סוף הגל הראשון של המהפכה התעשייתית החלה בעולם התפתחות מואצת בכל תחום שרק ניתן להעלות על הדעת: חשמל, תחבורה, טלוויזיה, רדיו, קולנוע, בורסה, מוצרי מותרות, אוכל גורמה, הי-טק, דמוקרטיה ותחומים רבים נוספים שהתפתחו רק לאחרונה.

האגו שפרץ לראשונה בבבל העתיקה, מגיע לישורת האחרונה בתחילת המאה העשרים ונמצא בשיא התפתחותו. לצד ההתפתחות המואצת של האגו והציוויליזציה הולכים ומתרבים האנשים שמחפשים משהו אמיתי שימלא את חייהם ויעניק להם משמעות. כמו אצל אברהם בשעתו, נרקמת בנו ההבנה, שצעידה עיוורת בעקבות פיתויי האגו נועדה לכישלון. כתוצאה מכך, רבים מתחילים לחוש בריקנות ואף נכנסים לדיכאון, שמתפשט בעולמנו כמגפה בשנים האחרונות.

נוסף למשבר הפנימי שחווה האדם המודרני במהלך מאה וחמישים השנים האחרונות, גם המציאות החיצונית אינה מאירה לו פנים; מלחמות עולם, טרור ואיום קיומי-אטומי ברמה בין-לאומית כוללת, עוני שהולך ומתפשט ומשברים אקולוגיים, הם לחם חוקנו היומי. גם בתחומי החינוך, המדע והאמנות אנו עדים למשברים חריפים, ובעצם, כמעט בכל תחום אפשרי.

תופעות אלה רק מחדדות בנו את התחושה שהפתרון לכל הכאוס הזה שמקיף אותנו חייב להסתתר ברמה כוללת יותר. הכרה זו מעמידה את העולם באותה הנקודה שבה ניצבה בבל העתיקה לפני חמשת-אלפים שנה. ההבדל בין התקופות הוא, שכעת האנושות, שבינתיים התפזרה על פני כדור הארץ וגדלה לאוכלוסיה המונה מיליארדי בני אנוש, מוכנה להאזין ובשלה לקלוט וליישם את השיטה שפיתח אברהם.

אברהם הבין כי רק בתום השלב האחרון של ההתפתחות האגואיסטית, כאשר האנושות תמצא את עצמה במצב של חוסר מוצא וייאוש כללי מקיומה, היא תהיה מוכנה להקשיב ולהשתמש בשיטה שפיתח. מאז ימיו נחלקה התפתחות האנושות לשני נתיבים עיקריים: ישראל, ויתר האנושות.

מטרת קבוצת המקובלים שייסד אברהם הייתה לפתח בקרבּה את שיטת הקבלה, לשמור עליה בסתר, ולהמתין עד שיתר האנושות תגיע למצב שבו תכיר באגו המתפתח כגורם הרע. זהו הייחוד של קבוצה זו ולשם כך היא נבחרה מתוך כלל האנושות. מכאן גם המקור לשמות התואר השונים שקיבלה, "אור לגויים", "עם נבחר" ושמות אחרים. משמות אלה נגזרת המשימה המוטלת על עם ישראל — עלינו לממש בעצמנו את שיטת אברהם, להוות בכך דוגמא לכל האנושות ולהפיץ את השיטה בכל רחבי העולם.

שני המאורות הגדולים של הדור האחרון, הרב קוק והרב יהודה אשלג (בעל הסולם), קבעו כי מסוף המאה העשרים יתחיל מימוש המשימה הזאת. הם כותבים כי "רק שינוי ביחסים בינינו, משנאת חינם ל'ואהבת לרעך כמוך', יעלה את עם ישראל על נתיב חדש של קיום וייתן מענה לכל צרותינו".

כאז כן היום, המסר של המקובלים אקטואלי מאי פעם.

הידעת?

מחקרים ביולוגיים מוכיחים כי עם ישראל המוכר לנו היום זהה מבחינה גנטית לעם הבבלי העתיק.

מושג בקבלה: ארץ

חכמת הקבלה מלמדת כי התורה כולה עוסקת בהתפתחותו הרוחנית של האדם, ומתארת את המצבים שעוברים עליו בדרכו. לדוגמא, על פי הקבלה, המילה "ארץ", מקורה במילה "רצון", ולכן בפסוק "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א) פונה הבורא לאברהם ואומר לו: צא מארצך — צא מהרצונות האגואיסטיים המוכרים לך, שאיתם נולדת, לעבר אותו "רצון לתת" שאראה לך.

הזוהר, ספר הספרים של הקבלה, נחתם מיד לאחר שנכתב, ננעל באלף מנעולים ונדד בעולם במשך מאות רבות של שנים. כשהגיע הזמן הוא נפתח מחדש על ידי בעל הסולם.

המקום: הר מירון.

הזמן: אמצע המאה השנייה לספירה.

השנים סוערות, מלחמות עקובות מדם מתרחשות בכל רחבי העולם, חיי אדם מאבדים כל ערך. שליטה, כבוד ורכוש הופכים לערך עליון. באותו זמן במערה חשוכה וצפופה בצפון הארץ יושבים עשרה מקובלים, וכותבים ספר על נצחיות ועל אהבה חובקת עולם.

רבי שמעון בר יוחאי יושב בראש החבורה, פניו קורנות בשעה שהוא מגלה לתלמידיו את מסתרי העולם העליון. הוא מדבר אליהם ברוגע, בחום ובאהבה. רבי אבא יושב צמוד אליו. על אף שהלילה כבר ירד על הרי הגליל, אגלי זיעה נוטפים על מצחו. הוא מקשיב ברטט לדברים הנאמרים, רושם אותם בקפידה, מתאמץ שלא לפספס אף מילה. שאר התלמידים יושבים סביבם. עיניהם עצומות בשעה שהם גומעים בשקיקה את מילותיו של "המאור הגדול". דבר לא מעיד על הסערה הפנימית שאותה הם חווים.

כך, בחשכת הליל, אות אחר אות, מילה אחר מילה, נכתב הספר העמוק והמסתורי ביותר בחכמת הקבלה — "ספר הזוהר".

סודות הבריאה מתחילים להתגלות

סיפורו של ספר הזוהר מתחיל במערה קטנה וחשוכה בפקיעין שבגליל המערבי, לפני קצת פחות מאלפיים שנה. שם מסתתרים רבי שמעון בר יוחאי ובנו, רבי אלעזר, מפני הקיסר הרומאי. במשך שלוש-עשרה שנים הם מכינים את עצמם לכתיבת הספר שעתיד לשנות את פני ההיסטוריה. יום וליל הם מתעמקים ברזי העולם העליון, מתעלים לדרגות הרוחניות הגבוהות ביותר ומבררים את מה שעתיד להיכתב לאחר מכן בספר הזוהר. בליבם מחשבה אחת ויחידה — הגיעה העת לגלות את סודות הבריאה לעולם.

השנים חולפות במהירות, רבי שמעון ובנו משלימים את התיקונים שהיה עליהם לעשות ועוזבים את המערה. אולם כדי לכתוב את ספר הזוהר, רבי שמעון חייב לאסוף סביבו תלמידים שבעזרתם יוכל "להוריד" את האור העליון לעולם. הוא עצמו כבר התעלה למדרגה רוחנית גבוהה מדי, ואיבד את היכולת להסביר את שגילה, בשפתם של בני האדם.

בחלוף זמן קצר הוא מקבץ סביבו תשעה מגדולי המקובלים באותה התקופה — עשרה מקובלים כנגד עשר ספירות. את מקום לימודם הוא קובע במערה קטנה בגליל, המשקיפה על הנוף ההררי של העיר צפת. בחיבור ביניהם הם יוצרים מעין מבנה רוחני משותף, שדרכו מוריד רבי שמעון את האור העליון לעולם. אולם הדברים שרבי שמעון אומר כה נעלים, כה סתומים... כיצד אפשר יהיה להעבירם לשאר בני האדם?

ראשון המקודדים בהיסטוריה

"וכך אני מסדר אתכם, רבי אבא יכתוב, ורבי אלעזר בני, ילמוד בפה, ושאר החברים ידובבו בליבם..." (הזוהר, פרשת האזינו).

בין תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי היה מקובל שניחן בכישרון מיוחד, שמו היה רבי אבא. הוא היה היחיד שידע איך לכתוב את דברי מורו, כך שיהיו גלויים ונסתרים כאחד. את ששמע מפי רבו כתב כך, שמי שכבר בשל להבין את הדברים יבינם על בוריים, ומי שאינו בשל — ידמיין לעצמו רק את הרובד החיצוני שלהם. ספר הזוהר מכנה את הכישרון המיוחד הזה "גילוי ברזא" (בסוד).

אלף שמונה מאות שנה מאוחר יותר יכתוב על כך בעל הסולם: "רבי אבא ידע לסדר הדברים באופן שיהיו מגולים בכל צרכן לכל אותם שהמה כדאים להבינם, ויהיו מכוסים וחתומים לאותם שאינם כדאים להבינם" (פתיחה כוללת לספר פנים מאירות ומסבירות, אות א).

ספר הזוהר, ספר הספרים של הקבלה, מתגלה בפעם הראשונה לעולם ונגנז מיד על ידי מחבריו. הסיבה: הדור עדיין לא היה ראוי להתגלותו ברבים.

"הספר", אמר רבי שמעון בר יוחאי לתלמידיו, "יתגלה רק בדור שבו האנשים יתייאשו מההתפתחות האגואיסטית ויבקשו לגלות את משמעות החיים. תפקידו יהיה לסיים את תקופת החשיכה הרוחנית, את הגלות מהרוחניות".

מפת דרכים לבעלי הלב הפתוח

ספרים רבים נכתבו לפני ספר הזוהר, ואלפים רבים נכתבו מזמנו ואילך, אבל מעולם לא נכתב ספר שישווה לו בכוח הרוחני שמוסתר בו. הזוהר מתאר את המציאות הרוחנית, כמציאות נצחית ושלמה שנמצאת מעל למגבלות זמן ומקום. אולם "שפתנו האנושית דלה ביותר מלהמציא לנו ביטוי נאמן ומספיק כדי לפרש דבר אחד שבספר הזה עד סופו", כפי שכותב בעל הסולם ("מבוא לספר הזוהר").

אם כך, מהו המפתח שבעזרתו נוכל לחדור אל מסתרי ספר הזוהר? כיצד נוכל לגלות את האוצר שהטמינו בו עבורנו רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו? בעל הסולם מספק לנו את השיטה: "בכדי להבין את דברי הזוהר הקדוש, צריך שיהיה האדם נקי מאהבה עצמית. ובשיעור זה אפשר להבין את האמיתות, מה שהזוהר הקדוש רוצה לומר. אחרת יש קליפות, המסתירות וסותמות את האמיתיות, שנמצא בדברי הזוהר" (בעל הסולם, "בכדי להבין את דברי הזוהר הקדוש", שמעתי).

רק אדם שכבר מרגיש את כוח האהבה מתחיל להעפיל במעלה סולם בן 125 מדרגות רוחניות, ומגלה את העתיד, העבר וההווה. אז הוא מבין, שלמעשה, ספר הזוהר סגור ומסוגר רק בפני מי שליבו מלא באהבה עצמית, אגואיסטית. ואילו עבור האדם שליבו פתוח לאחרים, משמש הספר כמפת דרכים שמובילה אותו במשעולי העולם הרוחני, אל עבר הנצחיות והשלמות.

...ובינתיים בספרד

המקום: ויאדוליד שבספרד.

הזמן: כמעט אלף ומאתיים שנים מאוחר יותר.

כבר שני לילות שרבי משה די ליאון אינו עוצם עין. הוא יושב בחדרו, רכון על כתב יד עתיק שהגיע אליו בדרך מקרה, משתאה לנוכח הכוח הרוחני העצום שפורץ מבין המילים. "הכתבים האלה נכתבו על ידי ענקי רוח" הוא חושב לעצמו, "מילותיהם נעלות, סתומות... אם הוא יתפרסם, הוא יפורש בצורה שגויה, אנשים לא יבינו אותו... אין ספק, האנושות עוד לא מוכנה להתגלותו ברבים...".

מספר שנים לאחר פטירתו, אי שם בתחילת המאה ה-14, מתגלה הספר לכול. באחד החורפים הקשים שפקדו את ספרד, נאלצת אלמנתו למכור את כתבי היד שהיו ברשותו, וביניהם גם את ספר הזוהר, כדי להשיג מעט אוכל עבורה ועבור בתה. בעלה מעולם לא שיתף אותה במחשבות שחלפו בראשו. וכך, אלף ומאתיים שנים לאחר שנגנז על ידי רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו, מתגלה שוב הספר המסתורי לעולם, ומתחיל להיות מופץ ברבים.

למרות התגלותו, ספר הזוהר אינו מעורר התעניינות מיוחדת. הוא נותר סתום ונעול בפני ההמון. מעטים האנשים שעוסקים בו, מעטים עוד יותר מבינים את תוכנו או מייחסים לו חשיבות.

הספר נודד מעיר לעיר, ממקובל למקובל. באותם ימים רק גדולי המקובלים לומדים מתוכו. הם משכימים קום בחצות הליל, מדליקים נר ואוטמים את חלונות החדר כדי שלא ייראו וקולם לא יישמע. בחרדת קודש הם פותחים אותו ומנסים לגלות ולהבין את המציאות הנסתרת מחושינו. הדבר נעשה בסתר, מאחורי דלתיים סגורות, הם מבינים שעדיין לא הגיעה העת. האנושות צריכה להמתין עוד כמה מאות שנים, עד לזמן שבו יהיו בני האדם מוכשרים לגלות את הסודות הגנוזים בספר הזוהר, עד לזמננו.

מרוץ נגד הזמן

המאה העשרים בפתח והעולם נכנס לסחרור. התפתחות טכנולוגית שלא הייתה כדוגמתה בעבר, ולצידה שתי מלחמות עולם והשמדה המונית של עמים שלמים, הן רק חלק מהטלטלות שחווה העולם בתקופה בת פחות ממאה שנים.

לקראת אמצע המאה העשרים האנושות מוצאת את עצמה בנקודת אל חזור. עכשיו, יותר מתמיד, נדרש שינוי מהותי, ומהר. נדרשת שיטה. גם אם אין הוא מכיר בכך, העולם זקוק לנשמה מיוחדת שתסביר את הסיבות לכל מה שמתרחש מסביב, שתדריך, שתכוון... ואז היא מתגלה. נשמתו של רבי שמעון בר יוחאי יורדת שוב לעולם הזה, ו"מתלבשת" בדמותו של המקובל הגדול בדורנו — הרב יהודה אשלג, בעל הסולם.

השעון מתקתק. עליו לפעול במהירות. בעל הסולם מבין שהאנושות תוכל לעלות על נתיב חדש רק אם תתפתח למדרגה הבאה שניצבת בפניה, למדרגה הרוחנית. הדאגה לעתיד העולם מפעמת בליבו ואינה נותנת לו מנוח, "חייבים לפעול" הוא חושב לעצמו, "הגיע הזמן לספק פתרון, לפתח שיטה".

בנחישות המאפיינת את כל גדולי המקובלים שלפניו, הוא ניגש למלאכה, בטוח שעכשיו כבר הגיע הזמן לגלות את הקבלה לעולם. אך הוא מוצא את עצמו מוטרד מדבר אחד: לאחר שהתעלה לרום הסולם הרוחני והשיג את כל הסודות הטמונים בספר הזוהר, איבד בעל הסולם את היכולת לכתוב בשפתם של בני האנוש... דרגתו הרוחנית גבוהה עד כדי כך שהיא מנותקת לגמרי מהעולם הזה.

הוא חושש שלא יובן על ידי בני האדם. "אז הוסכם בליבי, ויהיה מה שיהיה, ואפילו ארד ממדרגתי הרמה, הנני מוכרח לשפוך תפילה חמה לבורא, ליתן לי השגה ודעת... להועיל את בני העולם, להעלותם לדרגות החכמה והנועם כמותי" (נבואת בעל הסולם).

בנבואתו הוא מבקש בכל מאודו להיות מובן, גם במחיר של ויתור על מדרגתו הרוחנית הגבוהה, כי הגיע הזמן לגלות את סודות הקבלה לעולם. בקשתו נענית. מאותו רגע מתחיל השלב הגורלי בחייו.

המנעולים נפתחים

"קראתי הביאור בשם 'הסולם' להורות, שתפקיד ביאורי הוא בתפקיד כל סולם, שאם יש לך עלייה מלאה כל טוב, אינך חסר אלא 'סולם' לעלות בו, ואז כל טוב העולם בידיך" (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות נח). במרוץ מטורף נגד הזמן, מדרגה אחר מדרגה, הוא "בונה את הסולם שיוביל את האנושות עד לשמים", אל הנצח, אל השלמות.

בעל הסולם יוצא למשימת חייו. הוא לוקח את ספר הספרים שחיבר רבי שמעון בר יוחאי וכותב את הפירוש המקיף ביותר לספר הזוהר, פירוש הסולם. הוא עובד שמונה-עשרה שעות ביממה, ולא מאפשר לעצמו מנוחה. משימתו חשובה מכדי שיחשוב על עצמו. "הזמן קצר ויותר מדי מוטל על הכף. אני חייב להספיק. חייב..." הוא חוזר ואומר לעצמו.

רעיונותיו, שנתפסו על ידי חלק מהסובבים אותו כמהפכניים, הולכים וקורמים עור וגידים. המלאכה שנדרשת ממנו איננה פשוטה כלל. עליו להסיר את המחיצות, לבער את הבורות ולהפריך את האמונות התפלות שדבקו בקבלה לאורך השנים. אך מעל הכול, עליו לפתח את השיטה להתפתחות רוחנית כך שתתאים לכל אדם בימינו.

אות אחר אות, מילה אחר מילה, שנה אחר שנה, מתגשם חלום המקובלים והופך מחזון למציאות — הקבלה נעשית נגישה לכל אדם, ללא כל תנאי מוקדם. בשארית כוחותיו מצליח בעל הסולם לעמוד במשימתו. הוא מתרגם ומסביר את כל דבריו של רבי שמעון בר יוחאי והופך בכך לחוליה מקשרת, לצינור חיים שמאפשר לנו קשר עם כתבי המקובלים.

האיש הגדול הזה הוביל מהפכה רוחנית שאת פירותיה אנו קוצרים היום. בזכותו נשלם המעגל שהחלו רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו. הספר שנסגר באלפי מנעולים על ידי רבי שמעון, נפתח כיום לכולם על ידי מפתח אחד ויחיד — פירוש הסולם לספר הזוהר. כל שנותר לנו הוא לקחת אותו ולטפס יחדיו במעלה הסולם שמוביל אל הרוחניות, אל הסודות הנסתרים ביותר שטמונים בספר הזוהר.

אין ספק, מדובר בעם מיוחד: מצד אחד — היהודים ממשיכים להוביל את רשימת מקבלי פרסי נובל, ומצד שני — מדינת ישראל מואשמת בכל הרעות החולות שבעולם. הסיבה לייחוד היא שורשנו הרוחני, וממנו נגזרת משימה: להוביל מהפכה רוחנית.

הגבר המזוקן עמד על המרפסת המרווחת בטהרן ושאף עמוקות מהסיגריה שבידו כשהוא שקוע בהרהורים: "חייבים להשמיד אותם", חשב לעצמו.

כבר בתור ילד הוא הרגיש את עצמו מיוחד, שונה מהאחרים, כאילו שבא לעולם עם איזו שליחות. דבריו נבלעו ברוח המדברית החמה בשעה שלחש: "מישהו חייב לשים לזה סוף, כבר אלפי שנים שהם מנהלים את העולם. אני לא מבין מה כל כך מיוחד בהם ואיך הם מצליחים לסובב את כולם על האצבע, אבל אותי הם לא יסובבו. יש לנו כל הכסף שצריך, יש צבא חזק ומנוסה והנהגה שתספק חזון רוחני. הגיע הזמן להחזיר את ימי הפאר ואת שליטתנו בעולם...".

מחמוד אחמדיניג'אד כיבה את הסיגריה וניגש בהחלטיות אל חדר הישיבות המפואר בבונקר התת-קרקעי שבפאתי העיר.

לב אמיץ

מרחק שנים-עשר אלף קילומטרים משם, בשעות הבוקר המוקדמות של ה-29 ביולי 2006, חצתה במהירות עצומה מכונית ספורט את העליות התלולות של שכונת מאליבו, צפונית ללוס אנג'לס. ג'ון ארווינג, השוטר שהוצב במשמרת הלילה, הפעיל את הסירנה ודָלַק בעקבות הנהג הפרוע. לאחר מרדף קצר ובטרם יצאו מתחומי פרבר הווילות היוקרתי, הדביק ארווינג את מכונית הספורט.

הנהג השיכור התפרע וסירב להיכנס לניידת המשטרה וארווינג ושותפו נאלצו לכבול אותו באזיקים. לאחר שהוכנס לרכב, סינן הנהג סדרת קללות כלפי השוטרים ופרץ בנאום אנטישמי שלא פסק גם עם הגיעו לתא המעצר: "היהודים הדפוקים... היהודים אחראים לכל המלחמות בעולם". בנוסף לכך הוא לא הפסיק להטריד את ארווינג בניסיון לברר האם הוא יהודי.

משהתפכח ושוחרר ממעצרו, יצא הנהג, מל גיבסון (שחקן קולנוע מפורסם ובמאי זוכה פרס האוסקר) בהתנצלות פומבית שבה טען כי אינו מבין מה הוביל אותו לצאת בהכרזות אנטישמיות כאלה.

וזהו רק קצה הקרחון

באיסטנבול שורפים את דגלי ישראל, ובלונדון, אוסלו וציריך מתפרסמים השכם והערב מאמרי שנאה התומכים בחיסול ישראל, תחת מטריה אקדמית או עיתונאית. במקומות רבים בעולם מושווית ישראל של היום לגרמניה הנאצית, והולכים וגוברים הקולות שמדברים בקול רם על סיומו של "הפרויקט הציוני".

דוגמאות ונתונים אלה הם אוסף קטן מתוך שלל אירועים שהופכים בימינו לתופעה רחבת ממדים וחסרת תקדים. על רקע זה עולה מחדש השאלה, מה כל כך מיוחד בעם היהודי ובמדינת ישראל שמושכים אליהם שנאה תהומית, שלכאורה אין לה כל הסבר הגיוני?

מצד שני, מבט חטוף על הישגי העם היהודי לאורך ההיסטוריה פורס בפנינו נתונים מעוררי השתאות: בכל תחום שבו ניתן לכמת הצלחה, זוכים יהודים להישגים חסרי תקדים בכל קנה מידה. עשרים ושניים אחוזים ממקבלי פרס נובל הם יהודים, אחד מכל שישה ברשימת מאתיים האנשים העשירים באוסטרליה הוא יהודי, אחד מכל ארבעה ברשימת מאה העשירים בקנדה גם הוא יהודי.

גם העומדים בראש מערכות הכלכלה והתקשורת בארה"ב הינם יהודים, כמו גם מייסדי האולפנים ההוליוודיים וראשי תעשיית הבידור. אבל החשובה מכול היא תרומתם הבולטת של היהודים לאנושות בתחומי התרבות, המדע והרפואה העולמיים. ממציא החיסון למחלת הפוליו, החוקר הראשון שגילה את הויטמינים, הרופא שטבע את המושג אנטיביוטיקה, אבי הפסיכולוגיה ורבים אחרים — כולם יהודים.

נתונים אלה, שהפכו זה מכבר לתופעה ברורה, רק מחזקים את השאלה — מהו אם כן ייחודו של העם היהודי, שמוביל אותו להצטיינות יוצאת מן הכלל בתחומים רבים כל כך?

החלק הפנימי של הנשמה הכללית

"ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל לפנימיות העולם, ושבעים אומות נחשבים לחיצוניות העולם" (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר").

הבסיס האמיתי לייחודיות עַמנו הוא שורשנו הרוחני. באחד החיבורים המופלאים ביותר שנכתבו בדורנו, ההקדמה לספר הזוהר, מפרט בעל הסולם את מבנה הנשמה האנושית בצורה מדויקת ומדעית. באותו חיבור הוא מבחין באופן ברור בין פנימיות לבין חיצוניות, בין העיקר לבין הטפל, ומלמד את הקורא מהו האיזון הנכון בין שני גורמים אלה וכיצד לבנות אותו בתוך כל אחד ואחד מאיתנו.

הוא מסביר, שכלל הנשמות שבאנושות נחלקות לשני חלקים עיקריים — פנימי וחיצון. לפי חלוקה זו החלק הפנימי הוא "עם ישראל", ואילו החלק החיצון הוא "אומות העולם". המושגים "פנימי וחיצון" מבטאים במקרה זה את הסדר שבו יתפתחו כלל הנשמות עד למצבן הסופי, השלם — הרגשת המציאות הרוחנית.

מאחר ששורשו של עם ישראל הוא החלק הפנימי במבנה הנשמה הכללית, הוא הראשון שעתיד להתפתח להשגת מציאות זו. במידה שעם ישראל יממש את תפקידו הרוחני, הוא יִפְתח את הדרך אל הרוחניות עבור האנושות כולה. לעומת זאת, כל עיכוב בהתפתחותו של עם ישראל יעכב את תהליך ההתפתחות הכללי. "אומות העולם" חשות בצורה לא מודעת את הקשר בין התקדמותה הרוחנית של "ישראל" לבין התקדמותן שלהן. כאמור, העדפת הפנימיות על פני החיצוניות היא תפקידו הרוחני של עם ישראל.

לכן, כאשר נממש את תפקידנו הרוחני נזכה ליחס חיובי ואוהד מצד אומות העולם ונהנה משגשוג ומשלווה. אולם, אם נמשיך ונעדיף את העיסוק בחיצוניות על פני הפנימיות, לא יפסק הלחץ שמופעל עלינו מצידן.

מכאן קל להבין שבעל הסולם, כמו כל גדולי ישראל לפניו, רואה קשר ישיר בין הגברת העיסוק בפנימיות לבין יכולתנו לשנות את המצב לטובתנו.

להוביל מהפכה רוחנית

בעל הסולם, הרב קוק וגדולי המקובלים שפעלו לפניהם, ראו בבירור צורך וחובה לעסוק בפנימיות. הם שאפו לזמנים שבהם יוסיף כל אחד מאיתנו לחיי היום יום שלו, בזמנו הפנוי, קריאה על פנימיות המציאות. את חכמת הקבלה הם ראו כאמצעי היחיד שיכול לצרף לחיינו את התוכן הרוחני לו אנו זקוקים כל כך. כשנעשה זאת, הם הסבירו, נעורר על עצמנו כוח חיובי.

בחיבורו "ההקדמה לתלמוד עשר הספירות", מתאר בעל הסולם את הטכניקה שיכולה להקנות לנו את האיזון הנכון בין העולם הרוחני לבין המציאות הגשמית שבה אנו חיים.

בקריאת ספרי הקבלה האותנטיים חבוי כוח מיוחד שנקרא "סגולה" או "המאור המחזיר למוטב". כוח זה מושך אותנו מעלָה, מפתח בנו חושים חדשים ומעניק לנו חיבור ישיר לשפע של אנרגיה רוחנית. אז אנו משכילים לסדר בתוכנו את היחס הנכון בין פנימיות לחיצוניות.

תהליך זה מתחיל מרמת הפרט, מפנימיותנו, וממשיך כלפי חוץ לרמת הכלל. אנחנו, עם ישראל, המשולים לפנימיות העולם, הננו הראשונים שצריכים להוביל את המהפכה הרוחנית. לאחר שנממש את התהליך על עצמנו, ונבנה בתוכנו את היחס הנכון בין פנימיות לחיצוניות, יוכלו אומות העולם לממש את השלב הבא.

חכמה פנימית לעם הפנימי

חזרתנו לארץ ישראל מביאה עימה דרישה ולצידה גם הזדמנות לחיות את החיים אחרת. תקופת הגלות שהסתיימה, מסמלת את תום תקופת העיסוק בחיצוניות, וחזרתנו לארץ, שמסמלת את "פנימיות העולם", מהווה עבורנו סימן ברור לצורך בהתפתחות פנימית.

רק כך נוכל לממש את ייעודנו במציאות, אותו השורש שמייחד אותנו משאר האומות. עלינו לחבר את החכמה הפנימית לעַם הפנימי בארץ הפנימית. כשנעשה זאת, יחושו אומות העולם שאנו כוח חיוני ומועיל להתפתחות הכללית, ולא כוח שלילי שאין כלל זכות לקיומו.

הידעת?

משנת 1901 ועד שנת 2006 זכו 167 יהודים בפרס נובל מתוך 780 זוכים בסך הכול. בכל התקופה הזו לא עלה אחוז היהודים באוכלוסיה על 0.6 (פחות מאחוז אחד).

כמות היהודים זוכי פרס נובל גדולה פי 40 משיעורם היחסי באוכלוסיית העולם לאורך תקופה זו!

החיים שלנו כתובים כמו רצף של סצנות בסרט. כשהתסריט מגיע אל נקודת השיא, שהיא המפגש עם חכמת הקבלה, עוברות המושכות לידיים שלנו ואנחנו קובעים את הקצב. רק אז אנו מתחילים להתגלגל. כל גלגול הוא שלב בהתפתחות הרוחנית שמקרב אותנו אל הבורא.

אחת השאלות המסתוריות והמסקרנות ביותר כל אחד מאיתנו היא: מה קורה לנו לאחר המוות? מה קורה שם בשנייה שאנו עוצמים את עינינו, לאן מתגלגלת הנשמה, ומהו באמת גלגול נשמות על פי חכמת הקבלה? ספר הזוהר, חושף בפנינו את הסודות הכמוסים ביותר של ההוויה.

דברים שרואים משם לא רואים מכאן

"'אם לא תדעי לך היפה בנשים': הקב"ה משיב לנשמה, אם את באת, ולא הסתכלת בחכמה מטרם שבאת לכאן, ואינך יודעת את סודות העולם העליון, צאי לך, אין את ראויה להיכנס לכאן בלי ידיעה... היינו שתתגלגלי פעם שנייה לעולם" (הזוהר, שיר השירים).

המקובלים, חוקרי המציאות, לא "שבו" מהמוות כדי לספר לנו מה מתרחש שם, אלא חוו בו זמנית את העולם שלנו ואת העולם הרוחני. המפתיע ביותר הוא שהם קבעו שלא צריך למות כדי להכיר את "העולם הבא", אלא אפשר וגם צריך להגיע להרגשה הזאת עוד בחיינו.

הם השאירו בידינו שיטה שמקנה לכל אחד מאיתנו את האפשרות להגיע לאותם גילויים נפלאים שהם חוו. כדי להבין את הדברים הללו עלינו להבין מהם חיים, מהו המוות, ולהסיר את המסתורין שאופף את גלגול הנשמות.

גלגל ענק

"אין כאן בעולמנו שום נשמות חדשות על דרך התחדשות הגופות" אומר בעל הסולם במאמר "השלום", "אלא רק סכום מסוים של נפשות, באות ומתגלגלות על גלגל שינוי הצורה... ולפיכך נבחנים כל הדורות מעת תחילת הבריאה עד לגמר התיקון כמו דור אחד שהאריך את חייו כמה אלפי שנה עד שהתפתח ובא לתיקונו" הוא ממשיך ומזעזע לחלוטין את כל מה שחשבנו שאנו יודעים בנושא.

את ספרי הקבלה חיברו אנשים שחיו את חייהם בעולם כמו כולנו, אלא שבשלב מסוים הם פגשו בשיטה שבאמצעותה התעלו להרגיש מציאות גבוהה יותר. במדרגה רוחנית זו נחשפו בפניהם סודות הבריאה, והם חוו מציאות שנמצאת מעל למגבלות הזמן, החומר, החיים והמוות. כתוצאה מכך הם ראו את מעגל החיים כתהליך התפתחות רוחני רצוף המורכב מסדרת שלבים.

הם גילו שלתהליך זה יש תכלית אחת: להעביר את האדם להרגשת החיים הנצחית והשלמה. את התכלית הזו האדם מממש כשהוא עובר משלב רוחני אחד למשנהו. כל שלב כזה נקרא "גלגול".

מחיים לחיים, מרצון לרצון

על פי הקבלה כל אחד מאיתנו מגיע לעולם עם "חבילה" של רצונות, מעין מטען גנטי רוחני. אנו מכירים את המטען הגנטי הגשמי שעימו נולד כל אדם. היום כבר ידוע שמטען ייחודי זה מעצב את אישיותו ומקנה לו תכונות ויכולות. בדומה לכך משמש המטען הגנטי הרוחני שקיבלנו כיסוד להתפתחות הרוחנית שלנו. יסוד זה הוא שקובע את נקודת המבט שלנו על החיים ומעצב את האופן שבו נחווה רגשות ומחשבות. הוא גם המכתיב את מהלך האירועים שצפוי לנו, ושנסתר מעינינו.

המקובלים מסבירים שכדי להתקדם ולהתפתח לדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר ולהתחיל באמת את התהליך שלשמו נוצרנו, על כל אחד מאיתנו לעבור הכנה. לכן עובר כל אדם סדרה של תקופות חיים מתחלפות. בכל תקופת חיים כזו, האדם צובר רצונות שאותם הוא יפתח בהדרגה מתקופת חיים אחת לשנייה. ברגע שסיים לממש את רצונותיו בתקופת החיים הנוכחית, הוא מפסיק להרגיש את העולם הזה. לחוסר הרגשה זה אנו קוראים "מוות". בניגוד לאמונה הרווחת בקרב העם, החלפת הגוף בין תקופת חיים אחת לשנייה אינה נחשבת על פי הקבלה לגלגול של נשמה.

כך מתקדם האדם על ציר ההתפתחות ממהלך חיים אחד למשנהו, מרצון לרצון, עד שהוא מגיע לנקודת המפנה. בנקודה זו נולד בו רצון רוחני חדש הנקרא "נשמה". מרגע זה ואילך הנשמה תתחיל להתפתח תוך טיפוס במדרגות ומעבר של מצבים רוחניים. רק מנקודה זו אנו מתחילים להתייחס למה שהאדם עובר כגלגול, מכיוון ש"גלגול" בקבלה קשור רק בהתפתחות הרוחנית של האדם.

הצופן הגנטי של המציאות

המקובלים שעברו את התהליך הזה והגיעו לפסגת הסולם הרוחני, מגלים שהמציאות כפי שאנו חווים אותה, מונעת על ידי מנגנון רוחני עצום. מערכת מורכבת זו מנהלת את העולמות הגשמיים והרוחניים על כל מה שקיים בהם.

נסו לדמיין לעצמכם מעין מאגר מידע אדיר ממדים שמכיל מידע על כל מה שהיה ועתיד להיות, על כל מה שעברנו ועל מה שעוד צפוי לנו. בתוך המנגנון הזה צרובים כל תהליכי החיים ולצידם גם העולמות הרוחניים והנשמות. לצופן הגנטי הזה של המציאות קראו המקובלים "רשימו".

הרשימו הוא הדי.אן.איי (D.N.A), "הגנום הרוחני" שלנו, והוא האחראי להעביר את כל הבריאה תהליך התפתחותי, שבסופו יחיה כל אחד מאיתנו בהרמוניה שלמה ובאיזון עם הכוח העליון.

כותבים את התסריט של החיים

ה"רשימו" מצוי בכל אחד מאיתנו, מפעיל ביד נעלמה את מהלך חיינו הגשמי, ואת התפתחותנו הרוחנית. הוא מעביר אותנו ממצב למצב, וכמו מקרן קולנוע מקרין לתוך חיינו סדרה של תמונות: אנו צוחקים, עצובים, גדלים, מתאהבים, מצליחים, כועסים, לומדים, עושים כושר, מקימים משפחה... לסדרת התמונות הזו, שמצליחה להפתיע אותנו בכל פעם מחדש, אנו קוראים "החיים שלנו".

בשלב מסוים קצב התחלפות התמונות נעשה איטי יותר... אנו מזדקנים, ולנגד עינינו מוקרנות התמונות האחרונות של חיינו. בנקודה מסוימת המקרן נכבה, והמסך מוחשך כמו בסרט שהופסק באופן פתאומי. למצב הזה אנו קוראים "מוות".

ואז המקרן מיד נדלק שוב, סדרה של תמונות חדשות מופיעה ואנו עוברים למימוש הרשימו הבא, לתקופת חיים חדשה. הסרט של חיינו שוב יוצא לדרך. כל מה שאספנו, ראינו, למדנו ורכשנו בעולם הזה, נעלם והופך לנטיות ולתכונות שאיתן אנו ניוולד בתקופת החיים החדשה. הפעם אנו כבר נולדים עם "חבילת תכונות חדשה", אולם סדרת המצבים וההתרחשויות החדשה שבפניה אנו ניצבים, נעשית מורכבת יותר ודורשת מאיתנו התמודדות עמוקה ורצינית יותר.

הרשימו החדש יזמן לנו סדרת מצבים שמותאמת במיוחד להתפתחות שנעבור בתקופת החיים הנוכחית. הוא קובע לכל אחד מאיתנו כמה זמן נחיה, לאיזו משפחה ניוולד ומה נחווה בחיינו. אך כאמור המנגנון הרוחני אינו מתנהל בצורה אקראית, והוא מתוכנת לפרטי פרטים כדי להביא אותנו להשגת מטרת החיים. הוא מפתח אותנו מרצון אחד למשנהו, עד שאנו מגיעים למימוש הרצון המפותח ביותר, הרצון לרוחניות. רק ברגע שיתעורר בנו רצון זה, נתחיל בתהליך הגלגול שעליו דיברו המקובלים.

הגלגול האחרון

התעוררות הרצון לרוחניות נקראת בקבלה "הולדת הנשמה". עתה, לראשונה אנו יכולים להתחיל את התפתחותנו הרוחנית. עד כה הרשימו התממש רק ברמה הגשמית והוביל אותנו דרך תקופות חיים מתחלפות. החיים שלנו נעו מתוך שגרה, ולא הצלחנו למצוא משמעות מיוחדת והסבר לקיומנו. כלומר, תהליך הגלגול הרוחני טרם התחיל עבורנו.

אולם עתה אנו מצויים בנקודה חדשה שבה כבר הבשלנו לתחילת התפתחות הנשמה. ההתפתחות האמיתית של הרשימו — התפתחות הנשמה שלנו — תתחיל במפגש עם השיטה שמספרת לנו על הגלגולים בעולם הרוחני. מנקודה זו ואילך התפתחות הרשימו והתאוצה שלה תלויות רק באדם, בבחירה שלו. כשאנו פוגשים בחכמת הקבלה, ביכולתנו להכניס אל תוך חיינו את האמצעי היחיד שיְפַתח את הרשימו מגלגול לגלגול ברמה שונה ממה שהכרנו עד כה.

הכוח הרוחני שנשאב מהקריאה בספרי הקבלה המקוריים, הוא שיביא אותנו להרגיש את המציאות האמיתית. לא עוד תמונות מדומות שמוקרנות אל תוך חיינו, אלא חוויה של מציאות אמיתית שמתגלה לעינינו במלוא הדרה ולכל עומקה. המדרגות הרוחניות שנחווה ישנו את האופן שבו אנו תופסים את המציאות. נתחיל לגלות את הכוחות הנעלמים שמפעילים את העולם שלנו ונבין את הסיבות למתרחש בו.

חכמת הקבלה מאפשרת לאדם להתחיל בתהליך הגלגול של נשמתו, כלומר להחליף מדרגות ומצבים רוחניים מבלי שיצטרך לסיים את חייו הגופניים. כל החלפת מצב רוחני נחשבת לגלגול חדש, וכל גלגול מקרב אותו לאיזון מושלם עם הכוח העליון, עם הבורא.

במהלך התקדמותו הרוחנית האדם הולך ומזדהה עם הכוח העליון. הוא מתרחק מההרגשה שהעולם שלנו הוא העולם היחיד שקיים, ומתחיל להרגיש את העולם הרוחני כעולם האמיתי. כתוצאה מכך החיים בגוף הגשמי הופכים בעיניו לחיים מדומים.

האם המקובל חי לנצח?

אחד מגדולי המקובלים בדורנו, הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), סיפר איך מרגיש מקובל שמגיע למימוש הרשימו ומשיג את העולם הרוחני. הוא המשיל את המעבר מתקופת חיים אחת לתקופת חיים אחרת, להרגשה של אדם "שמחליף חולצה ישנה בחדשה". "מי שכבר משיג את הרוחניות, מרגיש את החיבור שלו עם הכוח העליון והנצחי כדבר החשוב ביותר", הסביר הרב"ש.

הקיום העיקרי שהמקובל חווה הוא הרגשת המציאות כשלמה ונצחית, ואז את חייו הגשמיים בגוף הפיזי, מרגיש המקובל "כחולצה שעליו ללבוש". עם המוות הוא "פושט את החולצה הישנה" ומחליף אותה "בחולצה חדשה", כלומר, בתקופת החיים הבאה.

מנקודה זו שבה הפסיק המקובל את עבודתו הרוחנית בתקופת חייו הקודמת, הוא ממשיך בתקופת חייו הבאה. עם מימוש המדרגות הרוחניות, מרגיש המקובל את הכוח העליון על ידי הנשמה שלו, וזוכה לחוות עימו קשר ישיר וממשי. בשלב זה הוא מגיע לשיאו של מימוש הרשימו, למדרגה הרוחנית הנעלה ביותר, שבה הוא מרגיש את חייו כנצחיים ושלמים.

כאשר המקובל מגיע למדרגה הזו, הוא כבר לא צריך לחזור שוב לעולם שלנו.

"והנך רואה חיוב המוחלט, המוטל על כל ישראל, יהיה מי שיהיה, לעסוק בפנימיות התורה ובסודותיה, שלא תושלם באדם כוונת הבריאה זולתה. ולסיבה זו אנו מתגלגלים, דור יוצא ודור בא, עד דורנו זה שהוא השארית של הנשמות, שעדיין לא נשלמה עליהן כוונת הבריאה, מפני שלא זכו להשיג בדורות שעברו עליהן את סודות התורה" (בעל הסולם, "הקדמה לספר פי חכם").

מי יכול לומר לי מה הייתי בגלגול הקודם? ומה קורה לנו לאחר המוות? כל מה שרצית לדעת על גלגול נשמות ולא העזת לשאול.

האם אדם יכול להתגלגל בתור בעל חיים?

בניגוד לכל האמונות התפלות, הנשמה לא מתגלגלת אף פעם בחיות, היא אינה קשורה לדרגת הצומח וודאי שלא לדרגת הדומם. הנשמה יכולה להתגלגל רק בדרגת האדם. אם כך, כיצד מסופר בחלק מספרי הקבלה, על אנשים ש"נשמתם כן התגלגלה בבעלי חיים"? התשובה פשוטה.

כבר בתחילת המבוא לספר הזוהר (אות ה), כתוב שכל כתבי המקובלים מתייחסים תמיד "רק לבחינת נשמות בני אדם". במילים אחרות, כל כתבי הקבלה המקוריים שבהם מוזכרים המושגים "דומם", "צומח", "חי" או "מדבר", מתייחסים אך ורק לפנימיות נשמת האדם. באותם ספרים, המושגים "דומם", "צומח", "חי" ו"מדבר" מתארים את רמות ההתפתחות השונות שלה. ולכן כאשר המקובלים כותבים שנשמתו של אדם מתגלגלת בנשמת בעל חי וכו', כוונתם ללמד את הקורא שאותה נשמה עוברת משלב התפתחות אחד למשנהו.

(להרחבה בנושא ניתן לעיין במאמר "מהות חכמת הקבלה", ספר קבלה למתחיל. וכן בספר תלמוד עשר הספירות, חלק א, "הסתכלות פנימית").

מה קורה לנו לאחר המוות?

ברגע המוות הגוף הפיזי שלנו מפסיק להתקיים. אם הצלחנו לפתח נשמה במהלך החיים שלנו, נמשיך להתקיים בה גם לאחר מות הגוף. במידה שלא פיתחנו את הנשמה בחיינו, אנו נמצא את עצמנו שוב בעולם הזה, עם חיים אחרים ותסריט שונה לחלוטין.

מי יכול לומר לי מה הייתי בגלגול הקודם?

כל הקוראים בקפה והמיסטיקנים למיניהם לא יוכלו לדעת מה עבר עליך בתקופת החיים הקודמת שלך. רוב האנשים משוכנעים שהיו בתקופת חיים קודמת מלך או נסיכה קסומה, אבל בדרך כלל מסתכם הדבר בדמיונות שווא...

רק כשהאדם מתעלה באמצעות שיטת הקבלה לעולם הרוחני, אז נפרסות בפניו כל תקופות החיים והגלגולים שעבר, והוא מבין את הסיבות שהובילו אותו לחיות כל אחת מהן.

איך אני יכול למצוא את ה"נשמה התאומה" שלי?

כשאנו מחפשים בן זוג, לא כדאי לנו להתבלבל עם כל מיני מושגים מוטעים ודמיונות. כדאי לבחור את בן הזוג לפי נטיית הלב ולפי מראה העיניים, ולא על סמך חוסר הבנתנו את המציאות הרוחנית.

מה קורה לנשמה שהתחילה בתיקון ולא הספיקה לסיים אותו?

אדם שכבר הפך להיות בעל נשמה והביא אותה לדרגה רוחנית כלשהי, אינו עושה את כל ה'סיבוב' מחדש. בתקופת החיים הבאה הנשמה שלו תמשיך את התהליך הרוחני בדיוק מאותה מדרגה רוחנית שאליה הגיעה.

למה אומרים שהקבלה מבטיחה חיים נצחיים?

המקובלים, כמו כל בני האדם, נפטרו מהעולם הזה. אם כך, עולה השאלה על איזו תחושת נצחיות בדיוק אנו מדברים? כאשר המקובלים מדברים על חיים נצחיים, הם אינם מתייחסים בכך לקיום בגוף הגשמי. כוונתם היא שנשמתו של המקובל שהתעלתה עוד במהלך חייו לעולם הרוחני היא זו שממשיכה להתקיים בנצחיות. לעומת זאת, גופו הגשמי נפטר מהעולם הזה כמו גופו של כל אדם אחר.

בין שני הדברים הללו אין סתירה כלל, ולכן תחושת החיים של המקובל אינה נפסקת על ידי המוות הגשמי. חייו בעולם שלנו מסתיימים ברגע שאינו נחוץ יותר לדורו. אמנם בעולם שלנו נראה שהמקובל נפטר ואינו חי עוד, אולם נשמתו ממשיכה להתקיים בעולם הרוחני, נצחית ומלאת אהבה כמו הכוח העליון שאותו היא השיגה.

מה עומד בבסיס התפתחות הדורות?

כל הידע והניסיון שאנו צוברים בתקופת חיים אחת, הופכים לתכונות ולנטיות הטבעיות שלנו בתקופת החיים שבאה אחריה. ניתן לראות זאת בבירור על ילדינו שמסתגלים לטכנולוגיה חדישה בקלות רבה, לעומת דור המבוגרים שזקוק לזמן רב כדי ללמוד לבצע את אותן פעולות. כך, לאחר שהנשמה צברה ניסיון במשך אלפי שנים, היא מוכשרת להתחיל את התפתחותה הרוחנית.

מהי תחיית המתים?

"תחיית המתים" הוא מושג שמוכר לרובנו מסרטי מתח הוליוודיים: גופות המתים קמות לתחייה מקבריהן, קורמות עור וגידים ומתחילות לחיות את חייהן מחדש. אין ספק כי זהו תיאור מסקרן, אך אין בו מן האמת.

חכמת הקבלה מגלה לנו את המשמעות האמיתית של "תחיית המתים": לפי הקבלה כל עוד שרצונות האדם אגואיסטיים, כל עוד שהוא חושב על עצמו בלבד, רצונותיו נקראים "מתים". לעומת זאת, לאחר שהאדם יתקן את רצונותיו ויהפוך אותם לרצונות אלטרואיסטיים, של נתינה לזולת, הם יחזרו לחיים. זוהי המשמעות האמיתית של "תחיית המתים".

מהו העולם הבא?

מקובלים מלמדים ש"עולם הבא" הוא לא העולם שמחכה לנו לאחר שנמות. המושג "עולם הבא" מתייחס למציאות עליונה שאותה משיג אדם ההולך בדרך ההתפתחות הרוחנית. אדם שלא השיג במהלך חייו את הרגשת העולם הרוחני במלואה, ייאלץ לשוב ולהתגלגל לעולם הזה לאחר פטירתו עד אשר הוא ישיג אותה.

לאורך ההיסטוריה האנושית אפשר לראות: את כל מה שבנתה האהבה, החריב האגו, ולהיפך. אהבת הזולת היא שמבדילה בין גאולה לגלות. עם ישראל מתייחד בכך שהוא בא מאהבה, ואת האהבה צריך להחזיר הביתה.

יש רגעים ספורים מדֵי שנה שקושרים בינינו ומקנים תחושת אחדות: אנו מתחבקים בשמחה כשנבחרת ישראל מנצחת, חוגגים כל אחד בדרכו את חגי ישראל ואוהבים לשנוא ביחד את אחמדיניג'אד או צורר תורן אחר.

יש לנו עוד חוויות משותפות וטקסים רבים שטבועים בתרבות ובמסורת שלנו, שנועדו לחבר אותנו, במידה כזו או אחרת, למושג המופשט שנקרא "עם ישראל". אבל האם די באלה כדי לספק לכולנו תחושה אמיתית של עם אחד? ובכלל, המצב החברתי במדינה בימינו מעלה את השאלה, מה מחבר אוסף של אנשים לעם?

החומרים שמהם עשוי עם

הוא ירד במדרגות הספינה, הביט ימינה ושמאלה והחשש היה ניכר בעיניו. פטריק, ילד מבולבל בן עשר שגדל בכפר קטן באירלנד של המאה התשע עשרה, הסתכל על המתרחש מסביבו במבוכה. אחרי ההפלגה הארוכה, החוויה החזקה ביותר שפטריק זוכר היא המוני אנשים רצים מצד אל צד ומדברים בשפות שונות.

בתוך בליל השפות זיהה פטריק הקטן את "הקבוצה שלו". הם עמדו שם, אוסף של מהגרים אירים שבראשם עמד מהגר אירי ותיק יותר. לצידם עמדה קבוצה של דוברי איטלקית, אחריהם דוברי הרוסית, מעט מרוחקים יותר היו הקבוצה הפולנית, האוקראינית וכן הלאה. דומה שהנמל ההומה בניו-יורק הפך למגרש מסדרים גדול ועליו מרוכזות קבוצות שונות של מהגרים. "אז זוהי אמריקה, הארץ המובטחת", חשב לעצמו פטריק בפליאה...

לפני כמאה וחמישים שנה התחיל תהליך מרתק שהשפיע באופן משמעותי מאוד על מה שמתרחש בעולם מאז ועד היום. מיליוני מהגרים — יהודים, אסייתים, אפריקאים ואירופאים, עזבו את ארצות מולדתם, והיגרו לאמריקה חסרי כול, כשבליבם תקווה לעתיד חדש וטוב יותר.

הם היו בני עמים שונים ופערי השפה, התרבות והדת גרמו לעימותים רבים. אולם הצרכים הקיומיים הכריחו אותם להגיע להסדרים חברתיים וכלכליים ביניהם. עם הזמן הפכה מדינתם למעצמה העשירה והחזקה ביותר בעולם — ארצות הברית.

הגורם המאחד

עשרת אלפים קילומטרים מארצות הברית, וכמעט אלף וחמש מאות שנים לפני כן, סערו הרוחות ביבשת אירופה. לאחר מאבקים עזים נמחקה כליל האימפריה הרומית המפוארת, ששלטה על רוב אירופה דאז.

סופו של התהליך הגיע עם השתלטותם של מספר שבטים על השטח המופקר. על האדמה שכבשו, הקימו אותם שבטים את מה שהפך ברבות הימים למדינות אירופה: גרמניה, אנגליה, צרפת, ספרד ומדינות נוספות. בכל אחת ממדינות אלה שימש המוצא המשותף של בני השבט כגורם מאחד וטבעי.

עם ישראל, בשונה מארצות הברית וממדינות אירופה, לא נוסד על בסיס של כדאיות כלכלית וגם לא על ידי אנשים בני מוצא משותף. הסיפור של עמנו מסקרן ושונה מסיפורו של כל עם אחר. השורש להתקבצותו של עם ישראל לאומה הוא רוחני, והתהליך מתחיל עוד לפני חמשת אלפים שנה, אי שם באזור בבל העתיקה (ראה מאמר "מי אתה (עַם) ישראל?" בעמ' 13).

על אהבה וגאולה, פירוד וגלות

לכל אורך ההיסטוריה היוותה אהבת הזולת את המפתח להצלחתו ולשגשוגו של עמנו. כל עוד הצלחנו להחזיק בחיבור ובאהבה בינינו, עמד עם ישראל במלוא תפארתו הרוחנית והגשמית. שיא הפריחה היה בימי ממלכת ישראל המאוחדת, שבה נבנה בית המקדש הראשון וכל שבטי ישראל חיו באהבת הזולת. אולם כאשר האגו התפרץ פעם נוספת, האחדות אבדה והפירוד החל להתפשט בחלק מעם ישראל. אותו חלק החל להיות מרוכז בעצמו ואיבד את החיבור עם יתר העם. בסופו של דבר, הוביל הפילוג הרוחני לחורבן גשמי — הבית הראשון נחרב והעם התפזר לכל עבר.

לאחר שהכיר בכך שהפילוג הוא שגרם לחורבן ולגלות, הצליח עם ישראל לחדש את אהבת הזולת. כתוצאה מכך שב עם ישראל לארץ והקים את בית המקדש השני.

אולם התגברות האגו לא עצרה באותה נקודה. האגו פרץ פעם נוספת והתבטא בשנאה ובפירוד עמוקים יותר, שהתפשטו כבר בקרב העם כולו. ההידרדרות הרוחנית שהייתה כה עמוקה, הובילה שוב לחורבן גשמי, והפעם היה זה בית המקדש השני שנחרב. אפילו בין תלמידי קבוצת המקובלים של רבי עקיבא התהפך הכלל המפורסם "ואהבת לרעך כמוך" לשנאת חינם, דבר שהוביל לבסוף למותם של עשרים וארבעה אלף מהם במגיפה.

עם ישראל איבד את אהבת הזולת, יצא לגלות רוחנית וגשמית בת אלפיים שנה ונכנס לתקופתו הקשה ביותר.

הקשר צומח מבפנים

"למעשה, מבחוץ אנו דומים לאוסף של אגוזים, שמאוחדים לגוף אחד על ידי שק שעוטף ומאגד אותם. אולם מידת איחוד זו אינה עושה אותנו לגוף מלוכד, וכל זעזוע חיצוני שמטלטל את השק גורם לאגוזים להתקרב ולהתרחק זה מזה. כשמופעל על השק לחץ חזק מבחוץ האגוזים מתאחדים, אך כשאין לחץ כזה הם נשארים מפורדים" כותב בעל הסולם בעיתון "האומה".

כואב לומר זאת, אבל כמעט שישים שנה לאחר שהקמנו מדינה לתפארת, עדיין איננו מצליחים למצוא את הגורם המאחד, ואנו רואים את ההשלכות לכך בכל תחומי החיים.

כולנו חיים אמנם כאזרחי מדינה אחת, אבל נחלקים לקבוצות נבדלות: לקהילות, למעמדות ולעדות. במקרים רבים רובנו בוחרים שלא להתערבב עם האחרים. חלקנו שומר על שפת ארץ המוצא, על מנהגים נבדלים ואפילו על לבוש שונה. אנו חיים בישראל אך מתנהגים כאילו אנו עדיין בגלות. אמנם בזמנים קשים וברגעי מכאוב אנו מתאחדים לרגע, בבחינת אחים לצרה, אולם נקודות זמן ספורות אלו אינן יכולות להוות בסיס יציב ומשותף.

כיום כבר איננו יכולים להסתמך עוד על לחץ חיצוני כגורם מאחד. גם אידיאולוגיות שצצות חדשות לבקרים או אינטרסים לאומיים שממהרים להשתנות לפי הצורך, לא יוכלו לאחד בינינו. עלינו להבין שדרוש שינוי עמוק בקשר בינינו: הקשר צומח מבפנים!

השיטה להגיע אל הפסגה

אז איך בכל זאת נצליח לחזור להיות עם מאוחד שביסודו אהבת הזולת, בדיוק כפי שהיינו בימים עברו? באמצעות השיטה העתיקה שפיתח אברהם אשר מתגלה שוב בימינו.

לאורך אלפי שנים לימדו המקובלים שאהבת הזולת היא יסוד האומה. אך לפני שישים ושש שנה התאים הרב אשלג את שיטתו של אברהם לזמננו ופרס אותה כמשנה חברתית מקפת. הוא ראה אותה כפתרון רוחני ואקטואלי שבכוחו לאחד את חלקי העם המפולגים על בסיס שאינו עושה הבחנה בין דתיים וחילוניים, ומגשר על הפערים בין המפלגות שונות. הוא עשה רבות ליישום השיטה ולשם כך אף נפגש עם מנהיגים כבן גוריון, שזר ושרת (ראה מאמר "בעל הסולם — הרב יהודה אשלג" בעמ' 87).

גם כיום פוקדת אותנו תקופה לא פשוטה, אלא שאנו עדיין מתקשים לראות את הקשר הישיר בין האחדות והחיבור בינינו לבין מצב העם והמדינה. אם נפַנה מקום לערכים חדשים-ישנים שליוו אותנו לאורך השנים, נגלה שיש בידינו אמצעי בדוק ומעשי לצאת מהמצב.

הקבלה היא השיטה שבעזרתה נוכל להניח בצד את ההבדלים והאגו המפרידים בינינו ולהתאחד לעם אחד שבבסיסו אהבה.

מושג בקבלה: ציון

ציון — מלשון יציאה. בזמן בית המקדש היה עם ישראל מאוחד בדרגה הרוחנית של "ואהבת לרעך כמוך". אך כשהאגו פרץ והפריד בינינו, יצאנו ממצב האחדות הרוחני אל הגלות הארוכה. כעת עלינו להתעלות מעל היציאה הזו ולשחזר בינינו את האחדות והאהבה. לכן כתוב "כי מציון תצא תורה", הכוונה שבזכות היציאה הזו נגיע לרוחניות, שנקראת גם תורה או אורה.

מושג בקבלה: גלות וגאולה

כשנוסיף את האות אל"ף, שמסמלת את התגלות הכוח העליון, למילה "גולה", נקבל — "גאולה". בשפת הקבלה מתארת הגלות את הניתוק ממקור החיים, מהבורא. לעומתה, גאולה היא מצב שבו אנו מגלים את הבורא וזוכים לחיים שלמים ונצחיים.

השנה 1940. מלחמת העולם גובה קורבנות, הציבור בארץ ישראל מפולג וליבו של בעל הסולם מתפוצץ. הוא זועק את זעקתו על גבי עיתון "האומה", העיתון הקבלי הראשון, שנסגר אחרי מהדורה אחת ובכל זאת עשה היסטוריה.

"לכן תנאי מחויב לכל אומה, שתהיה מלוכדת יפה מפנימיותה, שכל היחידים שבה יהיו מהודקים זה בזה מתוך אהבה אינסטינקטיבית" (בעל הסולם, עיתון "האומה", 1940).

האיש שלא פחד לחלום

בחמישה ביוני 1940, בד' בסיון הת"ש, נפל דבר בארץ ישראל, העיתון הקבלי הראשון בהיסטוריה רואה אור. עיתון של אהבה, שמאחורי יציאתו לאור מסתתר סיפור מרתק. אך מה הניע את גדול המקובלים בדורנו לעשות צעד כל כך נועז בירושלים החרדית של שנות הארבעים? הרי עצם המעשה מעורר השתאות בהתחשב בסביבה השמרנית שבה הוא חי.

במאמר המערכת שנקרא "מגמתנו", מסביר הרב יהודה אשלג, בעל הסולם, את הסיבות שהניעו אותו לפעול: "עיתון זה 'האומה' הוא יצור חדש ברחוב היהודי, עיתון שמסגרתו הוא 'בין מפלגתי'... עיתון שיוכל לשמש את כל המפלגות יחד על אף הניגודים והסתירות שביניהן...".

הטבעת מתהדקת

השנה 1940, מלחמת העולם השנייה בעיצומה. היהודים נרדפים בכל מקום ומרגישים איך טבעת החנק מתהדקת סביב צווארם. בכל מקום נחקקים חוקים נגד היהודים ומוטלות עליהם גזירות קשות. הם מרוכזים בגטאות ובמחנות עבודה בתנאים לא אנושיים של רעב, קור ומחלות. הנאצים מתחילים בתהליך השמדה המוני, שיטתי ויעיל, שמטרתו למחוק את העם היהודי מעל פני האדמה.

באותו זמן בארץ ישראל, על רקע המציאות האיומה הזאת, בעל הסולם עומד וצועק. הוא צועק בגרון ניחר, כואב את סבל אחיו ומייחל שמישהו, לא חשוב מי, יהיה מוכן להקשיב לו. ליבו מתפוצץ והוא אינו מוכן להשלים עם הסבל שעובר העם היהודי. הוא מבין את השורש הרוחני למהלך הדברים, ויודע שהדרך היחידה להיחלץ מהמצב הקשה היא להשיב את האחדות שתמיד הייתה היסוד של האומה. הוא מחפש דרכים להזרמה מחדש של אהבת הזולת, שהיא הדם שזורם בליבו של עם ישראל.

במקביל, מתחילים להתקבץ בארץ פליטים שנמלטו מהתופת ושמגיעים אליה לאחר מסכת של תלאות קשות. בעל הסולם רואה זאת ומחליט לפעול, הוא מרגיש שעליו לעשות את כל מה שניתן כדי לשנות את רוע הגזרה. בצעד לא שגרתי הוא פונה לכל גדולי האומה, לרחוב היהודי המפולג דאז וצועק את צעקתו.

לבסוף גומלת ההחלטה בליבו והוא בוחר לעשות את מה שלא עשה איש לפניו, מתוך תקווה אמיתית להביא לשינוי. בשנת 1940, לפני שישים ושבע שנים, קם אדם חרדי ומחליט להוציא לאור את העיתון הקבלי הראשון שמיועד לכל העם!

רק בגלל הרוח

בעל הסולם הבין שהדרך היחידה לגרום לשינוי, היא להפיץ את החכמה שמסבירה על מערכת ההנהגה שמפעילה את העולם שלנו. הוא קיווה שעל ידי הפצת הקבלה, נוכל לשנות את גורלנו ולהפכו לטוב. חרף השמרנות שאפיינה את היישוב היהודי הישן בירושלים, והאיומים התכופים — הוא אינו חושש. בצעד אמיץ הוא יוצא עם חכמת הקבלה לקהל הרחב ומנסה להפיץ אותה לכל אדם ברחוב. הוא פונה לעם ובפיו מסר אחד: חייבים להתאחד!

הפצת עיתון "האומה" לכל העם עוררה התנגדות רבה. חלקים נרחבים בציבור היהודי לא הבינו מדוע צעד זה הכרחי כל כך. הם לא הבינו כי הגיע הזמן המתאים בו יוכלו המקובלים להפיץ את חכמת הקבלה, על מנת שתשמש אמצעי לאיחוד העם, ולבניין האומה הישראלית.

לצערנו, לאחר גיליון אחד, נסגר העיתון הראשון שניסה להפיץ אחדות, חיבור ואהבת הזולת. המתנגדים להפצת הקבלה פנו לשלטון הבריטי בטענות שונות, שהביאו להפסקת הוצאתו לאור. בכך הם מנעו את השינוי שניסה בעל הסולם לחולל.

התקווה היחידה — חינוך רוחני

"והתקווה היחידה היא — לסדר לעצמנו חינוך באופן יסודי מחדש, לגלות ולהלהיב שוב את האהבה הטבעית בנו, לחזור ולהחיות אותם השרירים הלאומיים, שאינם פעילים בנו זה אלפיים שנה. אז נדע שיש לנו יסוד טבעי, בטוח להִבָּנוֹת מחדש ולהמשיך קיומינו בתור אומה" (עיתון "האומה").

בעל הסולם, הרב קוק ומקובלים רבים אחרים, היו משוכנעים שאחרי שנים רבות של פירוד נצליח לבנות כאן מחדש את הקשר הרוחני שחיבר בינינו לאורך הדורות. הם ראו ב"חינוך הרוחני" את האמצעי היחיד שבעזרתו נהיה מסוגלים להתעלות מעל הטבע האגואיסטי שלנו, מעל להבדלים ולפילוג שבינינו.

שישים ושבע שנים לאחר פרסומו של עיתון "האומה" יוצא לאור עיתון "קבלה לעם". עיתון א-פוליטי, לא מסחרי, השואף להעביר את המסר העתיק של המקובלים לאורך הדורות, מסר של אחדות, חיבור ואהבה. זהו אותו מסר שלימדו אברהם, משה ואחריהם גם כל גדולי המקובלים עד ימינו.

"קבלה לעם" מיועד לכולנו, חילוניים ודתיים, ספרדים ואשכנזים, "צברים" ועולים חדשים, גברים, נשים, צעירים וותיקים, אשר בליבם פועמת אותה נקודה מיוחדת לאחדות ולהתעלות רוחנית. כאז כן היום, יציאתו לאור נולדה מתוך צורך, צו השעה, שמחייב לפעול.

מטרת העיתון להפיץ בצורה חופשית את הידע הרב שטמון בחכמת הקבלה כדי להביא לשינוי יסודי בתפיסה שלנו את עצמנו, כיחידים וכעם, כאומה.

עוד מדורי דורות המקובלים תיארו מציאות חברתית שבה נפתח ממד אחר של הרגשת הקיום האנושי. בעל הסולם קיבץ יחדיו את יסודותיה של החברה העתידית ומראה לנו ש"רנסאנס" רוחני תלוי רק בנו.

"הנה תעינו במדבר יחד עם כל האנושות ועתה מצאנו אוצר גדול המלא מכל טוב... ולפיכך ערכנו את השופר הזה לתקוע בקולות אולי ישמעו אחינו ויהיו מאושרים" (בעל הסולם, כתבי "הדור האחרון").

בעקבות האוצר האבוד

כולנו מכירים את סרטי ההרפתקאות שבהם גיבור שמגלה מפת סתרים יוצא עם קבוצת אנשים אמיצים לחיפוש אחר אוצר קסום. בדרך כלל לאחר שהתגברו יחדיו על שורת מכשולים שניצבים בדרכם, ובתום מסע נועז ועתיר חוויות, הם מוצאים את האוצר הנכסף. האוצרות שאנו מדמיינים כוללים לרוב תיבות עמוסות במטילי זהב, חפצים ותכשיטים יקרים. אבל לא כל האוצרות בחיינו עשויים זהב, יש גם אוצרות מסוג אחר שערכם אינו נופל מאלה.

נניח שהיית קם מחר בבוקר ללא דאגות, מוקף בשפע בלתי מוגבל, או שהיית יכולה להפסיק להיות מוטרדת מעתיד הילדים, מהדאגה לבריאות שלהם, לפרנסה, ומהמחשבה איך הם יסתדרו בלימודים ובעבודה.

תארו לכם שהיינו קמים בבוקר שטוף שמש ומהדורות החדשות לא היו מדברות כל היום על החיזבאללה והסורים, על אבו מאזן והחמאס ואפילו האויב ממזרח, שמשחרר הכרזות אין ספור בדבר מחיקתנו מהמפה העולמית, היה נעלם כבמטה קסם. ובכלל, תאר לך את ההרגשה שהיית חווה אם היית יודע שאלפי חברים ערֵבים לך ותומכים בך ודואגים לטובתך, ממש כמו אמא שאוהבת את ילדיה ורוצה שיהיה להם רק טוב.

נשמע קצת דמיוני? כמו חלום ורוד? אז זהו, שלא.

הצצה חטופה אל מציאות שלמה

מסתבר שחזון כזה תיארו גדולי המקובלים עוד מדורי דורות. גם הנביאים דיברו על משהו שנקרא "אחרית הימים" וכתבו עליו סיפורים ססגוניים, אלא שקשה לנו לפרוט סיפורים אלה לפרטים. אבל המקובל שמגלה את המציאות הרוחנית זוכה לגישה ישירה אל שורשים רוחניים שעדיין לא התגשמו לעינינו.

לכן, על אף שאנו תופסים את הדברים כאירועים שעתידים להתרחש, עבור המקובל הם ממשיים, הם כאן ועכשיו. חשוב להבין שאין מדובר בניסים או בחזיונות במובנם העממי של הדברים, אלא בהבנת הרובד העליון ביותר של חוקי הטבע המנהלים את המציאות.

על מציאות זו מספר הרב יהודה אשלג בכתביו האחרונים. לאחר שהשלים את מפעליו הגדולים — כתיבת פירוש "הסולם" לספר הזוהר של הרשב"י והכנת ביאור מפורט לכתבי האר"י, "תלמוד עשר הספירות" — הוא ניגש לכתוב את החיבור מרחיק הלכת והשלם ביותר בתולדות הקבלה — כתבי "הדור האחרון". הוא הבין כי יש נחיצות אמיתית להסביר את העקרונות לפיהם צריך לבנות חברה, ואיך לנהל אותה נכון על פי חוקים רוחניים. הוא תיאר את שראה בעיני רוחו ואף פירט את תפקידו של כל אחד מהפרטים בחברה, וכיצד הוא תורם להרמוניה הכללית. בכך הוא היה המקובל הראשון שמצא את הדרך "להלביש" את האורות בשפה פשוטה, מוחשית והגיונית.

מציאות רוחנית חדשה

החברה הרוחנית על פי בעל הסולם היא חברה הרמונית, שמבוססת על נתינה ודאגה לזולת. בזכות חוק רוחני זה שמתקיים בה, היא מצויה באיזון מתמיד עם הטבע.

מתיאורו עולה, כי כדי שנצליח להגיע ליחסים כאלה בינינו נדרש שינוי יסודי בתפיסת המציאות שלנו. בלב ליבו של התהליך נמצא הצורך לשנות את הטבע האגואיסטי שאיתו נולדנו, לתכונת הנתינה לזולת. על ידי כך אנו זוכים לחוות מציאות רוחנית חדשה.

אולם בעל הסולם אינו מתעלם מן הקשיים לממש את הדברים ומציע פתרונות מתוך ניסיונו האישי. "על הדאגה הבלתי פוסקת לעצמנו נוכל לוותר רק אם יהיו אחרים שידאגו לנו, באותה דרך שאנו נדאג להם. כמו במשפחה קטנה שבה איש דואג לרעהו. למערכת היחסים החמה הזאת קוראים: ערבות". (להרחבה ראה ספר "הערבות"). רק לאחר שהאדם נפטר מהדאגה לעצמו, הוא מתעלה להרגשת ממד חדש של טבע הקיום. הוא פורץ לשדה חדש של רגשות, ונפתחת לו גישה למציאות נעלה יותר, שבה הוא קולט זרימה מתמדת של אנרגיה ומידע אחרים לגמרי. תחושה זו נקראת "העולם העליון".

מסה קריטית רוחנית

את היסודות שמהם תיבנה החברה העתידית פרס בעל הסולם במסמך מרתק המשתרע על פני כמה מאות עמודים. בחרנו להביא כאן מבחר עקרונות שמהם ניתן להבין איך תיראה חברה שמבוססת על עקרונות רוחניים (לעיון במסמך המלא ראה ספר "הדור האחרון").

אהבה — את החברה העתידית נייסד על בסיס של אהבה. זו אותה אהבת הזולת שהייתה אבן היסוד של עם ישראל עוד מימי אברהם, והיא שקיבצה אותנו יחדיו תחת הר סיני. בעל הסולם מדגיש כי את בניין החברה העתידית ניתן להתחיל רק לאחר שמבינים את חשיבות הכלל של "ואהבת לרעך כמוך".

אין כפייה ברוחניות — במקום שבו פועלים מאהבה אין צורך בכפייה, בלחץ או בדיכוי. האנשים שיניעו את התהליך יהיו אלה שכבר התעורר בהם הצורך הפנימי להקים חברה אחרת. מתוך הבנת חשיבות החברה הם יתחברו עם בעלי צורך דומה, כדי ליצור מסה קריטית שתביא להתפתחות רוחנית כללית. אנשים אלה ירצו כבר לנסות ולקיים את חייהם הגשמיים, היום-יומיים, בהתאם להשגתם הרוחנית.

שוויון — כמו במשפחה שבה חולקים בני הבית את הנטל המשותף וכל אחד משקיע את מירב המאמצים לטובת בני משפחתו, כך יהיה גם בחברה העתידית. לכל אחד מבני הבית יש תפקיד — האחד מפרנס, השני דואג לצרכים אחרים של בני הבית וכן הלאה. השוויון בין הפרטים אינו מתבטא בכמות האוכל שיקבל כל אחד או במספר השעות שיעבוד, אלא העיקרון הרוחני שמוביל את השוויון הוא, שכל אדם ישאף להשקיע את מיטב הכוחות שלרשותו לטובת החברה. עם זאת, צרכיו ההכרחיים ימולאו ללא קשר לכמותם.

אותות כבוד — אנשי החברה העתידית יאמצו כעיקרון יסוד את הנתינה לזולת. בחברה כזו ההזדמנות לתת לזולת היא בעצמה השכר הגבוה ביותר, כי כך משתווה האדם לכוח העליון. עם זאת, יש להגדיל את חשיבותו של ערך הנתינה לזולת בחברה, כי אם החברה תכבד את הערך הזה יהיה לאדם קל יותר לקיים אותו.

מנהיגות ודוגמא אישית — הנהגת "הדור האחרון" תכלול אנשים שמרגישים כבר את המציאות הרוחנית ומבינים כיצד לקיים את חוק הנתינה לזולת. אותם אנשים יהיו מחויבים לספק דוגמא אישית לשאר החברה שעדיין אינם מקיימים את החוק הזה.

המשימה: רנסאנס רוחני

ההיסטוריה של האנושות מלמדת אותנו שכל השינויים הגדולים שהתרחשו בהיסטוריה, התחילו מקבוצת אנשים קטנה. במישור הרוחני הייתה זו קבוצת אברהם שהגיעה לממד של אומה שלמה לאחר שקיימה את כל החוקים הרוחניים.

גם במישור הגשמי התרחש שינוי משמעותי בתקופת הרנסאנס. אז ניסתה קבוצת אמנים לחדש את הרוח הקלאסית בניגוד לרוח הכנסייה שהייתה שלטת באותם ימים, ובכך סיימה את תקופת ימי הביניים.

כיום מוטל עלינו — עם ישראל — להוביל את השינוי. מכאן גם מקור הכינוי "עם סגולה" הנעוץ בתפקידנו הרוחני. התהליך כבר התחיל, כל מה שנותר לעשות הוא, לממש את חכמת הקבלה וליישם את חוקיה על עצמנו, ולאחר מכן להעביר את השיטה לכל העמים.

הידעת?

תקופת הרֶנֶסַאנס ארכה כ-300 שנה, מן המאה ה-14 עד המאה ה-16. היא נחשבת לתקופה של חידושים ותגליות בתחומים רבים, ביניהם: הומצא הדפוס, החל השימוש במצפן ובנשק חם, מאגלן, מגלה הארצות, הקיף את כדור הארץ בספינות, העולם הנוצרי מתפלג לקתולים ופרוטסטאנטים והתרחשו עוד אירועים רבים אחרים.

אבל המיוחד הוא, שאת המהפכה התרבותית-רוחנית הזו אשר שינתה את תפיסות היסוד של העולם כולו, הובילו מעטים (כמה עשרות) באיטליה אשר הייתה להם השפעה עזה על השלטון. אותם מעטים יצרו סביבם גרעין של כמה רבבות באירופה ועקב כך עבר העולם כולו מהפכה.

מושג בקבלה: מהו שלום?

שלום — מלשון שָׁלֵם. על פי חכמת הקבלה, שלום זוהי הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר. האדם מגיע לאותה דרגה לאחר מאבק רוחני ממושך, ממש "מלחמה" פנימית בין שני כוחות מנוגדים הקיימים בו — כוח הקבלה וכוח הנתינה. בזמן ה"מלחמה" רוצה כל כוח להכניע את משנהו. בסיומה של המלחמה מתחברים שני הכוחות לכוח אחד, כוח שלם. מצב זה נקרא "שלום".

סימני קוד, תגין, טעמים, נקודות... השפה העברית, שפת הרוח, כמו מעשה אמנות ממש, מלאכת מחשבת, מ"נקודה שחורה בתוך האור הלבן" אל ספר הזוהר.

"כאשר רצה הקב"ה לעשות את העולם, כל האותיות היו עוד סתומות. ואלפיים שנה מטרם שנברא העולם, היה הקב"ה מסתכל ומשתעשע באותיות" ("אותיות דרב המנונא סבא", ספר הזוהר).

השפה העברית שונה מכל השפות האחרות, לאותיות שלה יש משמעות מיוחדת. הסיבה לכך היא, שהמקובלים בחרו לבטא את גילוייהם בעולם הרוחני באמצעות אותיות השפה העברית.

העברית היא שפה רוחנית, שפת האור, והיום ניתנת לכל אחד מאיתנו הזדמנות יקרה מפז לגלות זאת. אז בואו ונצא יחד למסע אל מסתרי שפת הרוח, השפה העברית.

טיפול שורש

על פי חכמת הקבלה, עשרים ושתיים האותיות של השפה העברית הן למעשה עשרים ושניים סימני קוד. המקובלים משתמשים בסימני הקוד האלה כדי לתאר את תהליך הגילוי של המציאות הרוחנית. מציאות רוחנית זו משולה ל"אור המופשט מכל צורה", ואת התחושה הראשונה עם הכניסה להרגשת המציאות הרוחנית מתארים המקובלים כ"נקודה שחורה בתוך האור הלבן".

נקודה קטנה זו היא שורש הנשמה שלנו. כאשר אנו מצרפים לנקודה זו רצונות נוספים באמצעות אהבת הזולת, היא מתפתחת והופכת לבית קיבול שאותו אנו מכנים "נשמה". אם לא צירפנו אליה רצונות נוספים, היא נותרת כנקודה בלבד. ככל שהנשמה גדלה ומתפתחת היא יכולה להתמלא לאחר מכן באור ובתענוגים רוחניים גדולים יותר.

מאהבה ונתינה לאור הנשמה

"כל אות ואות מורה על אור פרטי עליון" (האר"י, שער ההקדמות). לכל אות בשפה העברית יש צורה ייחודית משלה, המורכבת מקווי רוחב (ימינה-שמאלה) ו/או קווי אורך (מעלה-מטה).

קווי הרוחב מבטאים את עוצמת האהבה והנתינה שבנשמה. קווי האורך מתארים את האורות הממלאים את הנשמה. כלומר, עשרים ושתיים הצורות של האותיות השונות אינן רק סימני דפוס שבעזרתם אנו קוראים מילים, אלא הן מבטאות עשרים ושניים סוגי מילויים של הנשמה באור העליון.

"בעשרים ושתיים אותיות ברא הבורא את עולמו" נכתב בספר יצירה, ספר קבלה עתיק המיוחס לאברהם אבינו. כאשר אנו בונים את האותיות האלה בתוך הנשמה שלנו — כלומר, רוכשים את התכונות האלה בתוכנו, ועושים בהן פעולות עם כוונה לתת, כמו הבורא, אנו הופכים להיות דומים לו.

רק אז אנו יכולים להבין את כל דרכי הפעולה של הבורא וחשים את המצב האינסופי שבו נמצא הבורא.

ספרות מסע — מהעולם הזה ועד עולם אינסוף

כדי לקרב אותנו אל האור, יורדת עלינו הארה קטנה מהעולם העליון. את ההארה הזו מסמלת האות ק, באופן סימבולי היא כתובה בצורה כזו שהיא יורדת למטה משורת האותיות. על פי חכמת הקבלה, כתוצאה מהארה זו מתעורר בנו רצון להתעלות שוב מעל לעולם הזה.

הכניסה לעולם הרוחני מתאפשרת רק במידה שמתפתח באדם רצון לתת ולאהוב. האות ם מסמלת עבורנו את הרצון הזה. אדם שרוכש את הרצון לתת, מרגיש שאהבתו של הבורא מקיפה אותו מכל צדדיו, בדומה לאות ם שצורתה מסמלת את השמירה וההגנה על האדם.

כך אות אחר אות, מצב אחר מצב, קודדו המקובלים גם בכל יתר אותיות השפה העברית את המצבים הרוחניים שעברו בעלייתם מהעולם הזה ועד לעולם אינסוף. צורתן של האותיות מבטאת את משמעותן הרוחנית, את התכונה הרוחנית שאותה הן מסמלות.

כאשר עשרים ושתיים האותיות המתארות את כל המצבים הרוחניים שעובר האדם, מצטרפות למילים ולמשפטים, מתהווה שפה המשמשת את המקובלים לכתיבת ספריהם. בספרים אלה מתארים המקובלים את החוויות שעברו במהלך התפתחותם הרוחנית.

מפת דרכים של האור שבפנים

עבור המקובלים משמשים ספרי הקבלה כמו מפת דרכים. כשמקובל קורא בספר קבלה הוא מבצע בפנימיותו את אותן פעולות רוחניות המתוארות בספר על ידי צורות האותיות וצירופן למילים ולמשפטים, וכתוצאה מכך מתמלאת נשמתו באור העליון.

"הבורא נתן מקום פנוי לנברא, לצרף האותיות שהתפזרו, בכוח עבודתו. ומצרפם לתיבות, והתיבות למאמרים שלמים, ואז מתחדש על אותם התיבות שצירף, אור אין סוף כטרם הבריאה" (בעל הסולם, "דבר הצמצום").

לספרי המקובלים יש תפקיד נוסף — הם נועדו להוביל גם אותנו, אלה שעדיין לא מרגישים את המציאות הרוחנית, אל הרגשה מיוחדת זו. הכוח שטמון באותיות שבספרי הקבלה פועל עלינו בזמן הקריאה בספר, וזאת בתנאי שאנו משתוקקים להרגיש בעצמנו את מה שהרגישו המקובלים.

כשאנו קוראים בספרי הקבלה מתוך השתוקקות להגיע להרגשת העולם הרוחני ולגלות אותו, יִפְתח הכוח שטמון בספרים את הנשמה שלנו ונתחיל להרגיש בה את המציאות הרוחנית. מצידנו נדרש הקדם של רצון לרוחניות, על מנת להפעיל את מנגנון התיקון.

שפת הסימנים

כולנו מכירים את סימני הניקוד שנכתבים מעל, מתחת או בתוך האותיות, ומסייעים לנו בקריאת השפה העברית. אלא שבנוסף להם קיימות שתי קבוצות סימנים שמוכרות לנו קצת פחות: הטעמים (טעמי המקרא) והתגין (הסימנים שמופיעים מעל האותיות ונראים כמו כתרים). בדומה לאותיות, גם הטעמים, התגין והנקודות (סימני הניקוד) משמשים את המקובלים כדי לתאר פעולות רוחניות.

הטעמים מסמלים בקבלה את תהליך כניסת האור לנשמה, הממלא אותה ונותן לה את טעם קיומה.

הנקודות מסמלות בקבלה את תהליך יציאת האור מהנשמה כאשר היא עוברת למדרגה הבאה בהתפתחותה.

התגין מבטאים בקבלה את ההתרשמות שנותרת בנשמה מהחוויה של כניסת האור לתוכה. כלומר, מהטעמים שמילאו אותה.

האותיות מבטאות בקבלה את ההתרשמות שנותרת בנשמה מיציאת האור מתוכה, והן שדוחפות את האדם לעלות למצב רוחני חדש וגבוה יותר.

האחות הארמית

מבין כל שפות העולם ישנה שפה אחת נוספת שבאמצעותה העבירו המקובלים ידע רוחני, והיא השפה הארמית. ספר הזוהר למשל, משלב בתוכו ארמית ועברית. זאת בהתאם לנושאים ולדגשים שאותם רצה המחבר, רבי שמעון בר יוחאי, להעביר לקוראיו בחלקים השונים.

כדי להבין את ההבדל והקשר בין שתי השפות, העברית והארמית, עלינו לדעת שבחכמת הקבלה כל מצב רוחני מורכב משני מרכיבים: הראשון — הנשמה, שהיא כמו כלי קיבול, שיכול לקבל לתוכו מילוי רוחני, והשני — האור, המילוי שממלא את הנשמה.

הארמית והעברית מתארות את שני המרכיבים האלה, כלומר, הן מתארות את המציאות הרוחנית מכיוונים שונים, מנקודות מבט הפוכות. השפה הארמית מתארת את המציאות מצד הנשמה — שמקבלת את האור, ואילו השפה העברית מתארת את המציאות הרוחנית מצד האור — שממלא את הנשמה.

"אצלנו בכפר טודרא, שבלב הרי האטלס..."

קיים סיפור מפורסם על מנהג שהיה נפוץ בקרב ילדי הקהילות היהודיות במרוקו: כאשר הגיעו הילדים לגיל חמש והתחילו ללמוד עברית, היו מלבישים אותם בבגדי שבת ומביאים אותם בתהלוכה חגיגית לבית הכנסת. שם נהגו לכתוב על לוח עץ את כל אותיות האלף-בית בדבש, והילדים היו מלקקים את האותיות מהלוח.

אכן, מתוקות ומאירות הן אותיות השפה העברית, אבל לא רק מדבש. השפה העברית, שפת האור, היא השפה שמתארת לנו כיצד ממלא האור העליון את הנשמה בתענוג אין סופי. כשהנשמה שלנו תתחיל "לדבר עברית", נזכה להרגיש גם אנחנו את האור שחבוי בתוך אותיות שפתנו המיוחדת.

אנו נמצאים בתקופה מיוחדת שבה ניתן לאפשר לדור הצעיר להכיר ממד חדש של קיום, ולגדול מתוך ביטחון ואהבה. הרב לייטמן מסביר איך לגדל ילדים מאושרים.

"כדי לגרום לשינוי אמיתי בחינוך, עלינו להתחיל ללמד את ילדינו שיש תכלית לחיים, עלינו להסביר להם למה אנחנו כאן ומה צופן לנו העתיד" אומר הרב לייטמן, "אם נעשה זאת, דברים רבים ישתנו".

הרב ד"ר מיכאל לייטמן, מקובל ומדען שעוסק מזה שלושים שנה בחינוך, בטוח שיש פתרון לבעיית החינוך, ואפילו פתרון טוב. "מה שמפתיע" הוא מוסיף בחיוך, "זה שהפתרון נמצא ממש לנגד עינינו".

מעניין שדווקא השבוע, ביום שבו יצאתי לראיין את הרב לייטמן, הכריזה נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש, בפתיחת כנס תל אביב-יפו לחינוך מתקדם כי "המדינה נמצאת על סף קריסת מערכות ערכית". היא אף הוסיפה ש"כיום צריך להיות אדם אופטימי כדי להאמין שיש בידינו לחזק ולשפר את החברה בישראל".

האם אתה אדם אופטימי? אני שואל את הרב לייטמן. "אופטימי" הוא עונה לי בביטחון, "כי היום אנו נמצאים בתקופה מיוחדת, תקופה שבה אנו יכולים לאפשר לדור הצעיר שלנו לפתוח לעצמו עולם חדש, להכיר ממד חדש של קיום שנמצא מעבר למציאות הגשמית, ולגדול מתוך ביטחון ואהבה".

כוחו של חינוך

"לתקן את העולם, פירושו לתקן את החינוך" (יאנוש קורצ'אק).

איך אתה כמקובל וכמדען תופס את מושג החינוך? אלו ערכים הוא צריך להנחיל לילד?

החינוך לא נועד "לנפח" את מוחו של הילד בידע ובנתונים, אלא לקשור אותו לתהליך המיוחד שנקרא חיים. מה מקורם? מדוע דברים קורים כפי שהם קורים? לשם מה אנו חיים? היכן נמצאת נקודת הבחירה של האדם בחייו, ומה דורש מאיתנו הטבע?

כדי להעניק לילדינו כלים מעשיים להתמודד עם המציאות שבה הם חיים, אנו צריכים ללמד אותם את החוקיות שעל פיה פועל הטבע, לאן הוא מכוון אותנו ולאיזו תכלית.

אתה יכול לספר לנו מעט על החוקיות הזאת?

היום אנו כבר יודעים שדבר בעולמנו לא נברא סתם, לא בטבע הדומם, הצומח, ולא בחי, לכל דבר יש סיבה ותוצאה. ומה איתנו, בני האדם? האם ייתכן שהאדם, "נזר הבריאה", נברא כך סתם, ללא מטרה? ודאי שלא. אנחנו פשוט לא רואים אותה.

תסביר לילד מהי מטרת הבריאה, וזה כבר ישנה את כל הגישה שלו לחיים. פתאום הוא יראה שברגע שהוא הולך נגד המטרה שאליה מוביל אותנו הטבע, מיד הוא חוטף מכה. ואז בפעם הבאה הוא ידע איך למנוע אותה.

הרי יש לנו דוגמאות לכך מחיינו — אין זה משנה אם תכניס יד לאש, או תקפוץ מבניין גבוה — אם לא תתחשב בחוקי הטבע ותלך נגדם, אתה תסבול. רק שהקבלה מסבירה שמלבד לחוקים המוכרים לנו, יש חוקים נוספים, נסתרים מעינינו.

אז אני שואל אותך: מה יכול להיות טוב יותר מאשר להראות לילד שרק מתחיל את חייו, איך להבטיח את עתידו הטוב בחיים?

בימים שבהם כל ילד שני בישראל אינו זכאי לתעודת בגרות, ואחוז צריכת הסמים והאלכוהול נוסק, קשה לפגוש באנשים שמאמינים בכך שעדיין יכול לקרות כאן שינוי. מאיפה, לדעתך, אנחנו צריכים להתחיל?

הקבלה מסבירה שהאנושות מתקדמת כך, שכל דור מפותח יותר מקודמו. לדור החדש יש רצונות חדשים ושאיפות אחרות, מכיוון שהאגו גדל, הדור הצעיר כבר לא מסתפק במה שיספק את הדור הקודם. הם מחפשים אחר ריגושים חדשים, מתקדמים ומעניינים יותר, משהו שאיש לא ניסה לפניהם. הבעיה היא שהעולם כפי שהם מכירים אותו, אינו מציע להם מענה.

מכיוון שהילדים לא מצליחים לספק את הצורך הזה, מתפתחות בהם תחושות ריקנות וחוסר משמעות. לכן בימינו, הופכים הדיכאון והסמים למחלות נפוצות כל כך. הדרך היחידה לשנות את פני הדברים היום, היא למצוא דרך לשלב בחייהם תכנים מחכמת הקבלה. הקבלה היא היחידה שמסוגלת לענות על הצורך החדש שמתעורר בילדינו. ביכולתה למלא את חיינו במשמעות.

איך לגדל ילדים מאושרים?

"לו עמי שומע לי, בדור הזה... היו לומדים עם תינוק בן תשע שנים ספר הזוהר והתיקונים להגות בהם" (רבי יצחק איזיק יחיאל ספרין מקומרנה).

זה נשמע נהדר בתיאוריה, אבל איך עושים זאת בפועל? איך ניגשים היום לדור הצעיר?

המסר של חכמת הקבלה צריך להיבנות בהתאם לגילאים השונים. אפשר להעביר אותו באמצעות משחקים בנושא, סיפורים יפים וכו'. אם נתחיל להעביר להם את המסר הזה, הילדים ירגישו שמלמדים אותם איך להצליח, איך להבין יותר. הם ירגישו שנפתחים להם ערוצים נוספים בחיים. אין צורך לדבר איתם על דברים רוחניים או עניינים מופשטים, אלא רק להקנות להם את הגישה הנכונה לחיים — איך לראות את החיים בצורה מעט פנימית יותר.

הילדים יקלטו את זה בצורה טבעית, ובקלות. לאמיתו של דבר, אין שום קושי להסביר להם שמאחורי הקלעים של החיים הללו יש דבר מה נוסף, מיוחד, נסתר מחושינו, שבעולמנו פועלים כוחות עדינים יותר מאלה שאנו תופסים, ואת הכוחות האלו עלינו לקחת בחשבון. ואז, בתוך מעשיהם היום-יומיים הרגילים, הילדים יתחילו להרגיש בקיומו של רובד פנימי יותר של הטבע, רובד שאנחנו, המבוגרים, התרגלנו כבר לא לראות.

ואז מה קורה?

הילדים ממשיכים לקיים את אורח חייהם הרגיל, רק שהם מצרפים אליו את ההכרה בכך שיש חוקיות עליונה יותר, וההכרה הזאת מעניקה להם נקודת מבט עשירה יותר על החיים. כבר אין להם צורך לפרוק את תסכולם באמצעות דברים שליליים, או לחפש דמויות ומודלים לחיקוי בטלוויזיה. הם מתבגרים ומוצאים בעצמם את הנתיב להגשמה עצמית.

האם זה ריאלי? ילדים יכולים לקלוט מסרים כל כך מסובכים, מופשטים?

בלי ספק. לא לחינם מקובלים רבים לאורך הדורות הורו ללמד קבלה לילדים. כפי שכבר אמרתי, ילדים מקבלים את חכמת הקבלה בצורה טבעית, ומבינים אותה בקלות רבה יותר מאיתנו.

אני יכול לספר לך על כך מניסיוני האישי. כשהתחלתי ללמוד קבלה אצל מורי, הרב ברוך שלום אשלג, בשנת 1979, ניסיתי להסביר לבני, שהיה אז בן שבע, את הדברים שלמדתי. הופתעתי לראות עד כמה הוא תפס את הדברים בצורה חלקה, ושאל אותי בצורה טבעית שאלות על דברים שאפילו אני לא ידעתי אז כיצד לקשור ביניהם. לאחר מכן הוא גדל, נעשה עצמאי, סיים את לימודיו, הקים משפחה, ועל פני כל המסגרות שהיה בהן והשינויים שעבר, הגישה הזו לחיים נחרתה בו ונשארה עד היום. כך קרה גם עם שתי בנותיי.

למעשה, ילדים מרגישים באופן טבעי שהקיום האנושי אינו מתחיל ואינו נגמר בקיום גופני, אלא שיש משהו מעבר לכך. התלהבותם מסרטי פנטזיה ומדע-בדיוני כמו "מטריקס" מראה את המוכנות ואת הדרישה שלהם לזה.

לנשמה אין גיל

מה היית ממליץ להורים לעשות היום, כצעד ראשון?

עלינו להבין שלנשמה אין גיל, ושיש רק אמצעי אחד לתקן אותה, והוא הכוח שטמון בספרי הקבלה האותנטיים. את הכוח הזה אדם מעורר על נשמתו באמצעות קריאה באותם הספרים. לא ההבנה משפיעה על תיקון הנשמה, אלא הנושא עצמו. אפילו אם האדם אינו מבין את מה שהוא קורא, הכוח הרוחני שנסתר בכתבים מטפל בו — בין אם הוא צעיר או מבוגר — ומקדם את נשמתו לעבר המצב המושלם. גם אם במבט ראשון נראה שלימוד הקבלה עשוי להפחיד את הילד ולבלבל אותו, אין זה נכון. בניגוד למה שקורה לחלק מהמבוגרים, הילדים לא ירתעו אלא יבינו ויספגו את זה בצורה ישירה.

כשההורים יקראו מספרי הקבלה וינסו להסביר את זה לילדיהם, הם יראו עד כמה שזה מועיל. לכן, כצעד ראשון, הייתי ממליץ להורים להתעניין יותר בקבלה, להיכנס לאתר האינטרנט שלנו (www.kab.co.il), לקרוא ולצפות בשיעורים בנושא. בחכמה הזאת טמון כוח אדיר. מרגע שאדם מתחיל לעסוק בה, הכוח הזה כבר פועל עליו ומשנה את חייו לטובה.

לסיום, האם תוכל לסכם את החזון שלך במשפט אחד?

אנו צריכים להגיש לילדינו כרטיס כניסה לחיים, ובכך יכולה הקבלה לעזור לנו. כשילדינו יחיו את חייהם מתוך הבנה של התהליכים שעוברים עליהם, דברים רבים ישתנו. הם פשוט יפתחו לעצמם עולם חדש ויגדלו מתוך ביטחון ואהבה. אני בטוח שאם נתחיל בכך, אנחנו נצליח.

על גבעות הגליל, לפני כ-1800 שנה, נולד ילד שגדל להיות המקובל המפורסם מכולם. זהו סיפורו של רבי שמעון בר יוחאי — האיש שהותיר לאנושות את החיבור שבו טמונים המפתחות אל האושר והשלימות.

רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) חי באמצע המאה השנייה לספירה ונחשב לאחת מדמויות המופת בהיסטוריה האנושית. רשב"י, תנא (כינוי לחכם שחי בתקופת המשנה) בן הדור הרביעי, היה תלמידו של רבי עקיבא ואחד מגדולי חכמי התלמוד. הוא מחלוצי הקבלה ומחברו של הספר המרכזי — ספר הזוהר. אין-ספור אגדות נקשרו לשמו, והוא מוזכר אלפי פעמים בתלמוד ובספרות המדרש.

בקסמי פנימיות התורה

רשב"י נולד וגדל בגליל. עוד בילדותו הוא נבדל במידה ניכרת משאר בני גילו. שאלות כגון: "לשם מה אני חי?", "מי אני?" ו"איך בנוי העולם?" ניקרו במוחו ולא נתנו לו מנוח.

באותן שנים החיים בגליל היו קשים מנשוא. הרומאים רדפו את היהודים וגזרו עליהם גזירות קשות. אף על פי כן וחרף איסורי הרומאים, התעמק רשב"י בתורה וניסה לעמוד על משמעותה הפנימית. הוא עסק בה לילות כימים מכיוון שהרגיש כי מתחת לסיפור המקראי טמון רובד עמוק ונסתר, ובו נמצא המענה לשאלותיו.

ימי בחרותו חלפו במהירות. ככל שחלף הזמן הבין רשב"י שעליו למצוא לו מורה, אדם שכבר עבר את הדרך הרוחנית, צבר ניסיון ויכול להדריך אחרים בדרכם במעלה הסולם הרוחני. עם השנים גמלה בו ההחלטה להצטרף לקבוצתו של גדול המקובלים דאז — רבי עקיבא. הוא ארז תיק דרכים קטן ושם פעמיו לבית מדרשו של רבי עקיבא. כך החל אחד השלבים החשובים בחייו.

תלמידו של רבי עקיבא

הלילה ירד לאיטו על בית מדרשו של רבי עקיבא, האיש שהביא את בשורת האהבה לעולם. רוב תושבי העיר כבר שקעו בשינה עמוקה וקול דממה דקה נישא באוויר, הדבר היחיד שהפר את השלווה היו פעימות הלב החזקות של תלמידי רבי עקיבא.

הם עמדו מסביבו, משתאים לנוכח דבריו. מילותיו הצטרפו אחת לאחת, ישירות, חדות, ברורות וזכות, כמו קרן אור החודרת היישר לליבם. בראש התלמידים ניצב בחור צעיר, עיניו בהקו, איש לא יכול היה לשער אז כי בחלוף זמן מה אותו בחור יהיה לאחד מגדולי המקובלים בהיסטוריה, ומי שיביא לעולם את ספר הזוהר.

רשב"י למד אצל רבי עקיבא למעלה משלוש-עשרה שנים. הוא היה תלמיד נחוש וחסר פשרות. הרצון להבין מהו אותו כוח עליון שמנהל את המציאות בער בעצמותיו ודחף אותו קדימה, אל עבר הגילוי. רשב"י הפך לאחד התלמידים הבולטים של רבי עקיבא, והגיע עד לדרגה העליונה של הסולם הרוחני.

מרד בר כוכבא קטע את תור הזהב בבית מדרשו של רבי עקיבא. עשרים וארבעה אלף מתלמידיו מצאו את מותם, חלקם במהלך הקרבות העקובים מדם וחלקם ממגפות שפרצו באזור. רק חמישה תלמידים שרדו — רשב"י הוא אחד מהם.

בתקופה שלאחר המרד היה רשב"י ממתנגדיו העיקריים של השלטון הרומאי בארץ ישראל. התנגדותו קיבלה משנה תוקף לאחר גזירות השמָד שגזר הקיסר הרומאי אדריאנוס, ולאחר מותם הטראגי של עשרת הרוגי מלכות ובראשם מורו, רבי עקיבא.

התלמוד מספר שבאחת הפעמים שבהן דיבר רשב"י בגנות השלטון הרומאי, שמע יהודי את דבריו והודיע על כך לשלטונות. כתוצאה מכך רשב"י נידון למוות. הקיסר הרומאי שלח אנשים לחפשו כדי להוציאו להורג, אך עקבותיו נעלמו כלא היו.

המערה בפקיעין

רעם אימתני החריד את הרי הגליל ופינה את מקומו לטיפות גדולות של גשם שנפלו מהשמים. עד מהרה הפכו הטיפות למבול סוחף ויובלי מים קטנים החלו לחרוץ את דרכם במורד ההר. ממעוף הציפור נראו שתי צלליות מטפסות במעלה שביל בוצי וחלק. היו אלה רשב"י ובנו רבי אלעזר, מפלסים את דרכם לפקיעין שבגליל המערבי.

רשב"י ובנו נמלטו לגליל, מצאו מסתור במערה קטנה בפקיעין, ושהו בה במשך שלוש-עשרה שנים, שבהן העמיקו יום וליל ברזי חכמת הנסתר ובדרך הנכונה להעבירה לעולם.

משהשלימו את מלאכתם, התבשרו רשב"י ובנו על מות הקיסר הרומאי ויכלו סוף סוף לצאת מהמערה. בצאתו מהמערה קיבץ רשב"י סביבו תשעה תלמידים ועלה עימם למערה קטנה במירון. מי היה מאמין כי במערה קטנה ולחה זו עתידים היו להתגלות סודות הבריאה לעולם...

הזוהר (כמעט) יוצא לאור

קרני השמש החמימות עברו דרך צמרות העצים ונשברו לאלפי ניצוצות אור שריצדו על מרבד של עלים יבשים, מבליטות בכל רגע נקודה אחרת על פני קרקע המערה. רוח חזקה החלה לנשוב מצפון, מניעה את ענפי עץ החרוב הזקן ממקומם, ופורסת לנגד עינינו תמונה מרהיבה: רשב"י ותלמידיו כותבים יחד את ספר הזוהר. ממרחק נשמע קולו של רשב"י "בבוא העת עתידה החכמה להתגלות לעולם" אומר הוא ברגש לתלמידיו, "ואז אפילו תינוקות יוכלו לעסוק בה".

אמנם לרשב"י ניתנה הרשות לגלות את רזי התורה, אך האנושות עדיין לא הגיעה לדרגת ההתפתחות שתאפשר לימוד נכון של הזוהר. לכן הספר נגנז מיד לאחר שנסתיימה כתיבתו. עוד בטרם יצא העם לגלות, כבר ניבא רשב"י כי ספר הזוהר יתגלה בסופה, וכי התגלותו ברבים תסמל את סיום הגלות הרוחנית: "ומשום שעתידים ישראל לטעום מעץ החיים שהוא ספר הזוהר, יצאו בו מן הגלות ברחמים" (ספר הזוהר, פרשת נשא). התגלותו של הספר לכול בימינו, ופירוש הסולם שכתב בעל הסולם, מצביעים על כך שאנו נמצאים בתקופה מיוחדת, התקופה שעליה דיבר רבי שמעון בר יוחאי.

ספר הזוהר הוא ללא ספק אחד הספרים המפורסמים והמיוחדים שנתחברו במרוצת השנים. אין עוד ספר בהיסטוריה האנושית שישווה לסקרנות שהוא מעורר. מאז כתיבתו נקשרו לספר הזוהר אלפי סיפורים, והמסתורין שאופף אותו אינו יודע גבולות. הקסם סביבו כה גדול, עד שמיליונים קוראים בו על אף היותו סתום ולא מובן, ומיליונים רבים אחרים חוששים מפניו. אולם קסמו האמיתי של הספר הוא בכוח הרוחני שהטמינו בו רשב"י וחבריו.

סוד הגלגול

רשב"י הוא גלגולה של נשמה מיוחדת, שתפקידה לתאם, לקשר בין הכוח העליון לבין כל הנבראים, כל הנשמות. נשמה זו "ירדה" לעולם שלנו חמש פעמים בלבד, והתגלגלה באבות הקבלה: באברהם, במשה, ברבי שמעון בר יוחאי, באר"י ובבעל הסולם.

כל אחד ממקובלים אלה קידם את האנושות למדרגה רוחנית חדשה, והותיר את חותמו באמצעות ספרי הקבלה שכתב לדור שיבוא אחריו.

הסתלקותו של רשב"י

לפי המסורת נסתלק רשב"י במעמד חבריו בל"ג בעומר, י"ח באייר, שנת ג' אלפים תתק"כ (160 לספירה) ונקבר במירון. נשמתו של מקובל ענק חזרה לבוראה. רשב"י מילא את ייעודו.

מאות אלפים פוקדים מדי שנה בשנה את מקום קבורתו בהר מירון, ומנסים להרגיש, ולו במעט, את האור שהביא לעולם. גדולי המקובלים מפארים את חיבורו ומדגישים כי ספר הזוהר עתיד להביא את הגאולה לעולם. "יודע אני שבזכות ספר הזוהר הקדוש וכתבי הקבלה שיתפשטו בעולם ייצא עם ישראל לחירות, ובלימוד זה תלויה גאולתנו" (רבי שלום שרעבי, אור הרש"ש, עמ' 159).

כזה היה רבי שמעון בר יוחאי, האיש שהביא את האור לעולם.

בן 35 הוא הופיע בצפת, אפוף מסתורין והוד. במהלך שנתיים וחצי בלבד, עד למותו החטוף, הוא שינה את פני ההיסטוריה וחולל מפנה אדיר בחכמת הקבלה, המפנה שפתח אותה אלינו, אל העם.

האר"י (1534—1572) היה גדול מקובלי צפת במאה ה-16 ואחת הדמויות המרכזיות והמשמעותיות ביותר בתולדות חכמת הקבלה. תולדות חייו מרתקים ואפופי מסתורין, החל מרגע לידתו, שבו התבשר אביו כי בנו נועד לגדולות, ועד למותו הפתאומי בביתו הצופה אל הנוף ההררי סביב העיר צפת.

הזוהר — כל עולמו

האר"י נולד בירושלים בשנת 1534. כשהיה בן שמונה נפטר אביו, וכתוצאה מכך סבלה המשפחה מקשיים רבים. כדי להיטיב את מצבם החליטה אמו לעבור לגור עם אחיה במצרים. שם התגורר האר"י לאורך מרבית חייו. כבר בהיותו נער אהב להסתגר בחדרו שעות על גבי שעות ולהעמיק בפרשיותיו הנסתרות של ספר הזוהר, ספר הספרים של הקבלה. הזוהר היה כל עולמו של האר"י.

באותם ימים שימשה צפת מרכז ללימוד תורת הסוד, ותלמידים רבים נהרו אליה מכל עבר. כבר אז ידע האר"י שיבוא יום וגם הוא ימצא את דרכו אל עיר המקובלים.

האר"י עולה לצפת

בשנת עלייתו של האר"י לצפת פקד חורף קשה את מצרים. הגשמים היו חזקים מנשוא, רוחות עזות תלשו גגות מבתיהם, הנילוס עלה על גדותיו והציף כפרים שלמים בנחלי בוץ ומים.

האגדה מספרת שבאחד הלילות הסוערים ביותר של אותו חורף נורא, "נתגלה" אליהו הנביא אל האר"י ואמר לו שקצו קרוב, ושעליו לעלות לצפת מכיוון ש"האנושות כבר מוכנה". עוד מספרת האגדה שנאמר לאר"י כי שם הוא גם יפגוש את רבי חיים ויטאל, התלמיד היחיד שיוכל לכתוב את דבריו, ולו הוא ימסור את כל חכמתו.

וכך, בשנת 1570, בהיותו בן 36, מחליט האר"י לעלות אל ארץ ישראל. שנים ארוכות חיכתה האנושות למורי הדרך המתאימים שיִפְתחו את שערי חכמת הקבלה לכל אדם. הגעתו של האר"י לצפת ופרסומו ברבים של ספר הזוהר באותן שנים היו סימן לכך שהגיעה העת לפרסם את סודות הקבלה ברבים.

ניצוץ הרשב"י

בצפת עמד האר"י בראש חבורת מקובלים שהייתה מכונה בפי כול "גורי האר"י". בין חבריה היו גיסו של האר"י רבי שלמה אלקבץ (מחבר הניגון המפורסם "לכה דודי") והמקובל הגדול רבי משה קורדובירו (הרמ"ק), מחברו של הספר "פרדס רימונים".

אף על פי שרבי קורדובירו הלך לעולמו זמן קצר לאחר בואו של האר"י לצפת, מספרת האגדה שהוא היה הראשון שהכיר בגדלותו ושימש לו כחבר ותלמיד: "דעו לכם, שאיש אחד היושב פה יקום אחרי ויאיר עיני הדור בחכמות הקבלה... שבימי היו הצינורות סתומים... ובימיו יתגלו הצינורות... ודעו שהוא אדם גדול, ניצוץ הרשב"י". מכאן שאף הרמ"ק עצמו קבע כי האר"י עתיד להיות ממלא מקומו ויורשו, וציווה על תלמידיו לקבלו כרבם.

קשה לתאר את שיעור קומתו ואת גודל חשיבותו של האר"י. תוך שנתיים ומחצה בלבד הוא הצליח להותיר חותם כה עז בהיסטוריה של המחשבה הקבלית. ועם זאת, האר"י מעולם לא העלה את דבריו על הכתב. כל משנתו הקבלית ידועה לנו רק מכתבי תלמידיו, שהבולט והגדול שבהם היה ממשיך דרכו, הרב חיים ויטאל.

השרביט עובר אל רבי חיים ויטאל

"היכן הלך חיים ויטאל? וכי בשעה כזאת הלך מאצלי?" ויצטער מאד האר"י, "היה ברצוני למסור לך איזה דבר סתר, חיים, אבל אינך כאן..." (האר"י, שער הגלגולים, דברים שאמר רגעים ספורים לפני פטירתו).

בין האר"י לבין תלמידו, רבי חיים ויטאל (רח"ו), נרקם קשר עמוק ומיוחד שבא לידי ביטוי בדברים המרגשים שאמר האר"י רגעים מספר לפני פטירתו.

בספר "שער הגלגולים", מספר על כך הרח"ו: "סיפר לי הרב יצחק הכהן, כי בעת פטירת מורי, כשיצאתי מאצלו, נכנס הרב יצחק הכהן, בכה לפניו ואמר: וכי זו היא התקווה שהיינו כולנו מתאווים בחייך, לראות טובה ותורה וחכמה גדולה בעולם?" השיב לו האר"י: "אילו מצאתי בכם אפילו צדיק גמור אחד בלבד, לא סלקוני מהעולם הזה קודם זמני".

הרב יצחק הכהן הבין מדבריו האחרונים של האר"י, כי רצה למסור דבר סתר לתלמידו, חיים ויטאל. הוא פנה אל האר"י בתחינה ושאל "מה נעשה מכאן ואילך?" ענה האר"י: "תאמר לחברים בשמי, שמהיום והלאה לא יתעסקו כלל בחכמה זו שלמדתי, כי לא הבינו אותה כראוי, ואמנם הרב חיים ויטאל יעסוק בה לבדו בלחישה בסתר". אך התלמידים התקשו להשלים עם העובדה שמורם היקר עומד לעזוב אותם.

הרב יצחק הכהן המשיך ושאל את מורו בהתרגשות: "וכי אין עוד תקווה?". "אם תזכו אני אבוא ואלמדכם" — ענה האר"י. אך יצחק הכהן לא הבין את דבריו. "איך תבוא ותלמדנו, לאחר שאתה נפטר עתה מהעולם?!" שאל פעם נוספת. "אין לך עסק בנסתרות" השיב האר"י ותכף נפטר. תאריך פטירתו נקבע לה' באב של"ב כתוצאה ממגפה, והוא בן 38 שנים בלבד.

כתבי האר"י

לאורך הדורות נזקקו תמיד גדולי המקובלים לתלמיד בעל נשמה מיוחדת, שדרכו יוכלו לגלות את השגותיהם הרוחניות לעולם. כמו רבי אבא שהיה לצידו של רשב"י כדי לרשום את דבריו ומהם נתחבר ספר הזוהר, כך רשם הרח"ו את דברי האר"י. האר"י מצידו, לא התיר לאף תלמיד מלבד רח"ו לכתוב את דבריו, באומרו שאיש מהתלמידים אינו מסוגל לרדת לסוף דעתו כמו רבי חיים ויטאל. כך רשם הרח"ו מפי מורו את כל התורה שידועה לנו כיום כקבלת האר"י.

בין ספריו המרכזיים ניתן למצוא את ספר "עץ החיים", המתאר את כל מערכת העולמות העליונים, וכן את "שמונה שערים", סדרת ספרים הכוללת בין היתר הסבר על גלגולי הנשמות.

הרח"ו לא הוסיף דבר מעצמו על דברי האר"י; בכל מקום שבו לא היה בטוח בהבנתו את דברי מורו, ציין זאת במפורש. לכן אין זה פלא שכתביו של חיים ויטאל נקראים כתבי האר"י. בעל הסולם מספר שרק כמה דורות לאחר פטירת הרח"ו ערכו תלמידיו את כתביו לספרים.

את ספרי הקבלה מלווה תמיד תהליך מסתורי של היעלמות וחשיפה. גם את כתבי האר"י, אופף המסתורין. מסופר כי עוד בחיי הרח"ו נגנבו שש מאות דפים מן הכתבים. כמו כן, לפני פטירתו ציווה הרח"ו על תלמידיו לקבור עימו חלק מהכתבים, וכל זאת משום שלא היה בטוח שהבין נכון את מה ששמע מפי האר"י.

ברבות הימים הוציאו תלמידי הרח"ו את הכתבים מן הקבר וסידרו ממנו את המהדורה הראשונה והשנייה של ספרו המפורסם ביותר של האר"י "עץ החיים".

הרשות לגלות

הופעתו של האר"י בעולמנו הביאה עימה תקופה חדשה של התפתחות רוחנית ואנושית. האר"י נמנה עם גדולי המקובלים והיה בין הראשונים שלהם ניתנה ה"רשות מלמעלה" לגלות את הקבלה לרבים. לא לחינם כתב בעל הסולם כי האר"י "העמיד בצד כל הראשונים שקדמוהו".

גדולתו הייתה בכך שהפך את הקבלה משיטה המיועדת ליחידי סגולה לשיטה המתאימה למספר רב של נשמות, המוכנות כעת לעלייה רוחנית. שיטת התיקון שייסד הובילה למפנה חסר תקדים בהתפתחותה הרוחנית של האנושות, ושינתה לחלוטין את פני ההיסטוריה.

הוא הבין שהשעון מתקתק ושחייבים לעלות ארצה, הוא לחש באוזנו של בן גוריון בדבר הדרך להקמת מדינה עצמאית באמת, את כל כוחותיו גייס למען הגשמת חלומו — להפיץ את הקבלה לעם כולו. סיפור חייו של מי שהיה אולי הגדול שבמקובלים — הרב יהודה אשלג, "בעל הסולם".

השנה 1921. רוח חזקה משתוללת מחוץ לבית משפחת אשלג. בפנים כולם שותקים. בעל הסולם חזר זה עתה מנסיעה שגרתית לרבו, אך הפעם, הוא נראה מהורהר מתמיד. הוא מניח את תיק הנסיעות בפינת החדר ונשכב על הספה, מסוגר בעצמו, לא מוציא הגה מפיו. בחלוף שעה ארוכה יודיע לבני משפחתו: אנו עומדים בפתחה של תקופה חדשה. קיבלתי מרבי את כל שיכולתי. איני יכול להישאר יותר בפולין. הגיע הזמן לעלות ארצה...

בעל הסולם (1884—1954) היה אחד מגדולי המקובלים בתולדות האנושות. נשמה מיוחדת שירדה לעולם, כדי להביא לנו את חכמת הקבלה ולקרב אותנו לחיים של אושר, שלום ואחדות.

"מצאתי לי צורך גדול לפוצץ מחיצת ברזל, המצויה ומפסקת בינינו לבין חכמת הקבלה" כתב בעל הסולם. ואכן, הוא היה הראשון שפירש את כל ספר הזוהר ואת כתבי האר"י, הראשון שהתאים את החכמה העתיקה של הקבלה לכל אדם, הראשון שהוציא לאור עיתון קבלי והפיץ אותו ברחבי העם. בליבו פעמה דאגה לגורל העם שלנו, דאגה שהכתיבה באופן מוחלט את כל מהלך חייו.

המאבק על העלייה לארץ ישראל

אותו יום בשנת 1921 לא היה הפעם הראשונה שבה הביע בעל הסולם את רצונו לעלות ארצה. מספר שנים קודם לכן, הוא ניסה לארגן עלייה של קבוצה בת מאות משפחות כדי להקים בארץ יישוב משותף. "עננים שחורים מתקרבים לשמי אירופה" אמר לכל מי שרק הקשיב, "השעון מתקתק, לא נותר לנו זמן רב".

הקבוצה כבר הזמינה צריפים משוודיה והתכוננה לעלות ארצה, אלא שאז גילו רבני ורשה את העניין. ומשום שחששו מפני השפעתה של החילוניות בישראל, אסרו על הקבוצה לעלות. הם איימו עליה באמצעים שונים, ולבסוף הביאו לפיזורה.

בעל הסולם, שארגן את הקבוצה — נודה, הושפל על ידי רבני העיר ואיבד את משרתו כרב. אבל הוא לא ויתר, והמשיך בשלו. זמן מה מאוחר יותר, כשהוא חסר כול, עלה הרב יהודה אשלג עם משפחתו ארצה והתיישב בירושלים.

להלהיב את האהבה

סוף שנות הארבעים. ביתו של דוד בן גוריון בשדרות קק"ל 17 בתל אביב. שמונה בערב. "ראש מנהלת העם" נראה מרותק למשמע דבריו של האדם החרדי שיושב מולו... אם נעמוד קרוב מספיק נוכל לשמוע שברי דברים: "דוד" אומר אותו אדם ברגש, "נוכל לבנות כאן מדינה עצמאית ומאושרת רק אם נדע להלהיב שוב את האהבה הטבעית העמומה בנו". הוא ממשיך: "אנו חייבים לדאוג לכך, שכאשר תקום כאן מדינה, אזרחיה ידאגו איש לרעהו. רק כך יהיה לנו יסוד טבעי ובטוח להיבנות ולהמשיך את קיומנו בתור אומה...".

"פעמים רבות" מספר דוד בן גוריון, "נפגשתי עם בעל הסולם כדי לדבר עימו על קבלה ועל עתיד המדינה". פעמים רבות הפתיע אותו בעל הסולם בדעותיו המהפכניות ומרחיקות הלכת.

מה אמר לו בעל הסולם, ומדוע בן גוריון התעניין כל כך בדבריו?

בעל הסולם הכיר את מהותו הפנימית ואת ייחודו של עמנו. הוא ידע שעם ישראל יכול להתקיים רק על בסיס החוק הרוחני של אהבת הזולת. בפגישותיו עם בן גוריון הוא חזר והדגיש: "כדי להצליח במשימתנו המשותפת ולבנות כאן חברה מאושרת" אמר, "אנו צריכים לעורר בתוכנו את ניצוץ האהבה לזולת, אחרת, במוקדם או במאוחר, לא יהיה לנו יסוד משותף".

אולם בן גוריון לא היה היחיד. הרב יהודה אשלג נפגש עם כל ראשי היישוב דאז — עם משה שרת ועם זלמן שזר, עם משה ארם ועם חיים ארלוזורוב... הבדלים חיצוניים ומנטאליים לא הטרידו אותו, דאגה אחת בלבד דחפה אותו — הדאגה לעתידו של עם ישראל.

הוא ראה חשיבות כה גדולה בהקמת המדינה, עד שאפילו על הסכין שעימה פרס את החלות לאחר הקידוש בשבת, חרת את אשר היה על ליבו: "מדינת ישראל".

קבלה לעם

"שמח אני שנבראתי בדור כזה, שכבר מותר לפרסם את חכמת האמת" (בעל הסולם, "תורת הקבלה ומהותה").

בעל הסולם לא מסתפק במפגשים עם ראשי היישוב. מרגע שהגיע לארץ, הוא מקדיש את כל זמנו להפצת השיטה לאהבת הזולת. כבר בשנת 1933 הוא מחליט להוציא לאור סדרת מאמרים שסוללים את הדרך לאיחוד אמיתי של העם.

"עת לעשות" היה מאמרו הראשון, וכותרתו העידה יותר מכול על כוונתו החד משמעית של בעל הסולם — הגיעה העת להתאים את חכמת הקבלה לדורנו. עד כה הייתה החכמה סגורה ומסוגרת באלפי מנעולים, אך לא עוד. האנושות זקוקה לחכמת הקבלה, ובעל הסולם מגיש את החכמה לעולם.

סדרת המאמרים הייתה רק החוליה הראשונה בשרשרת; בעל הסולם מפרש את כתבי האר"י, ויוצר מהם חיבור מופלא בשם "תלמוד עשר הספירות". בהקדמתו לספר כותב בעל הסולם, שהוא נועד לאפשר לכל אדם בימינו למצוא את התשובה לשאלה "לשם מה אני חי?".

"אך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם נזכה לגאולה השלמה", קובע בעל הסולם באמירה שאינה משתמעת לשתי פנים — ולא רק לציבור שכבר מכיר אותה ועוסק בה, אלא לכלל העם, לכולם! "וכיון שכן הרי אנו מחויבים לקבוע מדרשות ולחבר ספרים, כדי למהר תפוצת החכמה במרחבי האומה".

עיתון שבא מאהבה

בחמישה ביוני 1940 מחליט בעל הסולם לעשות צעד מהפכני: הוא מקבץ את הרעיונות המרכזיים ביותר בחכמת הקבלה, משכתב אותם לשפה פשוטה ומוציא אותם לאור בעיתון הקבלי הראשון בהיסטוריה — עיתון "האומה" (ראה מאמר על "האומה" בעמ' 52).

באמצעות העיתון יוצא בעל הסולם בקריאה נרגשת לבני דורו: "מוכרחים להתאחד! אין לנו ברירה, רק ביחד נצליח!" קמים לו מתנגדים רבים, אולם הוא אינו נרתע מהניסיונות לעצור בעדו, להיפך! זה רק מחזק אותו. הוא מחליט לעשות כל שביכולתו כדי להביא את הקבלה לאחיו, ומתחיל לכתוב את מפעל חייו — פירוש "הסולם" לספר הזוהר.

סולם לשמים

תל אביב. בניין רעוע. חורבה כמעט. בעל הסולם כבר בסוף שנות השישים לחייו. במשך שעות הוא עומד רכון על מכבש דפוס ישן ומסדר בשארית כוחותיו את אותיות הדפוס. העופרת של האותיות כבר פגעה בבריאותו, אבל הוא לא אומר נואש. נהפוך הוא, פניו מאירות. "אני חייב לסיים את המלאכה" הוא חושב, "גורלו של העולם מוטל על הכף..." הוא מתיישר, לוקח נשימה עמוקה, וממשיך במלאכתו...

שני התקפי לב, בזה אחר זה, כמעט ומפילים אותו מרגליו. בקושי רב הוא קם ממיטת חוליו, מתעלם מהמנוחה שקבע לו הרופא, וממשיך במלאכת הכתיבה. שמונה-עשרה שעות הוא עובד בכל יום. כשהוא נרדם, אשתו פותחת את אצבעותיו בכדי להוציא את העיפרון מידו המכווצת מדלקת פרקים קשה. הוא מגייס את כוחותיו האחרונים כדי לעמוד במשימה שהציב לעצמו; אות אחר אות הוא מסדר, ומכין בעצמו את ספר הזוהר לדפוס. כוס קפה רודפת כוס קפה — הוא חייב להישאר ער ולסיים את המלאכה.

בעל הסולם הקדיש את כל חייו לטובת בני עמו. פעם, בזמן מלחמת העצמאות, כשהיה חולה מרוב דאגה, שאלו אותו: "מדוע אתה דואג כל כך למה שקורה בחזית?" הוא השיב: "משום שאני מרגיש שהלוחמים שם, הם ילדיי". ממש כך, כאב רחום המדבר על ליבו של בנו, ביקש לומר לנו: "בנים אהובים, בחרו בדרך אהבת הזולת, על פני הפירוד... רק כך נוכל להצליח...".

הרב יהודה אשלג השלים את תפקידו. הוא השאיר בידינו את מפעל חייו, את פירוש הסולם לספר הזוהר, ואת "תלמוד עשר הספירות" — פירושו המקיף לכתבי האר"י.

הוא סלל עבורנו את הדרך להשגת האושר, השלמות והנצחיות. כעת, כל שנותר לנו כדי להגיע לכך, הוא להעפיל במעלה הסולם הרוחני שהוא הציב עבורנו — "סולם שראשו מגיע עד השמים"

"מעשה ברבי אלעזר שהלך לראות את רבי יוסי, ורבי אבא היה הולך עמו. ואיש אחד היה מוליך את חמוריהם. אמר רבי אבא: נפתח פתחי התורה, שעתה השעה והזמן להיתקן בדרכנו". ("דטעין חמרי", הקדמת ספר הזוהר)

כל ספרי הקבלה ובראשם ספר הזוהר, מתארים את סדרת המצבים הפנימיים שעובר המקובל במהלך דרכו הרוחנית.

המאמר שלפנינו נקרא "דטעין חמרי", והוא עוסק בשניים מתלמידיו הגדולים של רבי שמעון בר יוחאי. הוא אינו מספר על טיול בגליל, כפי שנראים הדברים ממבט ראשון, אלא כשנאמר ששני המקובלים "הולכים לבקר את רבי יוסי", הכוונה היא שהם רוצים להתעלות למדרגה גבוהה יותר בסולם המדרגות הרוחני. התעלות זו אפשרית רק בעזרת משיכת אור מהעולם הרוחני, וזו משמעות הביטוי "נפתח פתחי התורה".

"דטעין חמרי" פירושו בארמית "מוליך החמורים". "טעין" פירושו דוקר, והוא כינוי למוליך החמורים, שדרכו לדקור את החמורים כדי שימהרו ללכת. "חמור" מקורו במילה חומר.

על פי חכמת הקבלה החומר שלנו הוא האגואיזם. בטיפוס בסולם המדרגות הרוחני על כל אדם ללמוד כיצד לעבוד נכון עם החומר שלו כדי להתפתח רוחנית. משמעות הטיפוס ממדרגה רוחנית אחת למדרגה הבאה הוא תיקון של חלק נוסף מהרצונות האגואיסטיים של האדם. הטבע האגואיסטי של האדם מנוגד לטבע הרוחני, וכדי לחייב אותו להתקדם אל הדרגה הבאה יש הכרח "לדקור" אותו.

לייסורים שהאדם חווה יש מטרה אחת בלבד — לכוון אותו למשוך את "המאור המחזיר למוטב", וזאת על ידי לימוד בספרי הקבלה. לאחר ששינה את טבעו האגואיסטי, מגלה האדם את "סודות התורה", כלומר, את המציאות השלמה. רק לאחר שמתגלים לו סודות התורה, יודע ה"חמור" שבתוכו כיצד להשתנות.

שאלות עמוקות

כשהתחילו לגלות את סודות התורה, החל לשאול אותם מוליך החמורים — שהיה מחמר אחריהם — שאלות עמוקות שלא יכלו לענות עליהן. שאלות אלה הותירו את רבי אלעזר ואת רבי אבא ללא תשובה.

מוליך החמורים נראה לכאורה אדם פשוט; הוא צועד לצידם ברגל בעוד הם "רוכבים על החמור". המחַמר שואל את המקובלים שאלות הקשורות לחוקים שיתגלו להם בדרגתם הרוחנית הבאה. הם אינם יכולים לענות על שאלות אלה, כי הם עוד לא השיגו את המדרגה הרוחנית הזו. שאלותיו של המחַמר מגלות להם שהם אינם מסוגלים להעפיל למדרגה הבאה בכוחות עצמם.

המחַמר מוליך אותם למדרגה הבאה, מסיבה זו הוא נקרא "מוליך החמורים" — הוא זה שמוליך את "החומר" שלהם, את הרצון האגואיסטי הבלתי מתוקן שלהם. שני המקובלים מגלים את גדלותו של אותו "מחַמר פשוט" שאותו לא העריכו קודם, ואז, מספר הזוהר, הוא עובר ל"ראש השיירה" ומוביל אותם קדימה.

הזוהר מסביר שעניין "דטעין חמרי" הוא הנשמה, שנשלחת ממרום כדי לסייע לאדם להתעלות ממדרגה למדרגה בסולם הרוחני. שני המקובלים לא היו יכולים להתעלות לדרגה רוחנית גבוהה יותר ללא הסיוע הזה. בתחילת הדרך נדמה לאדם שהנשמה שמלווה אותו היא "נשמה פשוטה", והוא אינו מזהה אותה כסיוע שנשלח עבורו. מהאדם נדרש רק לרצות את השינוי הזה, וכשהוא משתוקק במידה מספקת — הסיוע מגיע. כך, לכל אדם שכבר רוצה להתעלות, נשלחת מלמעלה "נשמה גבוהה" שמסייעת לו ומוליכה אותו בסולם המדרגות הרוחני.

רבי אלעזר ורבי אבא דרשו מהמחמר לדעת: "איך סיבב הבורא שבאת אלינו ועל ידי זה באנו למדרגה גבוהה יותר?" את הסוד הזה הבטיח מוליך החמורים לגלות להם בעתיד...

קריאת הזוהר שקראנו עכשיו מזמינה מיד אל כל אחד מאיתנו את "מוליך החמורים" שלו, שמתחיל להשפיע על הנשמה ולהעלות אותה למרומים, למקום שממנו מגיע אלינו "מוליך החמורים".

"כל מי שהולך לעולם ההוא בלא ידיעת סודות התורה, אפילו יש בו הרבה מעשים טובים, מוציאים אותו מכל השערים של העולם ההוא. בוא וראה מה כתוב, 'אם לא תדעי לך היפה בנשים' — הקב"ה משיב לנשמה, אם את באת, ולא הסתכלת בחכמה מטרם שבאת לכאן, ואינך יודעת את סודות העולם העליון, 'צאי לך', אין את ראויה לכנוס לכאן בלי ידיעה. 'צאי לך בעקבי הצאן', היינו שתתגלגלי פעם שניה לעולם, ותהיי יודעת בעקבי הצאן האלו". ("חכמתא דאצטריך ליה לבר נש", זוהר חדש, שיר השירים)

"שיר השירים" הוא חיבור קבלי, שעוסק כולו בהרגשת העולמות העליונים. חיבור זה מבטא את המצבים שמתחילה לעבור הנשמה, מהמדרגה הרוחנית הראשונה שלה ועד לקשר השלם והנצחי עם הכוח העליון, עם הבורא.

במאמר שלפנינו מפרש רבי שמעון בר יוחאי את אחד הפסוקים הסתומים ביותר בשיר השירים: "אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן, ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים".

רבי שמעון חושף בפנינו את מה שקורה לאדם שמסיים את תקופת חייו עלי אדמות מבלי שיתחיל בתיקון נשמתו. במצב זה נשמת האדם שבה להיות "נקודה הדבוקה בשורשה הרוחני" — מתחילה לחוות חלק מזערי מהמציאות הרוחנית. הסיבה לכך שנשמה כזו יכולה לחוות רק חלק קטן בלבד מהמציאות הרוחנית נעוצה בכך, שבמהלך חייו עלי אדמות האדם לא פיתח את הנשמה שלו.

לאחר פטירת הגוף הנשמה מרגישה את הכוח העליון ש"מדבר" עימה. משמעות המושג "דיבור" לפי הקבלה היא גילוי. נשמה מתוקנת שחווה את העולם הרוחני מגלה שמטרת הבריאה היא להביא אותה להיות שלמה ונצחית, בדיוק כמו הבורא. אך נשמה שלא התפתחה בעולם שלנו ועולה לעולם העליון, חשה בפער בין תכונותיה ובין תכונות הבורא. בנוסף, היא מרגישה עד כמה היא רחוקה עדיין מלממש את ייעודה. במעמד זה מתעורר בה הרצון לצמצם את הפער, כלומר, להמשיך ולתקן את עצמה כדי להגיע לשלמות ולנצחיות.

הזוהר מתאר זאת בכך שהבורא מדבר כביכול עם הנשמה ואומר לה: "אם לא תדעי לך היפה בנשים"; רבי שמעון מפרש את האימרה הזו: "אם את באת, ולא הסתכלת בחכמה מטרם שבאת לכאן, ואינך יודעת את סודות העולם העליון — צאי לך בעקבי הצאן, היינו שתתגלגלי פעם שניה לעולם".

הקיום בעולם העליון מותנה בכך שהנשמה תהיה שווה לבורא בתכונותיה, כלומר, שתהיה בעלת תכונות של אהבה ונתינה. לכן אם האדם לא עסק בחכמת הקבלה ותיקן בעזרתה את נשמתו, אומרים לנשמה "צאי לך" — עלייך לרדת פעם נוספת "לעקבי הצאן", למציאות העולם הגשמי, ומתוכו להתפתח.

"השתטח רבי חייא על הארץ, ונשק את העפר, ובכה ואמר, עפר עפר, כמה אתה קשה עורף, כמה אתה בעזות, אשר כל מחמדי העין יהיו בלים בך, כל עמודי האור שבעולם תאכל ותטחון. כמה אתה חצוף, המאור הקדוש שהיה מאיר לעולם, השליט הגדול, הממונה על העולם, שזכותו מקיים את העולם, נבלה בך". ("חזווא דרבי חייא", הקדמת ספר הזוהר)

מעשה ברבי חייא, שהתעוררה בו שאלה על נשמתו של מורו, רבי שמעון בר יוחאי. מהמדרגה הרוחנית שבה היה, ראה רבי חייא שהנשמות חוזרות לשורשן, למצב הרוחני הנעלה ביותר, רק לאחר שכולן זוכות לתקן את הרצון האגואיסטי שלהן. לכן תמה רבי חייא, האם ייתכן שנשמה גבוהה כל כך כמו נשמתו של רבי שמעון בר יוחאי, אינה יכולה להשלים את תיקונה, אלא צריכה להמתין עד שכל הנשמות יעשו זאת? הזוהר מספר ששאלה זו עוררה ברבי חייא סערת רגשות, שגרמה לו "להשתטח על הארץ ולבכות".

על פי חכמת הקבלה האדם מתגלגל לעולם הזה כדי לתקן את נשמתו. ראשיתו של תהליך הבריאה הוא ברצונו של הבורא להעניק את כל הטוב והשפע שברשותו, ולשם כך הוא בורא נברא שנקרא "הנשמה הכללית". בהמשכו של התהליך נשבר נברא זה לרסיסים רבים שנקראים "נשמות פרטיות". אותן נשמות יורדות לעולם הזה, שבו הן חשות מנותקות זו מזו ומפסיקות להרגיש את הבורא.

מטרת קיומנו היא לשחזר את קשר האהבה והנתינה בינינו, ולחזור בהדרגה למצב השלם שבו היינו מלכתחילה. בסופו של התהליך, המכונה "גמר תיקון הפרטי", מתקנת כל נשמה פרטית את עצמה, ועולה בחזרה לעולם הרוחני. המצב שבו כלל הנשמות מתקנות את עצמן נקרא "גמר תיקון הכללי".

ארבעים יום ועוד ארבעים

"העפר" שאליו פונה רבי חייא בסיפור, מסמל את הנשמות שאינן מתוקנות, ובכך מעכבות את הנשמות הגבוהות מלהגיע לגמר תיקון הכללי. רבי חייא אינו יכול להשלים עם העובדה שתהליך זה מעכב את נשמתו של רבי שמעון, ולכן דורש "לראות" את רבי שמעון, כלומר, להתעלות למצב שבו יוכל להבין את סדר תיקון הנשמות, ובכך לקבל מענה לשאלתו.

אולם דרישתו של רבי חייא נדחית, מכיוון שהוא עדיין אינו ראוי לעלות למצב הגבוה הזה. בתגובה מחליט רבי חייא "לצום ארבעים יום". פעולה זו מסמלת בקבלה את רכישת תכונת הבינה — שסימָנה הוא האות מ, שערכה 40 בגימטריה. לאחר שבקשתו של רבי חייא נדחית פעם נוספת, הוא ממשיך "לצום ארבעים יום" נוספים, כלומר, הוא ממשיך לתקן את עצמו ומתעלה לדרגה רוחנית גבוהה יותר. אז "מעלים" אותו ל"ישיבה של מעלה", למצב שבו כל הנשמות המתוקנות נמצאות בחיבור ואהבה ביניהן, דבוקות בבורא ומלאות באור העליון.

כשרבי חייא מתעלה למדרגה רוחנית זו, הוא כמו רואה את עצמו מהצד, ומגלה שגם נשמתו כבר נמצאת שם, בין הנשמות המתוקנות, במצב של גמר התיקון. אבל אז הוא נדהם עוד יותר: כיצד ייתכן שמצבו המתוקן כבר קיים בשעה שהוא, רבי חייא, עדיין לא השלים את תיקון נשמתו?

באמצעות סיפורו של רבי חייא, שהבין לבסוף שרבי שמעון "לא בלה בעפר", מסביר לנו ספר הזוהר ש"העולם הזה" הוא לא יותר מאשר תמונה מדומה שאנו חשים במצבנו הנוכחי — המציאות העליונה כבר קיימת, וכולנו נמצאים בה, בגמר תיקון הכללי, בכל שלמותנו ותפארתנו. כשנתקן את עצמנו, נחוש זאת גם אנחנו.

"שני ממונים הם, אחד על החיים ואחד על המוות, והם עומדים על האדם. וכשאדם פודה את בנו, פודה אותו מיד אותו ממונה על המוות, ואינו יכול לשלוט עליו. וזה סוד, 'וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד'. 'טוב' — זהו מלאך החיים. 'מאוד' — זהו מלאך המוות. ועל כן, באותו הפדיון מתקיים המלאך של חיים, ונחלש המלאך של מוות. בפדיון זה קונה לו חיים, כאמור, ואותו הצד הרע עוזב אותו, ואינו נאחז בו". ("פקודא תליסר", הקדמת ספר הזוהר)

במאמר "שני הממונים" מציג בפנינו רבי שמעון בר יוחאי את שני הכוחות הרוחניים העומדים ביסוד הבריאה: "מלאך החיים" ו"מלאך המוות". מלאכים אלה מסמלים שני כוחות רוחניים שפועלים בנו. מלאך החיים הוא הכוח שמעלה את האדם אל הרגשת הרוחניות, אל הרגשת החיים האמיתיים. מלאך המוות הוא הכוח שדוחף את האדם לכיוונים שמרחיקים אותו מהחיים הרוחניים, ולכן נקרא "הממונה על המוות".

גם אם אין זה נראה כך, לשני כוחות אלו תפקיד זהה — לקדם את האדם לרוחניות — אלא שכל אחד מהם עושה זאת בדרך שונה. מלאך החיים מושך את האדם קדימה בדרך ישירה, כשהוא מעורר בו רצון לרוחניות. לעומת זאת, מלאך המוות פועל בדרך עקיפה ודוחף אותו מאחור — כאשר האדם בוחר להתרחק מהרוחניות, מלאך המוות גורם לו לחוש ריקנות וחוסר סיפוק בחייו, ובכך מחזיר אותו לדרך הרוחנית.

בהתפתחותו הרוחנית האדם מגיע למצב מיוחד שנקרא "פדיון הבן". לפי הקבלה, המושג "אב" מסמל את מצבו הנוכחי של האדם, בעוד המושג "בן" מסמל את המצב הרוחני הבא, שאליו האדם שואף להגיע. "פדיון הבן", שאותו מבצע האדם בעזרת משיכת האור העליון לתוך נשמתו, מאפשר לו להגיע בהמשך "לבנים כשרים" נוספים, כלומר, למצבים מתוקנים יותר. בכך האדם נמנע מהתחושות השליליות שמביא עימו "הממונה על המוות", ומשתחרר משליטתו.

"יום אחד בא חכם גוי, ואמר לרבי אליעזר: זקן זקן, אתם אומרים שאתם קרובים למלך העליון יותר מכל שאר העמים. מי שמקורב אל המלך, הוא שמח תמיד בלא צער, בלא יראה, בלא צרות. והרי אתם נמצאים תמיד בצער ובצרות וביגון יותר מכל בני העולם". ("בית שלישי לא כתיב באורייתא", ספר הזוהר, פרשת פנחס)

הזוהר מעלה שאלה כואבת שמטרידה אותנו משך דורות רבים: מדוע העם שלנו, שלכאורה קרוב יותר לקשר עם הבורא, סובל יותר מכל העמים האחרים?

משיב הזוהר: "ודאי שישראל קרובים אל מלך העליון יותר מכל שאר העמים. שישראל עשה אותם הבורא — הלב של כל העולם. כמו לב בין האיברים, כך הם ישראל בין שאר האומות, וכמו שאיברי הגוף לא יוכלו להתקיים בעולם אפילו רגע אחד בלי הלב, כך כל העמים אינם יכולים להתקיים בעולם בלא ישראל".

בדרכם המיוחדת מוליכים אותנו המקובלים צעד אחר צעד להבנת השורש לסבל שלנו. בהסברם הם ממשילים את האנושות כולה לגוף האדם ואת העמים השונים לאיברים בגוף הכללי.

"האדם הוא עולם קטן" מלמדים אותנו המקובלים, המשמעות היא שכל מה שסובב אותנו בעולם מצוי גם בתוכנו. כאשר הזוהר מדבר על המושגים "ישראל" ו"אומות העולם", כוונתו לשני סוגי רצונות פנימיים שמצויים באדם שמתקדם בדרכו הרוחנית: "אומות העולם" הוא כינוי לרצונות האגואיסטיים, המסומלים בקבלה על ידי ספירת מלכות. האגו שבעקבותיו אנו נסחפים, גורם לנו לחשוב שאפשר ליהנות יותר אם נעשה זאת על חשבון הזולת. אולם בסופו של דבר, אנו נותרים תמיד בתחושת ריקנות. "ישראל" הוא כינוי לרצון נעלה יותר, רצון שמעורר באדם הבנה, שהנאה נצחית ומושלמת תוכל לנבוע רק מאהבה לזולת. את הרצון הזה מסמלת בקבלה ספירת הבינה. בינה פירושה הבנה והשגה, כמו שנאמר "הלב מבין".

הזוהר מדמה את ישראל ל"לב בין האיברים", לב שמזרים חיים לגוף כולו. כך הוא ממחיש לנו שהרצון שנקרא ישראל צריך "ללמד" את הרצונות האחרים — אומות העולם — את השיטה לחיבור עם הכוח העליון, כוח האהבה והנתינה.

מהנאה עצמית — להנעה עצמית

"הלב הוא רך וחלש, והוא קיום של כל האיברים. וכל האיברים אינם יודעים מצער וצרה ויגון כלל, אלא הלב, שבו הקיום, ובו התבונה".

"הלב הוא רך וחלש", וכל אחד מאיתנו יוכל להבין זאת אם יתבונן אל תוך עצמו פנימה. הרצון הבסיסי שלנו ליהנות, מביא אותנו לחשוב רק על הנאת עצמנו, אפילו כשזה בא על חשבון הזולת. זהו רצון חזק מאוד, אכזר כמעט, ורק אם נחבר אליו את כוח האהבה והנתינה נצליח לתקן ולרכך אותו.

במהלך מסעו הרוחני, האדם מרגיש שהוא חלש ביחס לאגו ששולט בו, ושאותו הוא צריך לרכך, לכן קורא לכך הזוהר "הלב הוא חלש". אך דווקא הרגשת החולשה היא שמחייבת את האדם לפנות שוב ושוב אל הבורא, אל מקור כוחות האהבה והנתינה, כדי לקבל ממנו עזרה. וכך, בהדרגה ובדרך עקיפה אנו משיגים את המטרה האמיתית: האדם יוצר קשר עם הבורא.

מן הפרט אל הכלל

המקובלים מלמדים שבדיוק כפי שקורה בתוך אדם אחד, כך מתרחש תהליך התיקון גם בקרב האנושות כולה. מכיוון שהשורש שלנו, של עם ישראל, הוא בספירת הבינה, בתכונת הנתינה והאהבה לזולת — אנו משולים ללב העולם, אנו היחידים שמסוגלים לקבל מהבורא את אור התיקון ולהעביר אותו לכל יתר העמים. אבל כדי לקיים את התפקיד החשוב הזה, עלינו לתקן קודם כול את עצמנו.

הזוהר קובע שכל זמן שאנחנו לא מתקנים את עצמנו, אנו מאבדים את הקשר אל השורש שלנו, ואז חסר אור ושפע בעולם. זו גם הסיבה שבגללה נוהגים העמים האחרים להאשים אותנו בכל הרע שיש בעולם. עמוק בפנים, בצורה בלתי מודעת הם מרגישים, שבכך שאנו לא מתקנים את עצמנו, אנו מונעים מהם את האור שהבורא רוצה להעניק להם.

העולם כולו תלוי בנו, ולכן הבורא דוחף אותנו לתקן את האגו שבנו, יותר מאשר הוא דוחף את העמים האחרים. תפקידם של הדחיפות והלחצים הוא לזרז אותנו להתחיל לתקן את עצמנו. כשנתקן את עצמנו, נוכל להעניק לעולם כולו את שיטת התיקון, כפי שנאמר: "וכאשר יושלמו בני ישראל עם דעת השלם, יתגברו מעיינות התבונה והדעת מעל לגבול ישראל, וישקו לכל אומות העולם" (בעל הסולם, "הקדמה לפנים מאירות ומסבירות"). אז יתחברו כל בני האדם באהבה זה לזה, שלום ושלווה ישררו בכל העולם וכולנו נדבק יחדיו אל השורש שלנו, אל הבורא.

"'הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו'. רבי שמעון פתח, 'הניצנים', זה הוא מעשה בראשית. 'נראו בארץ', מתי. הוא ביום השלישי, שכתוב ותוצא הארץ, אז נראו בארץ. 'עת הזמיר הגיע', זה הוא יום רביעי, שהיה בו זמיר עריצים. 'וקול התור', זה הוא יום חמישי. 'נשמע', זה הוא יום שישי, שכתוב בו, נעשה אדם, שהוא עתיד להקדים עשיה לשמיעה. 'בארצנו', זה הוא יום שבת, שהוא כמו ארץ החיים, שהוא עולם הבא". ("הניצנים", הקדמת ספר הזוהר)

במאמר "הניצנים" מסביר לנו רבי שמעון בר יוחאי כיצד האדם עולה מיום ליום במעלה הסולם הרוחני, עד שזוכה להגיע לדרגה הגבוהה ביותר במציאות.

"רבי שמעון פתח, 'הניצנים', זה הוא מעשה בראשית".

לכל מילה בספר הזוהר יש משמעות מיוחדת, ולכן כשהזוהר מספר לנו ש"רבי שמעון פתח", הוא מתכוון לרמז לנו על כך שרבי שמעון "פותח" עבור הקורא בספר הזוהר את צינורות השפע העליון.

ה"ניצנים" זהו מעשה "בראשית", כלומר, ראשיתה של הדרך הרוחנית. על פי הקבלה "ארץ" משמעותה רצון, והופעת הניצנים בארץ מסמלת את הרצון הראשוני שמתעורר בנברא לפסוע בדרך הרוחנית.

"'נראו בארץ'. מתי? הוא ביום השלישי, שכתוב ותוצא הארץ, אז נראו בארץ".

"יום" הוא כינוי לפעולת הבורא על הנברא. ששת ימי בראשית משולים לשש הפעולות שדרכן הבורא מעלה את הנברא לרוחניות, עד שמביא אותו לתיקונו הסופי — שחל ב"יום השבת".

"היום השלישי" מרמז על התגלות פעולת התיקון השלישית שבאמצעותה מפתח הבורא את נשמת הנברא. ביום השלישי נאמר "ותוצא הארץ", ופירוש הדברים הוא שתכונות הבורא מתחילות להתגלות בתוך הנברא. בשלב זה נראים הניצנים, ובסוף תהליך התיקון יתקבלו פירות רוחניים.

"'עת הזמיר הגיע', זה הוא יום רביעי, שהיה בו זמיר עריצים. שעל כן כתוב בו יהי מארת חסר ו' שהוא לשון קללה".

ביום הרביעי עת הזמיר הגיעה. "זמיר" מלשון מזמרה. "עת הזמיר" מרמזת על שלב מתקדם מאוד בהתפתחותו הרוחנית של הנברא. בשלב זה מרגיש הנברא שהגיעה העת לעלייה רוחנית. הוא מבין שעליו להיפרד ממצבו הנוכחי ולהתחיל לעלות. "הזמיר" מסמל את הפעולה הזאת. בשלב הזה אור הבורא עוזב את הנברא כדי לאפשר לו להתעלות בכוחות עצמו. האות ו' מסמלת את אור הבורא שהסתלק, וזה שהיא חסרה במילה "מאורות" מרמז על כך.

"'וקול התור', זה הוא יום חמישי, שכתוב בו, ישרצו המים — לעשות תולדות".

"קול התור" הוא העלייה הרוחנית שחווה הנברא בפעולה החמישית של הבורא עליו. ביום החמישי כתוב: "ישרצו המים שרץ נפש חיה".

"כתוב" משמעותו דבר שמתגלה בנברא. "מים" מציינים את התכונה של ספירת בינה, תכונת האהבה והנתינה. המים מחלחלים אל תוך ה"ארץ" — רצון הנברא — ומדמים בכך את תכונת הבורא שמחלחלת אל תוך רצון הנברא. אלו הן ה"תולדות", התוצאות הרצויות שעליהן מדבר ספר הזוהר.

"'נשמע', זה הוא יום שישי, שכתוב בו, נעשה אדם, שהוא עתיד להקדים עשיה לשמיעה, כי כתוב כאן נעשה אדם, וכתוב שם, נעשה ונשמע".

"נשמע" מרמז על בואו של היום השישי, שבו מתגלה פעולת התיקון האחרונה — "נעשה אדם". כעת, אחרי פעולות רבות שנעשו על "הרצון ליהנות" של הנברא, הוא כבר בשל לממש את תכליתו — להידמות לבורא ולהגיע להרגשת נצחיות ושלמות. הוא נקרא "אדם" — מלשון הביטוי "אֶדַּמֶּה לעליון" — על שם ייעודו להידמות לבורא.

"'בארצנו', זה הוא יום שבת, שהוא כמו ארץ החיים, שהוא עולם הבא".

"ארצנו" הם רצונות האדם. יום השבת הוא המצב הרוחני הנעלה ביותר — לאחר שהנברא תיקן את כל רצונותיו הוא זוכה לחיים רוחניים ושלמים — "ארץ החיים". למצב רוחני מופלא זה זוכה המקובל במהלך חייו בעולם הזה, והוא נקרא "העולם הבא".

"ישב רבי שמעון ובכה. ואמר, אוי אם אגלה, אוי אם לא אגלה... שאם לא יגלה יאבדו חידושי התורה, ואם יגלה, אולי ישמע מי שאינו ראוי לסודות התורה". ("הקדמת האדרא רבא", ספר הזוהר, פרשת נשא)

מאז ומתמיד חיפשו המקובלים, איך לגלות לעם את השיטה להגיע אל השלמות. אבל מסירת השיטה היא דבר מורכב, והמקובלים נדרשים למצוא דרך להתגבר על מגבלות שונות.

במאמר זה של הזוהר אנו עדים להתלבטות הקשה שבה מצוי רבי שמעון בר יוחאי. הוא רוצה כל כך לספר לעולם על חכמת הקבלה, אבל חושש שלא יבינו אותו כראוי. כדי להבין מדוע הדבר מורכב, עלינו להתוודע קודם כול לאחד הסודות הגדולים ביותר — מהי המשמעות האמיתית של המונח "תורה".

התורה כתבלין

"רבי שמעון אמר, אוי לאותו אדם שאומר, כי התורה באה לספר ספורים בפשטות. אלא שכל דברי התורה, הם דברים עליונים, וסודות עליונים" ("פסח במועדו ופסח שני", ספר הזוהר, פרשת בהעלותך).

הזוהר מגלה לנו כי התורה אינה אוסף סיפורי היסטוריה או חוקי מוסר ארציים, כפי שהרגילו אותנו לחשוב. ואכן במקומות רבים מודגש: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב".

המקובלים מסבירים שהתורה היא כוח מיוחד, "תבלין", שתפקידו לסייע לנו לממש את מטרת הבריאה — להתעלות מעל האגו, "היצר הרע", ולהשתוות לכוח העליון הפועל במציאות — כוח האהבה והנתינה. מלכתחילה התורה נמסרה לבני האדם לצורך זה בלבד.

לתורה יש תכונה מיוחדת — היא יכולה להועיל, אך עלולה גם להזיק. אם משתמשים בה בהתאם למטרתה, כלומר, מתוך כוונה להשתוות לכוח העליון, התורה מרוממת אותנו לחיים חדשים. לעומת זאת, אם עוסקים בה שלא מתוך כוונה זו, התורה מזיקה, כמו שכתוב: "זכה, נעשית לו סם חיים. לא זכה, נעשית לו סם מיתה" (מסכת יומא עב, ע"ב).

משמעות הביטוי "סם המוות" היא, שהעיסוק בתורה מביא לתוספת אגו. כלומר, מלבד האגו הגשמי מתווסף לאדם גם אגו רוחני. תוספת האגו החדשה גורמת לאדם לראות את עצמו כצדיק, לחשוב שמגיע לו שכר מהבורא ומבני האדם גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, ושמקומו בגן עדן מובטח. ועל זה זועק רבי שמעון בר יוחאי: "אוי".

מטרתו של רבי שמעון היא להגיש את חכמת הקבלה רק לאלו שיש להם צורך אמיתי לתקן את עצמם ולהידמות לבורא. אבל הוא חושש שיקרה לחכמת הקבלה מה שקרה לתורה — שיעשו ממנה אמצעי להשגת כבוד, כסף ושליטה, ויחשבו שאין בה יותר מדברים כפשוטם. לכן רבי שמעון כותב את ספרו הקדוש בהצפנה מיוחדת, ויודע שהזוהר יהיה חייב להיגנז למשך אלפי שנים, עד שהדור יהיה ראוי.

במעלה הסולם הרוחני

"רבי שמעון נשא את ידיו ובכה ואמר, אוי למי שיִקָּרֶה באותו זמן, ואשרי חלקו של מי שיִקָּרֶה ויוכל להימצא באותו זמן. ומפרש: אוי למי שייקרה באותו זמן, הוא משום כשיבוא הקב"ה לפקוד את האיילה, יסתכל בכל המעשים של כל אחד ואחד... אשרי מי שייקרה וימצא באותו זמן, משום שיזכה לאור ההוא של שמחת המלך" ("ביאת המשיח", ספר הזוהר, פרשת שמות).

בשפתו הציורית מספר הזוהר על רבי שמעון שמביט קדימה, ובוכה על הימים שיבואו בסוף הגלות. בימים אלה יהיה צורך לגלות את חכמת הקבלה כדי לממש את מטרת הבריאה, אולם רבי שמעון יודע שחלק מהאנשים יעשו בה שימוש לא נכון, ועל כך הוא מצטער. מכאיבה לרבי שמעון המחשבה על כך שאנשים שהתרגלו לעסוק בצורה לא נכונה בתורה, וחונכו בדרך שדיכאה את השאלות הקיומיות שהתעוררו בהם, ייגשו ללימוד הקבלה עם אותה גישה שגויה. על אנשים אלה הוא אומר "אוי", אך מיד מוסיף, שיהיו גם רבים אחרים שבעזרת החכמה שלו, יגיעו לאור גדול.

"אשרי" האנשים שהשאלה "לשם מה אנו חיים?" תתעורר בליבם, שכן שאלה זו תפגיש אותם עם "המאור המחזיר למוטב" שהוטמן בספרי הקבלה. ואז, "כשיבוא הקב"ה לפקוד את האיילה", כלומר, כשהאור העליון יבוא למלא את הנשמות, יוכלו אנשים אלה לשמוח ב"שמחת המלך".

בדורנו, קיבלנו את פירוש "הסולם" לספר הזוהר. פירוש הסולם הוא הפירוש הראשון והיחיד שמאפשר לאדם לכוון את עצמו נכון ללימוד הקבלה. בכך הוא מאפשר לנו לגלות את האוצר שהצפין עבורנו רבי שמעון בזוהר. כשמו כן הוא — סולם לעלייה ישירה אל השלמות. לידתו של פירוש הסולם לזוהר בימינו אינה מקרית, והיא הוכחה ברורה לכך, שאנו ממש קרובים להרגיש את "האור של שמחת המלך".

"'ובחודש הראשון בארבעה עשר יום לחדש': רבי חייא פתח, 'אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק'. אמרה כנסת ישראל, 'אני ישנה', בגלות מצרים, שהיו בני בשעבוד הקשה. 'וליבי ער', לשמור אותם שלא יִכלו בגלות'. קול דודי דופק', זהו הקב"ה, שאמר 'ואזכור את בריתי'". ("תרי דמי חד דפסחא וחד דאתגזרו", ספר הזוהר, פרשת אמור)

במאמר זה מלמד אותנו רבי חייא איך להקשיב לקול הפנימי שעולה מתוך ליבנו. זהו קולו של הכוח העליון, שקורא לנו להתעורר ולהתחבר בינינו. הוא פותח את דבריו בפסוק המספר על החודש הראשון בין חודשי השנה. חודש זה נקרא "ראש החודשים", כי הוא מבשר את תחילתם של חיים חדשים, חיים של איחוד ואהבה. רבי חייא מסביר לנו את הדרך להגיע למצב הנעלה הזה באמצעות אחד הפסוקים העמוקים משיר השירים: "אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק".

לפני שהאדם מכיר את חכמת הקבלה, הוא אינו מבין לשם מה הוא בא לעולם שלנו ומה צפוי לו בעתיד. מצב כזה נקרא בחכמת הקבלה "שינה". רק מי שמתעורר ממצב השינה ומגיע להשגה הרוחנית, יכול להסתכל על כל מה שעבר קודם לכן ולהבין ש"היינו כחולמים".

דפיקות על דלתות ליבנו

"כנסת ישראל", שעליה מספר רבי חייא, מסמלת את כל הנשמות של ישראל — אותנו. הוא מסביר לנו שבכל אדם מישראל יש נקודה, ניצוץ מהבורא, ששואף להתעורר לקשר עימו. ברגעים שבהם אותו ניצוץ מיוחד מתעורר בנו, אנו חשים צורך לחפש אחר משהו נעלה יותר בחיינו, להבין בשביל מה אנו חיים.

קול הבורא "דופק" על דלתות ליבנו. לכל אדם מגיעה קריאה, מעין "כרוז" מהבורא שמשתוקק להיות "דודו", כלומר, אוהבו של האדם. הבורא רוצה שנידמה לו ונעלה למדרגתו, על ידי כך שנתאחד בינינו באהבה. הדפיקות בליבנו הן כמו צביטות בלב. תפקידן הוא לאותת לנו שאנו נמצאים בגלות מהחיים הרוחניים, שאנו ישנים והגיע הזמן להתעורר.

בימינו זכינו להזדמנות נפלאה: כל אדם מקבל אפשרות לשמוע את קולו האוהב של הבורא. גדולי המקובלים סללו עבורנו את הדרך להבין שאנו ישנים, לגלות מהו החלום ולהתעורר. חכמת הקבלה מהווה את "קולו של הבורא" שדופק בליבנו. היא ניתנה לנו כמו שעון מעורר שבכוחו להקים אותנו אל הבוקר של חיינו החדשים.

בואו נדבר על אור. מה אנחנו מרגישים כשאנו חושבים על המילה אור? אור זה לצאת מתוך החשיכה, אור זה שמחה, אור זה להרגיש אהבה. ולא פלא שאנו חושבים כך, שכן לפי חכמת הקבלה ה"אור" הוא המקור לכל הטוב שבבריאה.

האור הוא הכוח שקדם לבריאה והוא שברא אותה. רבי יצחק לוריא אשכנזי, האר"י, כותב בספרו "עץ החיים": "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות".

האור הוא כוח שפועל לפי חוק פשוט: לתת, רק לתת. האור ברא אותנו כדי לתת לנו את הטוב המוחלט והנצחי. המקובלים, שהשיגו את הטוב המוחלט והנצחי, אומרים שהאור מוכן להעניק לנו בכל רגע שפע ותענוג אינסופיים, אלא שאנו איננו יודעים כיצד לקבלם. כדי שנדע כיצד לקבלם, מסרו לנו המקובלים את שיטת הקבלה.

תענוג שנגמר, תענוג שנשאר

שאלה: מה משותף לי, לך, לבן הדוד של אשתך ולגנב שנמלט בחשיכה? כולנו, כמו כל בני האדם בעולם, רוצים שיהיה לנו טוב. למה? כי כך ברא אותנו האור. כשמאיר לנו תענוג, אנו מיד נמשכים לקראתו, וכבר בדרכנו אליו מרגישים אותו. לדוגמא: אדם שבונה בית בכפר, מתמלא אושר מהמחשבה על השקט ועל הפרחים בגינה, עוד לפני שהקיר הראשון של הבית נבנה.

הבעיה עם התענוג היא, שהוא תמיד "בורח לנו בין הידיים" ומשאיר אותנו לא מסופקים ובהרגשת חוסר. "כל הנחלים הולכים אל הים, והים איננו מלא" (קהלת א).

התענוגים בעולם שלנו זמניים, ובסופו של דבר אנחנו תמיד נשארים ריקים. "כשאמות", ביקש אלכסנדר מוקדון הגדול, שכל תענוגי העולם היו פרוסים בפניו, "פיתחו את ידי וראו: הן ריקות".

בניגוד לתענוגים שאנו מרגישים בעולם שלנו, הטוב שיתגלה לנו בעולם הרוחני הוא נצחי. חִשבו על התענוג הגדול ביותר שאתם יכולים לתאר, עכשיו נסו לדמיין את כל סוגי התענוגים בעולם שלנו — התענוג הרוחני הקטן ביותר, גדול פי עשרת מונים מכולם יחד. אלא שהתענוג האדיר הזה נסתר מאיתנו והשיטה להשיג אותו היא, כאמור, הקבלה.

לרכב על קרן אור

טוב מאוד, יש שיטה. השאלה הבאה היא, מה צריך לעשות? נתחיל דווקא במה לא צריך לעשות. ובכן, לא צריך לעשות שום פעולה חיצונית, לא עם הידיים ולא עם הרגליים. אז מה כן עושים? קוראים בספרי הקבלה ורוצים לגלות את הטוב שמובטח לנו. כך, מתוך החשק לגלות את האור שעתיד למלא אותנו, האור יתחיל לפעול עלינו ולמשוך אותנו לקראתו.

איך זה עובד? המקובלים מתארים בספריהם את המצב המושלם שלנו, מצב שבו אנו כבר מלאים בכל הטוב והעונג שהובטחו לנו. לכן כשאנו קוראים בכתביהם ורוצים להגיע לאותו מצב מושלם, אנו מושכים ממנו הארה מיוחדת אלינו.

הארה זו, שנקראת "המאור המחזיר למוטב", מתחילה לכוון אותנו לאט לאט אל העולם הרוחני. המחשבות שלנו מתחילות להסתובב יותר ויותר סביב גילוי העולם הרוחני. כך אנו מתקרבים לאור, על ידי האור.

"וכשהאור העליון מאיר בתוך הלב" כותב המקובל הגדול של דורנו — בעל הסולם, "אז הלב מתחזק, ובכל פעם הוא מוסיף והולך" ("קשר האדם אל הספירות", שמעתי).

מאמץ קטן, תענוג גדול

אדם שקורא בספרי קבלה מתוך רצון למשוך אליו את המאור המחזיר למוטב, מתקרב בהדרגה אל הטוב ואל התענוג הנצחי. גם אם בהתחלה הוא אינו מרגיש בכך, האור שמאיר עליו מתחיל לפעול את פעולתו. המאמץ שנדרש מאיתנו קטן, התענוג שמובטח לנו גדול ואינסופי. כל שצריך לעשות הוא לרצות.

הידעת?

מהם הספרים שבאמצעותם מושכים את האור המחזיר למוטב? בדורנו, אנו יכולים למשוך את האור הגדול ביותר באמצעות קריאה בספריו של בעל הסולם, המקובל שהתאים את החכמה לזמננו.

כיצד אנו יכולים להכיר את החוקים שנסתרים מעינינו, ומדוע זה חשוב לחיינו? מדוע אנו חיים בעולם של תוצאות, ואיננו מזהים את הסיבות לכל מה שקורה לנו? וכיצד קשור אלינו "חוק שורש וענף" הקבלי?

כדי להכיר את התופעות המתרחשות בעולם שבו אנו חיים, עלינו להבין קודם כול מהו מקורן, ומאין הן מגיעות אלינו. אם נתבונן במתרחש בפשטות נאלץ להודות, שלרוב איננו יודעים מדוע קורה כל מה שמתרחש סביבנו. החל מהתופעות הפשוטות ביותר, כמו שינויי מזג האוויר או פגישות מקריות עם חברים מהעבר, ועד לעלייתן ונפילתן של ממשלות שונות או לחילופין אסונות טבע שפוקדים בשנים האחרונות את עולמנו.

אך לאחר שמשהו כבר התרחש, קל למצוא לו אינספור הסברים. הכול כמובן בהתאם למידת היצירתיות של הדמיון האנושי: "אני חולה, כי אתמול לא לבשתי בגדים חמים אחרי המקלחת"; "איזה מזל שהתעכבתי בבית שעה נוספת ככה פגשתי במושיק חברי מבית הספר, בדרכי לעבודה, אחרת זה לעולם לא היה קורה" ועוד. אבל בינינו, הכול תירוצים.

חוקים רוחניים

חכמת הקבלה חוקרת את המקור שממנו נובעות כל התופעות בעולמנו. היא מסבירה את המתרחש בו על פי חוקי טבע מוחלטים הנסתרים מהאדם הרגיל, ולא כאוסף של תופעות מקריות.

נתבונן למשל באופן שבו פועל עלינו כוח המשיכה: אם נעמוד על כיסא ונקפוץ לרצפה לא יקרה לנו דבר, אולם אם נקפוץ מן הקומה השלישית של הבניין, זה עלול להסתיים באסון. במקרה זה, הטעות והתוצאה של חוסר ההתחשבות בחוק הן מיידיות. התוצאה מתקשרת בעינינו ישירות לסיבה — כואב לי כי קפצתי ממקום גבוה.

חוק המשיכה הוא חוק טבע ולא ניתן לעקוף אותו. לכל היותר ניתן ללמוד אותו ולהתנהג על פיו. אולם חוק המשיכה אינו החוק היחיד שקיים בעולמנו. הקבלה מסבירה שבמציאות שלנו קיימים חוקים נוספים, רק שאנו עדיין לא מכירים אותם. לכן במקרים רבים, אנו מרגישים רק את התוצאות מבלי להבין את הסיבות. כדי לדעת מהן הסיבות למתרחש בחיינו ולשנות את חיינו לטובה, עלינו להכיר את החוקים הנסתרים שפועלים עלינו.

חוק שורש וענף

חוק שורש וענף קובע כי כל מה שמתרחש בעולמנו הוא העתקה של מה שמתרחש בעולם עליון יותר. חכמי הקבלה מסבירים שקיים עולם עליון, רוחני, הנעלם מחושינו, אך מוחשי מאוד עבורם. מתוך הכרה של אותו עולם הם מסבירים לנו, שמה שאנו רואים הוא לא יותר מאשר עולם של תוצאות הנובעות מהעולם העליון. לכן הם מכנים את העולם הרוחני בשם "עולם הסיבות" או "עולם השורשים", ואילו את העולם שלנו הם מכנים "עולם התוצאות" או "עולם הענפים".

כל מה שאנו חושבים, חשים, מרגישים, מדמיינים, רואים, שומעים וכו' כבר נקבע והוחלט בעולם גבוה יותר, מבלי שנדע דבר על כך. בעל הסולם מתאר זאת כך: "אין לך פרט של מציאות או של מקרי המציאות המצוי בעולם התחתון שלא תמצא דוגמתו בעולם עליון הימנו, בצורה שווה כמו ב' טיפות של מים. ונקראים 'שורש וענף'. כלומר, שאותו הפרט, הנמצא בעולם התחתון, נבחן לבחינה של ענף בערך הדוגמא שלו, המצוי ועומד בעולם העליון, שהוא שורשו של הפרט התחתון, מפני שמשם נחתם ונתהווה הפרט ההוא בעולם התחתון" ("מהות חכמת הקבלה").

אז מה עושים עם זה?

המקובלים מסבירים שיש בידנו יכולת להתערב במערכת ולשנות את גורלנו. אך כדי לעשות זאת עלינו להכיר את האופן שבו המערכת הזאת פועלת. בספריהם, פורסים בפנינו המקובלים את מערכת החוקים העליונה ואת הדרך להגיע להכרתה בעצמנו.

במצבנו הנוכחי איננו יכולים לשנות דבר, אולם אם נשתמש בעצות שהם נותנים לנו בספריהם, נוכל להכיר בהדרגה את העולם העליון ולשלוט על גורלנו. השאלה היחידה היא, האם יש בנו רצון לצאת למסע המופלא? לדרך המובילה אל הכרת העולם העליון? השיטה, על כל פנים, כבר קיימת.

"חוק השתוות הצורה" קובע שכדי להיות קרובים לבורא בעולם הרוחני, אנחנו פשוט צריכים להיות דומים לו בתכונות. אם כך, מהם קרבה וריחוק ברוחניות? כיצד ניתן לחוות מציאות רוחנית, ואיך זה יכול לשפר את חיינו?

אחת התופעות המעניינות בעולמנו היא — שאני יכול להימצא במרחק נגיעה ממישהו אחר, אנחנו מדברים, רואים, מקשיבים אחד לשני, ועם זאת איני יודע על מה הוא חושב ומהם רצונותיו. איני יודע איפה הוא נמצא באמת. ייתכן שממש ברגע זה הוא חושב על אדם אחר, שחי במקום אחר ואולי אפילו בזמן אחר. אולי הוא חושב על מישהו שמתגורר באוסטרליה או לחילופין מישהו שכבר איננו בין החיים. הרי גם אם באותו רגע הוא ניצב פיזית לידי, במחשבותיו הוא נמצא במקום אחר.

כל אחד מאיתנו היה פעם מאוהב. אנשים מאוהבים לוקחים עימם את אהובם לכל מקום אליו הם הולכים. האמת היא, שאדם מאוהב הוא בן השיח המשעמם ביותר: הוא איתך, אבל הוא כל הזמן חושב על מושא אהבתו הנפלא, היפה, החכם, המקסים, החמוד וכל שם תואר אחר שניתן לגזור מעולמם הנשגב של ה"מאוהבים".

לעומת זאת, אם תשאלו אותי מי ישב לצידי ברכבת בדרכי לעבודה היום, או לצד מי המתנתי בתור בקופת החולים, כמעט בטוח שלא אוכל לענות, משום שבאותו הזמן חשבתי על אנשים ועל נושאים אחרים. מסקנה: קרבה או ריחוק אינם פונקציה של מרחק גשמי.

השתוות טבעית

הקבלה והמדע מסבירים לנו על חוק מיוחד שקיים בטבע, הנקרא "חוק השתוות הצורה". לפי חוק זה אנו יכולים לקלוט את המציאות שמחוץ לנו רק לפי מידת ההתאמה שלנו אליה.

העין האנושית למשל, מכוונת לאורך גל המתאים לטווח שבין הצבע הסגול לבין הצבע האדום. לכן איננו מסוגלים לראות גל שאורכו קצר מן הסגול, למשל, האולטרה-סגול. הדבורה לעומת זאת, יכולה לראות קרינה אולטרה-סגולית וכך היא מאתרת פרחים מסוגים שונים.

כולנו יודעים שהמציאות מורכבת מתדרים רבים שאותם איננו מסוגלים לקלוט, אך הם קיימים סביבנו, לדוגמא: קרני רנטגן או גלי רדיו. אם רק נצטייד במכשיר קליטה מתאים, אשר מתרגם את הגלים הללו לאורך הגל שמתאים למכשירי הקליטה הטבעיים שלנו — האוזן, העין, האף והחיישנים האחרים שבגופנו — נוכל להכיר בקיומם של הגלים הללו באוויר.

מקלט הרדיו הינו דוגמא טובה לכך. תחנות רדיו רבות משדרות שידורי רדיו לאורך היום, אבל רק כאשר נפעיל את מכשיר הרדיו בתדר מסוים נוכל לשמוע את שידוריהן. מה יוצר המכשיר שבו השתמשנו כדי לקלוט את אותו תדר? הוא בסך הכול מייצר בתוכו גל זהה לגלים שנמצאו באוויר גם לפני שהפעלנו את המקלט. בכך הוא מתרגם עבורנו את השדר שייצרו בתחנה, מתדר שאינו מוחשי עבורנו לתדר שהאוזן שלנו מסוגלת לקלוט.

באופן דומה, גם אנו תופסים את התדרים שקיימים מחוץ לנו רק על פי "התדר הפנימי" שאנו מייצרים בתוכנו. האם זה אומר שאם נדע כיצד לכייל את עצמנו נכון יותר, נוכל "לתפוס" מציאות רחבה יותר? מתוך ניסיונם, המקובלים כותבים לנו שכן.

השתוות צורה רוחנית

גם בעולם הרוחני, ממש כמו בעולם הגשמי, פועל חוק השתוות הצורה, אלא שכאן לא מדובר על השתוות של תדרים או אורכי גל אלא על השתוות וריחוק בין מחשבות (כוונות).

בעולם הרוחני מודדים רק את ה"כוונות" שלנו. המקובלים מסבירים שהאדם מטבעו חושב על עצמו ועל תועלתו הפרטית בלבד, ואילו הכוח העליון שמפעיל ומנהל את המציאות כולה, פועל מתוך כוונה הפוכה לגמרי — מתוך אהבה ונתינה. כתוצאה מכך, במישור הרוחני קיים היפוך צורה בין האדם לבין הכוח שמנהל את חייו.

אם ברצוננו לחוות את המציאות הרוחנית ולהבין כיצד מתנהל העולם, עלינו לרכוש את הכוונה של הכוח העליון, את הכוונה לאהוב ולתת. כל עוד נחשוב על עצמנו ועל טובתנו האישית בלבד, נהיה הפוכים במחשבותינו מהכוח העליון ולכן לא נוכל "לקלוט" מציאות שלמה יותר. אולם אם נלמד כיצד להתעלות מעל האגו שלנו, נפרוץ לעולם חדש ורחב שאותו הכירו מקובלי כל הדורות, עולם שכולו אהבה ונתינה.

כולנו רוצים ליהנות ואת מרבית הזמן אנו מקדישים למרדף אחרי מילוי תענוג. יש לנו המון רצונות וגם אם נממש את כולם, תמיד יתעורר חשק למשהו חדש. אז איך פותרים את הבעיה? כיצד נוכל לחוות תענוג אינסופי?

המכנה המשותף לכולנו הוא שאנחנו רוצים ליהנות. האחד מוצא את פסגת התענוג בסטייק עסיסי, והאחר לא יירגע עד שקבוצתו האהובה תזכה סוף סוף בגביע. יש לי חבר שחולם כל חייו על זכייה בפיס, והשכנה שלי תהיה מאושרת רק כשתרד במשקל ותיפטר מחמשת הקילוגרמים העודפים שהעלתה בחורף האחרון. אף שהתענוגים שלנו שונים, המשותף לכולנו הוא הצורך למלא את מה שחסר לנו.

התענוג הנעלם

יש רק בעיה אחת קטנה הקשורה ב"עניין הזה" של התענוג. אם נבחן את מהלך חיינו, נגלה שמכל מה שעשינו נשאר לנו רק זיכרון. אנו רודפים אחרי התענוגים המזדמנים לנו, אולם ברגע שאנו משיגים אותם הם נעלמים, כמו חומקים מידינו, ובמקומם מתחילה מיד רדיפה אחרי תענוג חדש, בתקווה שאולי הוא יביא לנו את האושר המיוחל.

כשהייתי בגן הילדים רציתי להיות בבית הספר, דמיינתי אותו כמקום מהנה שבו אנשים גדולים "עושים חיים" ולומדים דברים חדשים ומרתקים. כשהגעתי לבית הספר נשאתי עיניי לתיכון. בתיכון נראה הגיוס לצבא כמו פסגת השאיפות, ובצבא השתוקקתי ל"טיול אחרי הצבא", בהודו או בדרום אמריקה. כשחזרתי, החלטתי שאני רוצה לרכוש מקצוע, ואחרי כן התעורר בי הצורך להקים משפחה, להביא ילדים לעולם... משום מה, תמיד נראה לנו שבשלב הבא יהיה טוב יותר.

אבל האם זה באמת כך? האם היום, עכשיו, טוב לנו יותר? אם נסתכל על חיינו מהצד, נראה שלכל אורכם אנו רודפים אחרי "פאנטום" מסוים, רוח רפאים, וגם כשאנו מצליחים לאחוז בו לרגע, הוא מתחיל לדעוך עד שלבסוף הוא נעלם. מדוע זה כך? ואיך יוצאים מהמבוך הזה?

חמש דרגות הרצון

חכמי הקבלה מלמדים שרצונות האדם נחלקים לחמישה סוגים, ומדרגים אותם בסדר עולה על פי שלבי התפתחותם: הרצון הראשון, והקיומי ביותר שלנו, הוא למזון, לבריאות, למין ולמשפחה. לאחר שהאדם מתפתח הוא מתחיל לחפש אחר העושר.

כך מתחיל השלב השני בהתפתחות הרצון, שבו נראה לנו שאם רק יהיה לנו מספיק כסף, לא יחסר לנו דבר. אחרי שהשגנו מספיק כסף אנו מתחילים לרצות שליטה וכבוד. בשלב הרביעי בהתפתחות הרצון אנו משוכנעים שהשגת יֶדע היא המפתח לאושר.

בשלב החמישי והאחרון בהתפתחות הרצון אנו מתחילים לחשוק בדבר שנמצא מעבר לגבולות העולם הזה. בשלב זה אנו מתחילים להרגיש שחייב להיות משהו גדול יותר, נעלה, ואליו אנו משתוקקים.

המקובלים מכנים את הצורך במין ובמזון "רצונות גופניים". גם אם האדם היה חי באי בודד, הוא היה ממשיך להרגיש רעב, לרצות להיות בריא וליהנות ממין. לעומת זאת הרצונות לעושר, לשלטון ולידע הם רצונות "חברתיים". אלה רצונות שאנו סופגים מהחברה וניתן לספק אותם רק במסגרתה. אבל כשמתעורר בנו הרצון החמישי, איננו יודעים כיצד לספק אותו. לרצון הזה קוראים המקובלים "הנקודה שבלב".

"הנקודה שבלב"

את מכלול הרצונות שלנו מכנים המקובלים "לב האדם", ואילו לנקודת הרצון החדש שמתעורר בנו, מעל לכל הרצונות האחרים, הם קוראים "הנקודה שבלב" או "הרצון לרוחניות". רצון זה מעורר בנו את השאלה "לשם מה אנו חיים?", ויוצר בנו תחושה של חוסר משמעות.

רבים מאיתנו שואלים את עצמם כבר בילדות את השאלה הזאת, אבל עם חלוף השנים, ובהשפעת הרצונות הרבים שמציפים אותנו, דועכת השאלה ונעלם הצורך למצוא לה מענה אמיתי. אלא שבשלב מסוים בחיינו "הנקודה שבלב" שוב צפה ועולה והשאלה על מהות החיים מעוררת מחדש את חושינו. במצב זה אין מילויים חומריים שיספקו או ירגיעו אותנו.

הבעיה היא, שבמקרים רבים אנשים אינם מודעים לכך שהתעוררותה של "הנקודה שבלב" היא הסיבה לחוסר הסיפוק שהם חשים, ולכן כשהם לא מצליחים למצוא לה מענה, התוצאה היא דיכאון ושימוש בסמים. אולם עלינו לדעת שהסיבה האמיתית לכך שהאדם אינו מצליח להרגיע את הנקודה שבלב היא מפני שהיא צורך שמקורו בעולם העליון, ולכן גם המילוי של הצורך הזה חייב להגיע משם.

הנאה אינסופית

בשנים האחרונות אנו עדים לתהליך שבו הנקודה שבלב מתעוררת בקרב אנשים רבים. בדיוק לשם כך ניתנה לנו כיום חכמת הקבלה — כדי לספק לכל אותם אנשים הסבר איך לגלות את העולם העליון ולמלא את הרצון החדש שהתעורר בליבם. באמצעות הקבלה לומד האדם כיצד לספק את הרצון לרוחניות, ונכנס לממד אחר של קיום.

הוא מגלה את העולם הרוחני וחווה תענוג אינסופי, נצחיות ושלמות. התענוג שהוא חווה כה גדול, עד שגם כשהוא נפרד מהגוף הגשמי הוא אינו מרגיש שנפרד מהחיים. תהליך מיוחד זה קורה משום שהאדם כבר "מזדהה" עם המילוי הגבוה יותר שקיים בנקודה שבלב ולא עם גופו הגשמי.

סיפור קצר על מהו ה"קלקול" ומהו אותו "תיקון" שאנו צריכים לבצע כדי לתקנו?

סיפור נחמד שמופץ ברשת האינטרנט מתאר כיצד מדען עסוק, שרצה למצוא פתרון לבעיות העולם, נאלץ לשמור על בנו הקטן שהטריד אותו בשאלות רבות. כדי להעסיק את הילד לפרק זמן ארוך ככל האפשר, תלש המדען תמונה צבעונית של כדור הארץ מתוך כתב-עת מדעי וגזר אותה לחתיכות קטנות. הוא הגיש לילדו הקט את ערמת פיסות הנייר ואמר לו: "בני, המשימה שלך היא להרכיב את הפאזל הזה. כשתסיים, נצא לשחק יחד".

המדען העסוק היה בטוח שזכה בכמה שעות של שקט, שאותן יוכל להקדיש למחקרו החשוב. אך להפתעתו הרבה, כעבור עשר דקות חזר הילד עם הפאזל המושלם. בחיוך רחב על פניו אמר הילד: "אבא, בוא לשחק".

"איך עשית זאת כל כך מהר?" שאל המדען בתמיהה. "פשוט מאוד", ענה הילד, "בצד האחורי של הדף הייתה תמונה של אדם, ואני יודע איך נראה האדם. אז הרכבתי את התמונה, הפכתי, וגיליתי שתיקנתי את העולם".

חכמי הקבלה הכירו את העיקרון הזה חמשת אלפים שנה לפני שחוברה רשת האינטרנט לכל בית. הם מסבירים לנו שאין כל צורך לתקן את העולם, מכיוון שהפרט היחיד בטבע שדורש תיקון הוא האדם. לאחר שנתקן את עצמנו, נגלה שהעולם מושלם. אולם מהו ה"קלקול" ומהו אותו תיקון שאנו צריכים לבצע כדי לתקנו?

חכמת הקבלה מסבירה לנו שהמציאות שאנו מרגישים תלויה אך ורק בתכונות האדם. התכונות שאיתן אנו נולדים הן אגואיסטיות. כתוצאה מכך האדם מנצל את הזולת וחושב רק על תועלתו העצמית. יחסו האגואיסטי של האדם לטבע, לסביבה ולזולת מכונה הרגשת "העולם הזה".

אם ישנֶה האדם את יחסו למה שנמצא מחוצה לו, הוא יתחיל להרגיש את העולם הסובב כעולם הרוחני. בעקבות התיקון של עצמו, יתקן האדם גם את העולם שסביבו, בדומה למה שעשה בנו של המדען.

ירדנו 125 מדרגות שהרחיקו אותנו מהבורא, עכשיו הגיע הזמן לעלות בחזרה, לחזק את הקשר. אז כיצד ירדה נשמתנו מהעולם העליון? מהן 125 המדרגות שמובילות אותנו אל השלמות, והאם כל המאמץ הזה כדאי?

"דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות", כך כותב האר"י הקדוש בספרו "עץ חיים". כאמור "האור העליון" הוא הבורא, וכל רצונו הוא להעניק שפע אינסופי. כדי שיוכל לממש את רצונו להעניק שפע, יצר הבורא נברא שיהיה מסוגל לקבל ממנו את כל הטוב שהוא רוצה להעניק לו.

נברא ובורא

הקשר עם הבורא הוא התענוג הגדול ביותר שקיים עבור הנברא-האדם. אולם במצב הבריאה הראשוני, אין לנברא כל עצמאות מכיוון שהתענוג הזה חזק ממנו, והוא נשלט על ידו באופן מוחלט. כדי שהנברא ירכוש רצון עצמאי וחופשי משליטת התענוג, ויוכל לבנות מערכת יחסים אמיתית עם הבורא, יש צורך לנתק בינו לבין מקור התענוג, הבורא. ולכן, בדומה לאב שרוצה שילדו יגדל ויהיה כמוהו, הבורא מתרחק מהנברא בהדרגה, כדי לאפשר לנברא ללמוד כיצד להגיע אל הבורא, אלא שהפעם עליו לעשות זאת בכוחות עצמו. אולם ניתוק הקשר מהבורא לא נעשה בבת אחת, אלא באמצעות "ירידה הדרגתית" של 125 שלבים, המכונים מדרגות, עד לדרגת "העולם הזה". בתהליך זה, כל "מדרגה" שיורד הנברא מסמלת את הריחוק שהולך וגדל בינו לבין הבורא.

תהליך ההתרחקות מסתיים בשבירת הנברא לחלקים רבים הנקראים "נשמות". בסופו, נופלים חלקים אלה למקום הרחוק והחיצוני ביותר ביחס לבורא, אל העולם הזה. מצב זה, שבו מציאות הבורא נסתרת לחלוטין מפני הנשמות, נקרא "העולם הגשמי".

בחזרה אל המציאות השלמה

כאמור, ניתוק הקשר בין הבורא לנברא נועד לאפשר לו לשוב בכוחות עצמו אל הבורא. חכמת הקבלה מאפשרת לנו, לבחור לטפס במעלה 125 המדרגות בחזרה לשורשנו, אל הרגשת המציאות השלמה — אל הבורא. את הדרך לשם אנו עושים בעזרת הלימוד בספרי המקובלים. כשאנו קוראים בספרים אלה על מצבנו המתוקן, עם כוונה לעורר על עצמנו את השפעת "המאור המחזיר למוטב" (ראה מאמר "באוֹר הקבלה", עמ' 117), אנו מתחילים להימשך אליו ולעלות במעלה הסולם הרוחני.

נשמת אדם הראשון לא עמדה בעומס התענוג והתפצלה למיליארדי חלקים. כל נשמה היא חלק מהפאזל שהיה פעם נשמת האדם הראשון. עכשיו הגיע הזמן לאסוף את החלקים מחדש. מהם הקשרים בין נשמות כל בני האדם ואיך מסתדרים עם כולם?

איש מאיתנו אינו אוהב להיות תקוע בפקק, להידחס במרכזי קניות עמוסים או להמתין בתור האינסופי לקופה בסופרמרקט. לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו תוהים, לשם מה בכלל צריך את כל הצפיפות הזו? אנחנו מוכנים לחלוק את העולם עם כמה חברים וקרובים, אולי אפילו עם עוד כמה עשרות או מאות אנשים, אבל שבעה מיליארד?! הרי זה מספר בלתי נתפס, מי צריך כל כך הרבה אנשים?

קפה מברזיל ושעון משוויץ

באופן בסיסי, יש לכולנו מכנה משותף: כל אחד מאיתנו נולד, נושם, אוכל, שותה, נרדם, חולם, מתעורר, מקנא, מפחד, אוהב, שונא... ולבסוף מת. כבר אלפי שנים דור הולך ודור בא, אוכלוסיית העולם הולכת ומתרבה, ולרובנו עדיין לא ברור מה התועלת מכך.

אם לשפוט לפי ההיגיון הפשוט, הרי שמערכת היחסים ההדדית שקיימת ביני לבין שאר האנשים שחיים סביבי מביאה לכולנו תועלת. אילו הייתי חי לבדי בעולם, כדי לבצע פעולה פשוטה כמו אכילת לחם, היה עליי להשקיע מאמץ ולטרוח. הייתי צריך לזרוע חיטה, לגדל אותה, לקצור, לטחון, ללוש ולאפות. את כל הפעולות הללו הייתי נאלץ לבצע במקום להמשיך וליהנות מרמת החיים הנוכחית. לעומת זאת, היום אני עובד רק שמונה שעות ביום ונהנה מהתוצרת של כלל האנושות. בבלגיה מייצרים עבורי שוקולד משובח, בארצות הברית מזון מהיר, בשוויץ שעונים ובברזיל קפה. הסינים מייצרים עבור ילדיי את מכוניות הצעצוע, והיפנים בונים עבורי את המכונית האמיתית. ואני, אני מרוויח את לחמי וגם נהנה מכל אלה.

אולם האם זו סיבה שמצדיקה את קיומם של כל כך הרבה אנשים? אם היו קיימים מיליארד אנשים פחות, האם הייתי מרגיש בחסרונו של מישהו?

בממלכת הרצון

חכמת הקבלה מסבירה שהמקור של כולנו הוא מנשמה אחת שנבראה על ידי הבורא — "נשמת אדם הראשון". אולם בעוד שטבעו של הבורא הוא אהבה ונתינה מוחלטת, את נשמת אדם הראשון הבורא ברא עם טבע הפוך לגמרי — רצון לקבל הנאה ותענוג. משימתה של נשמת אדם הראשון היא להפוך את רצונה לדומה לרצון הבורא, להיות אוהבת ונותנת כמוהו. במידה והיא תעשה זאת, תזכה הנשמה ליהנות מהתענוג הגדול ביותר שקיים במציאות.

תענוג על פני קשר

המקובלים מסבירים, שלאחר שנבראה, הייתה נשמת אדם הראשון בקשר עם הבורא, אך התענוג שהיא קיבלה מהקשר הזה היה מצומצם מאחר שלא השקיעה כל מאמץ מצידה. אולם הבורא רצה שנשמת אדם הראשון תתפתח ותגדל בכוחות עצמה. לכן, במהלך מתוכנן מראש, הוא חשף אותה לתענוגים גדולים יותר. הנשמה קיבלה את התענוג הגדול, גילתה עד כמה היא נהנית ממנו, ולפתע חשה שהיא מעדיפה את אותו תענוג על פני הקשר עם הבורא. כתוצאה מכך, השתנה מיד יחסה של הנשמה לבורא והיא איבדה את הקשר עימו.

דומה הדבר לאדם שמתפלל לזכות בלוטו ומבטיח בכל ליבו שאם יזכה יתרום מחצית מהסכום לנזקקים, אך לאחר שהוא זוכה בהגרלה, התענוג שאליו הוא נחשף גובר עליו, סדרי העדיפויות שלו משתנים והוא "שוכח" את הבטחתו. לפתע הוא מוצא ערוצים מרתקים יותר להפנות אליהם את כספו.

שברירי תענוג

כתוצאה מניתוק הקשר עם הבורא, התנתקה נשמת אדם הראשון מהעולם הרוחני ונשברה לחלקים רבים המכונים "נשמות פרטיות". על פי חכמת הקבלה נקרא תהליך זה "שבירת נשמת אדם הראשון". נשמת אדם הראשון התפצלה לנשמות פרטיות רבות, כיוון שלא היה ביכולתה של נשמה אחת לשאת את כל ההנאות שהתגלו לה ובו בזמן להמשיך ולשמור על קשר עם הבורא.

בהמשך התהליך ירדו הנשמות עד לעולם הזה ו"התלבשו" בגופים של בני האדם. מאותו שלב ואילך, כל נשמה זוכה לתענוג קטן מאוד ביחס לתענוג השלם שהרגישה הנשמה הכללית. אולם כל נשמה פרטית יכולה ללמוד בהדרגה כיצד לקבל את התענוג המיועד לה, ובכל זאת להמשיך ולשמור על קשר עם הבורא.

דומה הדבר לאופן העברת משא השוקל אלף קילוגרמים. הרי ברור שאדם אחד אינו יוכל לעשות זאת. אך אם נחלק את המשא לאלף אנשים וכל אחד מהם ישא על גבו קילוגרם אחד, הרי שנצליח להעביר את המשא ללא כל קושי.

בעל הסולם מסביר לנו את תהליך השבירה ואת מטרתו באמצעות המשל הבא: "על דרך משל במלך שרוצה לשלוח סך גדול של דינרי זהב לבנו למדינת הים, והנה כל בני מדינתו גנבים ורמאים ואין לו שליח נאמן. מה עשה, הלך ופרט את הדינרים לפרוטות, ושילחם על ידי שליחים רבים, באופן שלא יהיה כדאי להם הנאת החמס שיפגמו בשבילה בכבוד מלכות" ("עץ חיים", עמ' קכט, ענף ה).

להפסיק להתגלגל

היום אנחנו נמצאים כבר במצב שלאחר השבירה. כל אחד מאיתנו הוא שליח המלך שנושא עימו פרוטה מהאוצר הגדול. תפקידנו לבצע את המשימה שהטיל עלינו המלך, ולשוב במהלך חיינו לקשר עם הבורא. כל עוד לא נעביר את המטבע שברשותנו ליעדו, נמשיך לחזור לעולם הזה עוד פעמים רבות. לתהליך זה קוראים המקובלים "תיקון".

משמעות התיקון היא היכולת לצרף לחיינו את ההכרה, שכולנו נמצאים יחד באותו מסע ושואפים למימושה של אותה מטרה. מהלך התיקון מתחלק לשני שלבים עיקריים: בשלב הראשון אנו חוזרים לעולם הזה שוב ושוב ללא הכרת התכלית של חיינו. מטרתו של שלב זה היא להכין את הקרקע לשלב השני, שבו כבר מתעורר בנו הרצון להבין לשם מה אנו חיים. רק לאחר התעוררות זו מתחיל באדם התיקון באופן מודע.

אבל יש ביכולתנו לזרז את התהליך. המקובלים, שכבר עברו את מסלול התיקון, מלמדים אותנו איך לתקן את חלקנו הפרטי. כשנעשה זאת ונעפיל לפסגת הסולם הרוחני, לא נצטרך לשוב ולהתגלגל לעולם הזה.

האר"י הקדוש כותב על כך בספרו "שער הגלגולים": "כל בני ישראל מוכרחים להתגלגל עד שיושלמו בכל אורות הנשמה" (דף י).

השלם שווה הרבה יותר מסכום חלקיו

מטרת לימוד חכמת הקבלה היא לסייע לכל אחד מאיתנו — חלקי נשמת אדם הראשון, לשוב באופן המהיר ביותר למצב האחדות. כאשר כל אחד מאיתנו יתקן את חלקו, הוא יממש את המטרה לשמה בא לעולם ויזכה בתענוג עצום, שהרי השלם שווה הרבה יותר מסכום חלקיו.

עם גמר משימת התיקון יתחברו כל החלקים יחד לנשמה אחת גדולה, נשמת אדם הראשון המתוקנת, ואז יאיר בה אותו אור נפלא ומלא אהבה שרצה הבורא להעניק לה עוד בזמן השבירה. מצב זה נקרא "גמר התיקון".

הבורא יצר עבורנו תכנית הכשרה שמלמדת אותנו לנטוש את הרצון האגואיסטי לטובת אהבת הזולת. כשזה יקרה — נוכל לאהוב באמת.

אין ספור שירים ופיוטים נכתבו על האהבה. אהבה היא אחת המילים הפופולאריות ביותר במנועי החיפוש באינטרנט... אבל מי מאיתנו יודע מהי אהבת אמת? ועם זאת, כולנו רוצים להיות אהובים ולהרגיש שלווה וביטחון. אם ניזכר ברגעים המאושרים ביותר בחיינו, נגלה שהיו אלה הרגעים שבהם אהבנו. אנחנו רוצים לאהוב ולהעניק מכל הלב לבן הזוג, לילדים ולהורים, אולם לא תמיד אנו יודעים איך לעשות זאת.

חכמת הקבלה מסבירה לנו את הסיבה לצורך הפנימי והעמוק שלנו לאהוב ולהרגיש נאהבים, ואת הדרך להשגתה של האהבה הנצחית והמושלמת.

הרצון הוא לאהוב

המקור של כולנו הוא בנשמת "אדם הראשון" שנבראה על ידי הבורא. את הנשמה הזו ברא הבורא מתוך אהבתו אליה, ולכן הרצון הפנימי שטבוע בה הוא לאהוב. כתוצאה מכך, התענוג הגדול ביותר שהנשמה יכולה לחוות הוא תענוג מאהבה. אך כיצד תוכל הנשמה לממש את ההשתוקקות שבה ולאהוב את הבורא?

תכנית ההכשרה

כדי לאפשר לנשמה לאהוב את הבורא, תכנן הבורא "תכנית הכשרה" מיוחדת עבורה, שתפתֵח בה את הרצון לאהוב. בתחילה חילק הבורא את הנשמה לחלקים רבים הנקראים נשמות פרטיות והסתיר את עצמו מפניהן. כל הנשמות קיבלו רצון אגואיסטי, כלומר רצון לקבל אהבה, ואז התלבשו בגופיהם של בני אדם בעולם הזה.

המקובלים מסבירים לנו שהבורא הוא חוק האהבה, אך בחיי היום יום איננו מרגישים את אהבתו, מכיוון שהוא נסתר מאיתנו. לעומת זאת, בני אדם אחרים אינם נסתרים מעינינו, והודות לכך אנו יכולים "לתרגל" בינינו את אהבת הזולת.

באמצעות היחסים בינינו נוכל ללמוד איך להתעלות מעל הרצון שלנו לקבל אהבה בצורה אגואיסטית. כשכך יקרה, נגיע לסיום תכנית ההכשרה ונרכוש את טבעו של הבורא. בשלב זה אנו נחזור אל המצב השלם שבו כולנו אוהבים ומאוחדים כנשמה אחת, ונזכה בתענוג העילאי שרצה הבורא להעניק לנו, תענוג מאהבה ונתינה. אז ישוב הבורא ויתגלה בינינו ונהיה מסוגלים להחזיר לו אהבה, כי כבר למדנו לאהוב איש את רעהו.

כמו הרך הנולד

תכנית ההכשרה שתכנן הבורא עבורנו היא בת מספר שלבים, שבאמצעותם נלמד כיצד להתחבר מחדש עם יתר חלקי נשמת אדם הראשון. ניתן להמשיל את התפתחות הרצון לאהוב לתהליך גדילתו של הרך הנולד. בתחילת דרכו מרגיש האדם את רצונו הפרטי בלבד ורואה בעצמו את מרכז המציאות. הוא זקוק לאהבה ודורש תשומת לב, בדיוק כמו תינוק.

עם גדילתו והתפתחותו של הרצון לאהוב, האדם לומד שכדאי לו לשתף פעולה ולקשור קשרי אהבה עם הסביבה, מכיוון שכך הוא מרוויח את מה שלא יוכל להשיג בעצמו.

ככל שרצונו של האדם גדל, הוא מתחיל להרגיש שיוכל ליהנות אם ינצל את הזולת. נראה לו שיוכל להיות מאושר אם יצליח לשלוט על שאר האנשים ולהשתמש בהם לטובתו האישית, אך עם הגיעו לשלב ההתפתחות הסופי, הוא מגלה שמה שחסר לו יותר מכול הוא היכולת לאהוב ולתת ללא הגבלה, כמו הבורא.

כמו שהורים אוהבים את ילדיהם

אחד התענוגים שגורמים לנו לחוש סיפוק רב ביותר הוא גידול ילדים. לא פעם אנו שומעים משפט כמו: "הילדים הם כל החיים שלי" או "למען הילדים אני מוכן לעשות הכול". ואכן, למרות הקושי וההקרבה הכרוכים בכך, רוב בני האדם מביאים ילדים לעולם ומעניקים להם ממיטב זמנם ומרצם. דווקא האהבה והנתינה לילדים מעניקה להורים סיפוק גדול הרבה יותר מכל תענוג אחר.

אילו אהבנו את כל האנושות כפי שאוהבים ההורים את ילדיהם, היו חיינו פשוטים הרבה יותר, אבל כידוע המצב שונה בתכלית. אז מה עושים? איך מפתחים בליבנו אהבה לאחרים כאילו היו ילדינו?

מי שבאמת מחפש ולא מוותר, מגלה את חכמת הקבלה, השיטה שמלמדת אותנו איך לאהוב באמת. כשנממש אותה, נוכל להתאחד שוב לנשמה אחת ולהגיע לחיבור נצחי עם הבורא.

האדם רוצה להבין את הסיבה למהלך חייו ומתחיל לגשש כעיוור באפלה, כתבי המקובלים משמשים לו כסימני דרך. אחרי שיתגבר על המחסום הפנימי, יגלה סוף סוף את הבורא. מהם ארבעת השלבים לגילוי המציאות הרוחנית? מהו המחסום הפנימי שבנו וכיצד מתגברים עליו?

דמיינו לעצמכם עשרה אנשים שצופים במטוס שטס בשמים. ממרחק הוא נראה להם כנקודה קטנה. כל אחד מהם אוחז בידיו משקפת שמגדילה את המטוס, אולם כל משקפת מגדילה אותו למידה שונה. כתוצאה מכך נוצר ויכוח בין הצופים: האחד קובע שגודלו של המטוס הוא ארבעה מטרים, השני סבור שגודלו עשרים מטרים, השלישי יטען בתוקף שאורכו רק חצי מטר וכן הלאה. כל אחד מהעשרה בטוח שהוא צודק, מכיוון שהוא רואה זאת בבירור בעיניו. אולם המטוס אינו משתנה, הוא הרי נשאר באותו גודל! כל השינויים הם רק תוצאה של מה שרואים הצופים, כל אחד מבעד למשקפת שלו.

את הדוגמא הפשוטה, אך המאוד עמוקה הזו, מביא הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש) בכדי להמחיש לנו כי המציאות היא אחת, אולם אנו הם אלה אשר תופסים אותה בצורה שונה, הכול בהתאם לתכונותיו הפנימיות של המתבונן. ולכן, כל שינוי או התפתחות שיתרחשו בפנימיותנו, יאפשרו לנו לגלות מציאות אחרת.

עולם הפוך ראיתי

חכמי הקבלה מלמדים אותנו שמחוץ לנו קיים כוח אחד ויחיד. כוח זה נקרא "הבורא" והוא מעניק לנו שפע של אהבה וכל טוב ללא הגבלה.

אך אם זה כך, מדוע לעיתים אנו חשים אושר ושמחה ולעיתים אנו עצובים? ולמה יש כל כך הרבה סבל בעולם? הסיבה לרגשות שונים אלו היא שהבורא נסתר מעינינו, לכן כל מה שעלינו לעשות כדי להיווכח שפעולותיו טובות הוא לגלות אותו. אך כיצד ניתן לעשות זאת?

מההסתר אל הגילוי

כדי לגלות את הבורא על האדם לעבור ארבעה שלבים שונים. במהלכם הוא צריך למדוד את התקדמותו על פי שני מאפיינים: האחד — האם מתגלה לי הבורא ככוח היחיד שקיים במציאות? והשני — האם הכוח הזה הוא הטוב המוחלט?

בכל שלב מארבעת השלבים נפתח בפני האדם רובד פנימי ועמוק יותר של המציאות. בשני השלבים הראשונים הבורא עדיין נסתר מהאדם, ולכן שלבים אלה מכונים "שלבי ההסתר".

בשני השלבים הבאים אחריהם הבורא כבר מתגלה לאדם, ולכן הם נקראים "שלבי הגילוי". המעבר מן ההסתר אל הגילוי נקרא "הכניסה לעולם הרוחני".

שלב ההתפתחות הראשון

אדם שעוד לא נולד בו הצורך להכיר את הבורא, אדיש לרוב לבורא ולא מפתח כלפיו יחס כלשהו. הוא חי את חיי היומיום בניתוק מוחלט ממנו, ואף אינו מרגיש בניתוק זה.

רק כאשר מתעורר באדם הרצון להבין לשם מה הוא חי, הוא מתחיל להתעניין בחכמת הקבלה ולומד בעזרתה כיצד להתקדם לעבר הפתרון לשאלתו. כך הוא נכנס לשלב ההתפתחות הראשון הנקרא "הסתר כפול".

שני גורמים נסתרים

בשלב ה"הסתר הכפול" נראה לאדם שהבורא לא קיים, ושכל מה שמתרחש הוא מקרי, תולדה של הגורל העיוור והטבע. מצב זה נקרא הסתר כפול, מכיוון שנסתרים מהאדם שני גורמים — עצם קיומו של הבורא, ופעולתו של הבורא כטוב ומיטיב. אך אם האדם אינו מוותר וממשיך בדרכו לגילוי הבורא, כעבור זמן מה הוא מגיע לשלב השני בהתפתחות, שנקרא "הסתר אחד".

המחסום הפנימי

ההתפתחות הפנימית שעובר האדם על ידי לימוד הקבלה חושפת בפניו את מה שלא ראה קודם לכן. אחת משתי ההסתרות מתגלה לו, והוא רואה שהכול בא מן הבורא. אבל הנתון השני עדיין נסתר מפניו — האדם עדיין אינו מצליח להרגיש שהבורא הוא טוב. לכן המצב שבו הוא נמצא נקרא "הסתר אחד".

האדם שנמצא במצב הזה מגלה שהוא אינו מסוגל עדיין להרגיש את הבורא כטוב ומיטיב, למרות שהוא משתוקק לכך מכל הלב. את המגבלה הפנימית הזו שהאדם מגלה בתוכו מכנים המקובלים "המחסום הפנימי".

לימוד חכמת הקבלה מסייע לאדם בשלב ההסתר האחד, ומנחה אותו כיצד לחדד ולמקד את בקשתו להרגיש את הבורא כטוב ומיטיב. כאשר בקשתו תענה הוא יחצה את המחסום הפנימי ויצא מעולמו הצר אל העולם הרחב, העליון, או במילים אחרות: יעבור מהסתר לגילוי.

שלב הגילוי

לאחר שהאדם נכנס להרגשת העולם העליון, הוא מגלה שכל מה שאירע לו במהלך חייו היה כחלום לעומת מה שמתגלה לו כעת. על כך כתב דוד המלך "היינו כחולמים" (תהלים קכו, א). המקובלים מכנים את השלב הזה בשם "יִרְאָה" מלשון "ראייה", מכיוון שהאדם רואה את פעולת הבורא ומרגיש אותו כטוב ומיטיב.

בשלב השלישי, האדם מצליח לגלות את יחסו של הבורא אליו כטוב, אולם הוא עדיין אינו מסוגל להבין מדוע הבורא אינו מגלה את טובו לכלל האנושות. כדי להבין זאת עליו לטפס למדרגת ההתפתחות הבאה, העליונה מכולן, שנקראת "אהבה".

אהבה

כשהאדם מתעלה למדרגה העליונה ביותר הוא רואה את תכניתו הכללית של הבורא. בדיוק כפי שגילה לגבי עצמו במצב הקודם, האדם מגלה כעת את יחסו האמיתי של הבורא כלפי כלל האנושות. אז הוא מבין שמאז ומתמיד עשה הבורא רק טוב לכל בני האדם. כשהאדם מגלה זאת הוא חש אהבה נצחית כלפי הבורא.

חציית המחסום הפנימי

עם חציית המחסום הפנימי עיני האדם נפקחות וההסתרה מסתיימת. אולם, כל עוד הוא נמצא במצב "הסתר כפול" או במצב "הסתר אחד" הוא מגשש אחר דרכו באפלה. האפשרות היחידה שעומדת בפניו כדי להתגבר על ההסתרה, היא להסתייע ברצון לגלות את המציאות הרוחנית ובכתבי הקבלה האותנטיים כסימני-דרך.

בסיפור גן העדן מתוארים עץ החיים ועץ הדעת. בשני העצים חבויות ההוראות ליצירת הקשר הנכון בין האדם לבורא. מהי המשמעות הקבלית שמסתתרת מאחורי חטא עץ הדעת? מהו מבנה נשמת האדם? וכיצד מתקן המקובל את חטא אדם הראשון?

"מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, טז-יז).

תענוג, איסור, חיים, מוות, חטא, עונש, עץ הדעת ועץ החיים. כל מרכיבי הדרמה הקלאסיים מצויים בסיפור המסתורי של גן העדן. אגדות רבות נרקמו סביב מה שהתרחש או לא התרחש שם. חכמת הקבלה נחלצת לעזרתנו ומספקת הסבר אמיתי במה באמת מדובר.

על פי הקבלה סיפור גן העדן הוא למעשה קובץ הוראות הפעלה לבנייה מחודשת של הנשמה השבורה שנמצאת בתוך כל אחד מאיתנו.

כאמור במאמר "פיצול נשמות" (עמ' 134), לנשמה האחת שברא הבורא קוראים "נשמת אדם הראשון". עם בריאתה נמצאה נשמת אדם הראשון במצב הקרוי "גן עדן". על פי הקבלה, נשמה זו מורכבת מתרי"ג (613) רצונות שמתחלקים לשני סוגים:

א. רמ"ח (248) רצונות זכים שבעזרתם ניתן להתקרב לבורא, ולכן מותר להשתמש בהם. רצונות אלה נקראים בשם "עץ החיים".

ב. שס"ה (365) רצונות גסים שמלכתחילה אסור להשתמש בהם, כי הם מביאים לניתוק מהבורא. רצונות אלה נקראים בשם "עץ הדעת".

חטא שתוכנן מראש

לפי הקבלה, "אסור" פירושו אי אפשר, ו"מותר" משמעותו אפשר. מטרתו של הציווי לאכול מעץ החיים, כלומר, להשתמש ב-248 הרצונות, היא להסביר לנברא באילו רצונות אפשר להשתמש כדי להתקרב לבורא. לעומת זאת, האיסור שלא לאכול מעץ הדעת מורה לו מאלו רצונות עליו להיזהר כדי שלא יתנתק מהבורא.

ואכן, לאחר שאדם הראשון אכל מעץ הדעת, למרות האיסור, התברר לו עד כמה קשה לשמור על הקשר עם הבורא. 365 הרצונות הגדולים שמסמל עץ הדעת מתגלים ואדם הראשון מאבד שליטה. עם זאת, צריך להבין שחטאו של אדם הראשון לא היה מקרי, אלא תוכנן מראש. מטרת החטא הייתה להביא את הנברא למצב שבו יוכל להשתמש לבסוף בכל 613 (תרי"ג) רצונותיו ללא הגבלה.

כתוצאה מהחטא עברו כל הרצונות תהליך של "שבירה", בדומה לפאזל שחלקיו נפרדו ועורבבו זה עם זה, עד שאי אפשר יותר לדעת מה מיקומו של חלק זה או אחר. כך איבד אדם הראשון את היכולת להשתמש גם באותם 248 רצונות שבהם יכול היה להשתמש לפני השבירה.

בתהליך השבירה התחלקה נשמת אדם הראשון לנשמות פרטיות רבות, והן ירדו אל המקום המרוחק ביותר מהבורא, אל "העולם הזה". בכל אחד מאיתנו קיים חלק שבור מאותה נשמה כללית, מאותו אדם הראשון. אמנם כרגע איננו מרגישים זאת, אבל בתוך הנשמה שרדומה בתוכנו מצויים בערבוביה שני סוגי רצונות, "אסורים" ו"מותרים" גם יחד.

בעזרת האור המחזיר למוטב מתחילה הנשמה שלנו להתעורר ולהיבנות מחדש. בשלב הראשון בדרכנו הרוחנית עלינו להפריד בין הרצונות הגסים לרצונות הזכים, בין עץ הדעת לעץ החיים. ואילו בשלב השני של תהליך התיקון אנו רוכשים יכולת מלאה להשתמש בצורה נכונה בשני העצים גם יחד, כלומר, בכל 613 הרצונות שבנשמה — וזוהי מטרת הבריאה.

מן החרמון בצפון אל ים המלח בדרום, מן המלכות אל הבינה — אחת היא ארץ ישראל, ואחת היא הנשמה. על פי איזה חוק רוחני פועלת הארץ שלנו? מהי הגיאוגרפיה הרוחנית של ארצנו? וכיצד נוכל להרגיש את השורשים הרוחניים של ישראל?

חכמת הקבלה מלמדת אותנו את החוק הכללי שלפיו פועלת המציאות כולה — "חוק האהבה והנתינה". האר"י, אחד מגדולי המקובלים בהיסטוריה, כותב בספרו "עץ חיים", שיש מקום אחד בעולם שלנו שמבוסס ובנוי כל כולו על החוק הזה — ארץ ישראל.

לא לחינם היא נקראת כך: המילה 'ארץ' — מלשון 'רצון', ו'ישראל' — מלשון ישר-אל. זהו מקום המיוחד לכל אדם שיש בו רצון להגיע ישר אל הבורא, לתכונת האהבה והנתינה.

על ישראל מאיר כוח עליון מיוחד, שמושך את כל הנשמות החיות בה לאחדות. בדומה לשמש — המאירה בדרך אחרת באזורים שונים, כך שבמקום אחד קר ובשני חם, גם הכוח העליון מאיר בצורה שונה על חמישה אזורים שונים בארץ ישראל.

כתר החרמון

סוג ההארה הראשון נקרא "כתר". הכול מתחיל מהראש, מהכתר. זהו החלק הנעלה ביותר, כמו מחשבה שממנה נולד הכול. אין זה מקרה שהר החרמון מסמל את ההארה הזו. החרמון הוא החלק הלבן, הטהור והגבוה ביותר של ישראל. וכמו שהכתר הוא מקור כל החיים, כך החרמון הוא המקור והראש למים שמביאים את החיים לשאר חלקי הארץ.

שם הרי גולן

ההארה השנייה נקראת "חכמה". החכמה היא החלק שנותן את החיים, והיא מהווה מימוש של המחשבה, של הכתר. "אור החכמה" הוא האור שמביא את החיים לכול, ובלעדיו לא יתקיים דבר. המים שזורמים מהחרמון דרך נהרות ונחלים נאספים למרגלות החרמון, באזור השני בארצנו — רמת הגולן והגליל — והם מסמלים את אור החכמה.

"הוי, כנרת שלי"

ההארה השלישית נקראת "בינה". חכמת הקבלה מלמדת שזהו החלק האצילי והנעלה ביותר.

הארה זו מבטאת את הנתינה המוחלטת, ובעולם שלנו היא מסומלת על ידי הכנרת, מאגר המים שנותן חיים לכל הארץ, ומעביר אותם מבלי להשאיר דבר לעצמו.

ירושלים של זהב

"ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם, וירושלים — באמצעיתה של ארץ ישראל" (מדרש תנחומא, פרשת קדושים, סימן י).

"החיים" שזורמים מהכנרת, מגיעים אל החלק הרביעי שעליו מאיר הכוח העליון, אל מרכז הארץ. בקבלה, החלק הרביעי מכונה "זעיר אנפין" (פנים קטנות).

אם עד כה דיברנו על ראש ועל מחשבות, "זעיר אנפין" יסמל את הגוף על כל חלקיו: לב, ריאות, כבד... זהו ממש "מפעל לייצור חיים" שמביא את כל השפע שהיה במחשבה, בתכנון, אל מרכז הארץ.

לא לחינם במרכז הארץ יש ריכוזים של חקלאות ענפה ושל אוכלוסיה, ואין זה מקרה שכאן מצוי ליבו של העולם, ירושלים. בזוהר כתוב על כך: "וגם ירושלים היא כך בין שאר הארצות כמו לב בין האיברים. ועל כן היא באמצעו של כל העולם כמו לב שהוא באמצע האיברים" (ספר הזוהר, פרשת פנחס). ירושלים מסמלת את "תפארת", שנמצאת ממש במרכזו של "זעיר אנפין".

"ים המוות הכחול בלאט ינוע"

החלק החמישי והאחרון שעליו מאיר הכוח העליון נקרא מלכות, והאזור בארץ שמסמל אותו הוא ים המלח.

ים המלח מייצג את מצבנו האגואיסטי הנוכחי, שבו כל אחד חושב רק על עצמו, ולכן זהו המקום הנמוך ביותר בעולם, מקום שאינו יכול לתת שפע לסביבותיו. אין זה פלא שאת ים המלח מכנים 'ים המוות' — האגואיזם פשוט לא יכול להעניק חיים.

"בשדות האור של ארץ ישראל"

אך למי מיועדים כל המחשבה, האהבה והחיים שהיו בכתר? דווקא ה'מלכות', החלק האגואיסטי ביותר, נוצרה במיוחד כדי לקבל את כל מה שהיה במחשבה, בכתר. זהו החלק שזקוק יותר מכול לחיים ולשפע שיש בכוח העליון. וכשהוא יקבל אותו, ים המלח יהפוך למקור חיים גדול עוד יותר מהכנרת עצמה.

המלכות תתעלה אז ותהפוך מחלק חסר חיים לחלק אצילי ונותן שפע כמו הבינה. את המצב הרוחני המיוחד הזה מכנים המקובלים: מלכות ש"עולה" לבינה.

ואיך כל זה קשור אלינו? כשאנחנו, עם ישראל, נתגבר על האגו המפריד בינינו ונדמה את עצמנו לחוק הרוחני של אהבה ונתינה, נרגיש מיד את שורשינו הרוחניים, את הכוחות שפועלים עלינו, ונפעל איתם בהרמוניה.

אז כל אחד מאיתנו ירגיש כחלק מנשמה אחת גדולה ונצחית, שבה כל החלקים פועלים באחדות ובאהבה. אז נחיה במצב המושלם ביותר — נפסיק להרגיש לחצים מבפנים ומבחוץ ונחווה הנאה אינסופית. זה יקרה מכיוון שנחיה באיזון עם הכוח העליון הפועל על הארץ שלנו, על המקום שנועד לנו, לנשמתנו המאוחדת.

מנהגי ישראל נקבעו על ידי המקובלים — ענקי רוח, שגילו את החוקים הרוחניים שמשפיעים על עולמנו. מתוך השגתם הרוחנית הם קבעו את המנהגים, כסימנים למצבים רוחניים שכל אחד מאיתנו צפוי לעבור באחד מגלגולי חייו. חגי ישראל חלים בסדר מסוים, המותאם לשלבי התיקון שמובילים את הנברא מדרגה אחת לשנייה, ובהם הוא עולה כמו בשלבי הסולם. נתחיל בראש השנה.

"אדם הראשון"

התורה מספרת שהעולם נברא במהלך שישה ימים — שישה מהלכים של שינוי בין אור לבין חושך. ביום השישי נברא "אדם הראשון", וממש לפני השבת הוא חטא וגורש מגן עדן. על פי הקבלה, "אדם הראשון" מציין מצב של שלמות, אחדות של כלל הנשמות. מכיוון שחטא, נתחלקה נשמתו לאלפי חלקים — נשמות — והקשר ביניהם נותק.

בכל אחד מאיתנו נמצאת אחת מאלפי הנשמות האלה. תפקידנו לאחד את כל הנשמות לנשמה אחת — נשמת "אדם הראשון". (ראה מאמר "פיצול נשמות" בעמ' 134) כך נוכל לתקן את "חטאו" ולחזור ל"גן העדן". תקופת ראש השנה מזכירה לנו שעלינו להתחיל ולתקן את נשמותינו עד שתחזורנה למצבן הראשוני, לאחדות.

עשרת ימי תשובה

אדם שמתחיל את התיקון הרוחני שלו, מגלה במהלך עשרת ימי התשובה — שמסמלים עשרה מצבים רוחניים — את הפער בין מצבו לבין המצב שממנו "נפלה" נשמתו. כך, במשך עשרת ימי התשובה הוא מתקן את עשר הספירות שמהן מורכבת נשמתו.

כשהוא מבין את גודל הפער, הוא מבקש כוחות לתיקון ומרגיש שהוא זקוק לכפרה. מצב זה נקרא ברוחניות "יום הכיפורים".

מראש השנה ועד לשמחת תורה

וזוהי סדרת המצבים הרוחניים שעובר האדם: מראש השנה עד יום הכיפורים — מגלה האדם מה עליו לתקן; ביום הכיפורים הוא מבקש כוחות שיעזרו לו להיתקן; בסוכות הוא מקבל את הכוחות הללו ועובר תיקון; ובשמחת תורה הוא מסיים בשמחה את מלאכת איחוד חלקי "אדם הראשון".

מכיוון שמדובר במצבים פנימיים שאינם תלויים בימות השנה, יכול המקובל לעבור שנה שלמה ביומיים גשמיים. קצב השינויים הפנימיים הוא הקובע את אורכו של התהליך. מקובל יכול לחוות מצב שנקרא "ראש השנה הרוחני" גם בכל יום חול רגיל. בסך הכול עובר כל מקובל 6,000 שנה, כלומר, 6,000 שינוי מצבים במהלך חייו, עד שהוא גומר לתקן את נשמתו, את חלק "אדם הראשון" שבתוכו. בכך הוא מסיים את תפקידו ואינו צריך להתגלגל עוד.

מושג בקבלה: ספירה

ספירה — מלשון ספיר, אור שמאיר ונוצץ. במבנה השלם של הנשמה קיימות עשר הספירות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. עשר ספירות אלו מהוות את עשר תכונות הנשמה, ודרכן מורגש האור העליון.

מושג בקבלה: נשמה

כל נשמה היא חלק מתוך פאזל שלם שנקרא "הנשמה כללית" או "נשמת אדם הראשון". רק כאשר האדם יתחבר ליתר החלקים שבפאזל, ויממש את חלקו בתמונה הכללית, הוא ירגיש את האור העליון ששורה בנשמה השלמה.

יום הכיפורים הוא חג של חשבון נפש שעושה כל אחד. רבים מאיתנו נוהגים לבקר בבתי הכנסת ביום זה, ללבוש לבן ולעלות לתורה. עובדה מעניינת היא, שלפי המסורת, נוהגים לקרוא ביום הכיפורים בספר יונה. מדוע הנהיגו המקובלים קריאת סיפור צדדי לכאורה ביום הכיפורים?

סיפורו של יונה

מה הקשר בין אחד הימים החשובים בלוח השנה היהודי לבין שליחותו של יונה לאנשי נינווה, עַם שאינו יהודי?

גיבור הסיפור, יונה בן אמיתי, הוא החמישי מתוך שנים-עשר הנביאים. יונה הצטווה על ידי הבורא ללכת אל נינווה, בירת אשור, ולבשר לתושביה שהם עשו את הרע בעיני הבורא. בצעד חריג לאנשי הנבואה יונה דוחה את המשימה, בוחר לעלות לאנייה בנמל יפו ולברוח לתרשיש (עיר עתיקה לחוף הים התיכון). בלב ים נקלעה האנייה לסערה גדולה, מלחי האנייה נאבקו בים השוצף והגועש, והטילו פור כדי לברר מי אשם בהתפרצות הסערה הנוראה. הגורל אמר את דברו, ויונה — היהודי היחיד בספינה — נמצא אשם.

בתשובה לשאלותיהם סיפר יונה שהוא בן לעם העברי, וכי הוא בורח מהבורא. המלחים פנו אל יונה ושאלו אותו איך ייחלצו מן הסערה שאליה נקלעו בגללו. בפרץ פתאומי של אומץ ואחריות ציווה עליהם יונה לזרוק אותו לים.

לאחר שהושלך למים, נבלע יונה על ידי דג ושהה בקרבו שלושה ימים ושלושה לילות. במהלך שהותו במעי הדג פנה יונה אל הבורא בתפילת הודיה ובתחינה לסליחה. הוא יצא ממעי הדג והפעם לא נמלט מן המשימה שהוטלה עליו על ידי הכוח העליון. הוא העביר לתושבי נינווה את המסר, שמקץ ארבעים יום עתידה העיר להיפגע. תושבי העיר — והמלך בראשם — קיבלו את עצת הנביא, וניצלו.

הסיפור שמאחורי הסיפור

אם נפנה למקורות הקבליים, נגלה את משמעותו הפנימית של הסיפור הציורי המפורסם. יונה היה נביא. משמעות המילה "נביא" לפי הקבלה היא אדם שהתעלה לדרגה רוחנית גבוהה, זכה לגילוי והגיע למעמד שבו הוא "מדבר עם הבורא". כלומר, הוא גילה את הכוח העליון הפועל במציאות ומבין את התכנית הכללית של הטבע.

הנביא "קיבל פקודה מהבורא" ללכת אל העיר נינווה ולהסביר לאנשיה, מה עליהם לעשות כדי להתקדם אל החיים הטובים בדרך הבטוחה והפשוטה ביותר. אבל במקום ללכת לנינווה ולספר להם את שנמסר לו מלמעלה, מחליט יונה שהדבר בלתי אפשרי. הוא בוחן את המשימה שקיבל מהבורא לפי הבנתו הנוכחית ודעותיו הקדומות, וקובע כי המשימה קשה מדי — הוא חושב שעמי העולם לא יקשיבו לו. לכן הוא מסרב ומנסה לברוח.

אבל כיהודי יש לו תפקיד ייחודי במציאות, ועליו למלא אחר המשימה שקיבל. לא ניתן לברוח מקיום חוקי הטבע העליון. כדי לאלץ את יונה לבצע את משימתו, מופיעים כוחות הטבע בדמות סערה שאין סיכוי להינצל ממנה.

הכוחות השונים שעומדים לכאורה לעזרתו של יונה — רב החובל, המלחים וכיוצא באלה — אינם יכולים לסייע לו, ולכן הוא מושלך לים. טביעתו הגופנית מסמלת את התנגדותו הפנימית ואת הידרדרותו הרוחנית. הדבר היחיד שיכול להצילו כעת הוא ביצוע המשימה, כלומר, להביא את התיקון לאנשי נינווה. אם יעלה את חשיבות המשימה מעל לכל דבר אחר בחייו, יוכל יונה להצליח במימוש תפקידו.

איך כל זה קשור אלינו?

סיפורו של יונה הוא משל למשימתו של עם ישראל כלפי העולם כולו: להציל את האנושות מדרך הייסורים ולהביאה אל חיים שלמים ומאושרים. למרבה הצער, העם מתמהמה בביצוע משימתו החשובה. אנו מנסים לשווא "להימלט באניות" למקומות מפלט שונים על פני כדור הארץ ונדחים משם, ממש כמו יונה. דווקא ביום הכיפורים, תקופה שבה מקובל לעשות "חשבון נפש", על עם ישראל להבין ולקבל עליו את משימתו.

תפקידו של העם היהודי

בזמננו, משימתו של יונה הופכת רלוונטית יותר מאשר אי פעם. היום, עמים רבים מתחילים להרגיש שיש לנו, היהודים, תפקיד מכריע בעולם, אך אנחנו לא מבצעים אותו. הם חשים עמוק בתוכם שיש בידינו דבר חשוב שאיננו מוסרים להם, ולכן הם מאשימים אותנו בכל הצרות שבעולם. אכן, בידינו נמצאת השיטה לאהבה ולחיבור אמיתיים — חכמת הקבלה — יהיה עלינו להשתמש בה כדי להגיע לאיחוד בינינו, ובהמשך נוכל להעניק אותה לאומות העולם. אז יתפשטו בעולם כולו אושר, שלום ואהבה.

מושג בקבלה: שכר ועונש

המושגים "שכר ועונש" בקבלה קשורים למטרה הרוחנית שאותה האדם שואף להשיג: "שכר" מוגדר ככל מה שמקדם אותו למטרתו הרוחנית, ואילו "עונש" הוא כל מה שמרחיק אותו ממנה. הריחוק מן המטרה או הקִרבה אליה הם המגדירים את מצבנו כ"שכר" או כ"עונש".

מושג בקבלה: תפילה

להתפלל, מלשון להפליל, לדון את עצמו. לאחר שדן את עצמו ורואה כי טבעו הוא אגואיסטי, פונה המקובל מעומק ליבו לבורא, בבקשה שישנה את טבעו לטבע הנותן. צעקה זו היא, ורק היא, נקראת תפילה. בעזרת תפילתו שואף המקובל להידמות לבורא, להיות כמוהו — טוב ומטיב לזולת.

מושג בקבלה: מהי מצווה?

נהוג לחשוב ש"מצוות" הן פעולות פיזיות שמוטל על עם ישראל לקיים. אך ספר הזוהר מלמד ש"מצוות" הוא מושג רוחני שמתייחס לנשמת האדם. הוא מסביר לנו שהנשמה שלנו כוללת תרי"ג (613) רצונות. בתחילת הדרך הנשמה "מקולקלת", כלומר, הרצונות שלנו מכוונים לתועלתנו האישית בלבד (אגואיזם).

במהלך התפתחותו הרוחנית מתקן האדם את נשמתו: הוא מתקן כל רצון ורצון ומשתמש בו לטובת הזולת (אלטרואיזם). תיקון כל רצון מכונה "עשיית מצווה", ולכן נאמר שעל ה

מבחינה רוחנית מסמל חג הסוכות את אחד הרגעים המכריעים בהתפתחות האדם — תחילת כניסתו של האור אל תוך נשמת האדם. האור העליון שצריך למלא את הנשמה נקרא "תורה". ההתמלאות באור התורה מכונה "שמחה", ומכאן שמו של המעמד המיוחד — החג שבא אחרי סוכות, "שמחת תורה".

המידות והמראה החיצוני של הסוכה ידועים לנו מחכמת הקבלה, בדומה לכל שאר המצוות. "המצוות" הן חוקי העולם העליון, שאנו מבצעים בהתאמה בעולם שלנו, כהשתקפות של החוקים הרוחניים שהן מייצגות. המקובלים, שממלאים "מצוות" אלה באופן רוחני, בנשמות שלהם, חשים את כל החגים כצורת קיום עליונה, שלמה ונצחית. עם זאת חשוב להדגיש, שפעולות פיזיות אינן משפיעות כלל על רוחניות האדם. הקשר בין האדם לבורא עובר אך ורק דרך ליבו של האדם, ולא דרך גופו.

פעולה רוחנית יכולה להיעשות רק על ידי אדם שרכש "מסך" — כוח התנגדות מעל לרצונותיו האגואיסטיים, והשיג כבר את היכולת לקבל את התענוג הנקרא "אור הבורא". כל פעולה שנעשית מתוך כוונה אמיתית לתת, היא פעולה רוחנית. ואילו אותה הפעולה ממש, הנעשית לשם הנאה עצמית, היא גשמית ואגואיסטית.

מה מציינת הסוכה מבחינה רוחנית?

ה"סוכה" מסמלת את מבנה הכלי לקבלת האור ואת תכונותיו, את הנשמה. כדי שהנשמה תוכל לקבל לתוכה את האור העליון, עלינו לבנות בתוכנו מערכת רוחנית שנקראת "סוכה", שתשקף את יחסי הגומלין שלנו עם האור המקיף אותנו.

כל עוד הנשמה נמצאת בתהליך התיקון, היא אינה מוכנה לקבל את האור העליון במלואו, והוא נשאר סביב לה, מחוץ לה, ומכאן שמו "אור מקיף". על מנת שהאור יוכל להיכנס ולמלא את הנשמה, היא צריכה להשתוות בתכונותיה לתכונות האור. על האדם להתעלות מעל האגואיזם שבו ולהידמות לתכונת הנתינה — תכונת האור.

חוקי הקמת ה"סוכה" מסמלים את האופן שבו הנשמה הופכת דומה בתכונותיה לתכונות האור. אדם שרוצה להתקדם בדרכו הרוחנית מבקש רק איחוד ואהבה עם הבורא, ולא את התענוג ממנו. אך תחילה עליו לבקש כוחות התנגדות לאגואיזם, כוחות להתקין "סכך" אמיתי על הסוכה שבנה. עבודתו של האדם בעת בניית ה"סכך", מסמלת את בניית ה"מסך" הרוחני לשם "סיכוך" התענוג האגואיסטי שבא מהרגשת הבורא.

במידה שבקשתו של האדם מכוונת כולה לנתינה ואהבה, האור המקיף יתקן את נשמתו ויקנה לו את היכולת להתעלות מעל רצונותיו האגואיסטיים. כוח "הסכך" יאפשר לאדם לקבל אל נשמתו את ה"אור העליון" — "אור החכמה" במלואו. במצב זה האדם הופך שווה לבורא בכל תכונותיו ומתאחד עימו באהבה נצחית. זוהי השמחה האמיתית — שמחת התורה.

על טעם ועל ריח

ארבעת המינים מציינים ארבעה סוגי מצבים שהאדם חווה במהלך דרכו הרוחנית. ה"טעם" מסמל את הרגש וה"ריח" מסמל את השכל: לעיתים האדם מוצא בה "טעם וריח", כלומר, הרוחניות נראית לו חשובה גם ברגש וגם בשכל. להרגשה זו קראו המקובלים "אתרוג". "לולב" מתאר את המצב שבו האדם מוצא "טעם" אבל לא "ריח", כלומר, חסרה לו ההבנה. "הדסים" הוא המצב שבו יש "ריח" אבל אין "טעם" — האדם מבין את חשיבות הרוחניות, אבל לא מצליח לחוש בה. ולעיתים האדם לא מוצא "טעם וריח" ברוחניות — לא מבין אותה ולא חש בה — ומצב זה נקרא "ערבות".

המקובלים מסבירים שהאדם צריך להתמיד בדרכו הרוחנית ולהתקדם תמיד לכיוון הבורא, גם אם הוא לא תמיד מוצא בה "טעם וריח". האפשרות לצרף את כל סוגי המצבים לכיוון אחד, תעניק לנברא את היכולת לקבל תענוג אמיתי בכל מצב וללא שום תנאי.

חנוכה הוא חג שמהווה נקודת אור במהלך השנה. ובאמת, אם נעצום עיניים לרגע וננסה לחשוב על הזיכרונות הראשונים מהחג, תצוף המילה אור. חנוכה הוא חג שופע סמלים ומושגים שאיתם גדל כל אחד מאיתנו. אבל לחנוכה יש גם משמעות קבלית רבת חשיבות, שהשתרשה בהוויה שלנו לאורך הדורות והיא תקפה וחשובה לחיינו גם היום.

במרכזו של חג החנוכה עומד רעיון רוחני יסודי, חוק טבע שמנהל את חיינו ולא ניתן להתעלם ממנו. רעיון זה מסביר בפשטות, שתכליתו של כל אחד מאיתנו היא להתעלות מעל ל"חשבונות" העולם הזה, מעל האגו, כדי למשוך עלינו את השפעת הכוח העליון. האמצעים שעומדים לרשותנו כדי לעשות זאת הם החיבור בינינו ואהבת הזולת. זהו המסר הפנימי של חג החנוכה.

הצרות באות מהבית

לפני 2,200 שנה בערך, בחבל ארץ יפיפה, במודיעין, התרחש מאבק איתנים על הערכים הרוחניים שסביבם התלכד עם ישראל לאורך כל הדורות. הרוחות בממלכת יהודה סערו בשעה שעתיד האומה הישראלית הונח על הכף.

בנוף ההררי של יהודה פעלו דמויות מרשימות, ענקי רוח בעלי עוצמה פנימית. מעל לכולם מתבלטת דמותו של מתתיהו, מנהיג המכבים והוגה מרד החשמונאים. מתתיהו בן יוחנן היה כהן בבית המקדש השני, מקובל ומנהיג רוחני.

ממרום השגתו הרוחנית, היה ברור לו שעתידה של יהודה תלוי בשמירה על יסודותיה הרוחניים שקיימו את עם ישראל עוד מימי אברהם. הוא חש חובה לעצור את ההידרדרות בראותו את אחיו מתייוונים, מפנים עורף ומתכחשים לערכים הרוחניים שהנהיגו המקובלים לאורך כל הדורות.

מתתיהו, שהבין כי מקור הצרות הוא כמו תמיד מבַּיִת, ראה בכאב איך עם ישראל מתרחק משורשו הרוחני. הוא קם והחליט לעשות מעשה לפני שיהיה מאוחר מדי. הוא בחר לרכז את המאבק במתייוונים, בני השכבות הגבוהות בירושלים. בדרך עקיפה הוביל מאבק זה למלחמה כוללת נגד השלטון היווני.

מלחמה על הרוח

מתתיהו היה כהן גדול, תואר שמסמל את המדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר שאליה מסוגל להגיע האדם. הוא ובניו היוו מדרגה רוחנית שלמה, ואספו אליהם את כל האנשים שבער בהם הרצון לרוחניות. הם ראו בעצב את האגו שמתעצם בעם וגורם להתייוונות ואת הנהייה אחרי תרבות יוון החיצונית. בשונה מהמתייוונים שאימצו לחיקם את יסודות התרבות היוונית והסתפקו בהבנת המציאות באמצעות השכל וההיגיון הקר, השתוקקו המכבים להרגיש את המציאות השלמה והנצחית, זו שמעבר לשכל. מאוחדים באהבת הזולת, הם יצאו "למלחמה על הרוח", מאבק קיומי על יסודותיו הרוחניים של העם. במלחמת גרילה רוחנית זו הם ניצבו מלוכדים, מעטים מול רבים.

מעטים מול רבים

מתתיהו, בניו ושאר המצטרפים לקריאתו " מי כמוכה באלים י'" (מכב"י), יצאו למלחמה נגד המתייוונים והיוונים, מלחמה על השגת הכוח העליון. יהודה המפולגת של אותם זמנים מסמלת את תהליך התיקון הפנימי שחייב כל אדם לעבור במהלך חייו. גם הביטויים "מסרת גיבורים ביד חלשים", ומלחמת "מעטים מול רבים" אינם מתייחסים לגופים הגשמיים שלנו, אלא מסמלים תהליכים פנימיים שעוברות הנשמות.

לפי עיקרון זה "מעטים" מסמלים רצון קטן לרוחניות שנדלק בליבו של כל אחד מאיתנו, ו"רבים" מסמלים את הרצון הגדול, האגואיסטי והדעתני שקיים בנו באופן טבעי. זו הסיבה שמלחמת "מעטים מול רבים" מאפיינת את חג החנוכה כסמל להתעוררות הרוחנית שלנו.

השיטה הבדוקה

2,173 שנה אחרי מרד המכבים התהליך מתקרב לשלביו המכריעים. כיום אנו נמצאים במצב דומה ליהודה המפולגת של אותם ימים. שיטות הפילוסופיה וההיגיון שהביאו היוונים לעולם פשטו כבר מזמן את הרגל, והסבל שמביאה הרדיפה אחרי הדעת והאגו מתגלה לכולנו. האגו שממשיך לגדול ללא הפסק, הגיע כיום לשיא התפתחותו וגורר את כולנו למשבר עולמי בכל תחומי החיים. אמנם חזרנו מהגלות לארץ ישראל, אך אנו חיים כאן בגלות רוחנית ומתנהגים כמו אוסף של מתייוונים מודרניים. נותר רק ניצוץ קטן של אור בליבו של כל אחד מאיתנו, שקורא לנו לאהבת הזולת ולחיבור.

כשנצרף את הניצוצות האלה לאבוקה אחת, נוכל לשנות את מצבנו ולהיחלץ מתוך המשבר המקיף. את השינוי הזה צריכים להתחיל אלו שבליבם כבר פועם הרעיון הרוחני — עם ישראל, אנחנו. עלינו לקום באומץ, להתאחד באהבת הזולת על פני האגו שגדֵל, כפי שעשו המקובלים שקדמו לנו.

בכוחה של חכמת הקבלה לעזור לנו למצוא בתוכנו את ניצוץ האור הזה ולזכות ל"נס החנוכה", אז יאיר האור ויתקן את הכול. את זה מסמל חג החנוכה, חג שהוא סמל לחיים חדשים — רוחניים.

הידעת?

משפט פיתגורס: את תרבותם העיונית הענפה פיתחו היוונים הקדומים על בסיס ידיעות ששאבו מראשוני המקובלים. בספרו "על האמנות הקבלית" כתב ההומניסט הגרמני רויכלין: "מורי, פיתגורס, אבי הפילוסופיה כנראה קיבל את תורתו מהיהודים ולא מהיוונים, והוא הראשון שתירגם את המילה קבלה, שלא הייתה ידועה בזמנו, למילה היוונית פילוסופיה".

"מעוז צור ישועתי. לך נאה לשבח. תיכון בית תפילתי. ושם תודה נזבח. לעת תכין מטבח. מצר המנבח. אז אגמור בשיר מזמור. חנוכת המזבח".

"מעוז צור ישועתי" הוא שיר בעל משמעות קבלית מיוחדת, שבו מהלל האדם את הבורא על התנאים שהכין הבורא עבורו. שיר זה שמופיע בסידור התפילה, מתאר תנאים מיוחדים שמאפשרים לאדם לצאת למסע פנימי אל עבר הבורא. הוא יוצא לדרך רצופה עליות ומורדות, שמלווה בסערת רגשות ובמלחמה פנימית מתמדת. בשיאו של המסע מתאחד האדם עם הבורא בקשר של אהבה. נפרט בקצרה את כל אחד משלבי המסע:

מעוז צור ישועתי

בתחילת מסעו הרוחני, האדם מגלה שטבעו הוא אגואיסטי. טבע אגואיסטי זה הוא שמונע ממנו להתעלות ולהרגיש את העולם הרוחני. בשל כך פונה האדם אל הבורא בבקשה להציל אותו מהאגו שחוצץ ביניהם.

לך נאה לשבח

האדם מבין כבר שכל ההפרעות בחייו נשלחו אליו במכוון על ידי הבורא בעצמו. הוא רואה שבזכות הפרעות אלה נוצר בינו לבין הבורא קשר, ועל כך הוא משבח אותו.

תיכון בית תפילתי

באמצעות תיקון הרצונות האגואיסטיים שבלב האדם הוא הכין את בית תפילתו לבורא.

ושם תודה נזבח

האדם חווה קשיים במהלך ההתפתחות הרוחנית. הוא מגלה, שכשהוא מתגבר על הקשיים, שאותם מסמלים "היוונים" שבתוכו — הוא רוכש חכמה. על פני קשיים אלה הוא בונה את הקשר עם הבורא ומגלה שכל ההפרעות הן בעצם "עזר כנגדו", אמצעי לקרב אותו ולחזק את הקשר שלו עם הבורא. דווקא מתוך ההפרעות הוא מתקרב למטרה הנצחית.

לעת תכין מטבח

כשהאדם מגלה שהבורא הוא היחיד שיכול לעזור לו, זה מחייב אותו לפנות אליו, וכך הוא זוכה למגע עימו.

מצר המנבח

האדם כבר מבין שאת הקשר עם הבורא הוא הצליח ליצור רק בזכות היותו שקוע בתחילת הדרך ברצונות האגואיסטיים, שאותם הוא מכנה "שונאים". אבל דווקא רצונות אלה שגילה בתוכו הם שעוזרים לו לגלות את אהבת הבורא כלפיו. אז נעלמים השונאים ומערכת היחסים מתהפכת משנאה לאהבה.

אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח

ליבו של האדם, היינו כל רצונותיו, מתמלאים באהבה, ואת האהבה הזו האדם מבטא בשיר הלל, שמקרב אותו לדבקות בבורא.

בית המקדש

על פי חכמת הקבלה, המושג "בית" מסמל את רצונותיו של האדם, והמושג "קודש" מסמל את תכונת הנתינה לזולת. אדם שתיקן את כל רצונותיו — משימוש לתועלת עצמית, לשימוש לטובת הזולת — הוא אדם ש"בנה את בית המקדש" הפנימי שבתוכו.

אור

הרגשתו של אדם את הכוח העליון מכונה "אור". האור נמצא בכל מקום, בכל רצון שלא נשלט על ידי תכונת האגו — האהבה העצמית. אדם שמתקן את עצמו וממיר את האהבה העצמית שבו לאהבת הזולת, מתמלא בהרגשה חדשה שנקראת "אור".

הדלקת נרות

הדלקת הנרות מסמלת תהליך פנימי באדם שבו הוא מפתח ומרחיב, שלב אחר שלב, את הקשר שלו עם הכוח העליון עד למצב השלם שנקרא "חנוכייה". פעולת הדלקת הנרות מיועדת להזכיר לנו שאנו צריכים להדליק את נרות החנוכה גם בליבנו.

נס

התגלות הכוח העליון לאדם מכונה "נס". גילוי זה חושף בפניו זווית ראייה חדשה, שונה מהאופן שבו ראה את הדברים עד כה. אותו אדם מגלה שהמציאות סביבו מושלמת, שתמיד הייתה כזו, ורק טבעו האגואיסטי מנע ממנו להרגיש זאת.

חנו-כה

המילה חנוכה מורכבת מהצירוף "חנו-כה" ומסמלת חנייה, מעבר בין שני שלבים בהתפתחותו הרוחנית של האדם. זהו זמן מיוחד של התכנסות פנימה וחידוש כוחות לקראת חלקו השני של המסע הרוחני.

פך השמן

"פך השמן" הוא סמל להתעוררות ראשונית בלב האדם לחיפוש הקשר עם הכוח העליון, עם הבורא.

לאורך דורות, נעזרו המקובלים בדרך התפתחות האילן, כדי לספר לנו על התהליך הרוחני שעובר האדם. הם תיארו את ט"ו בשבט כחג המסמל את נקודת השיא שאליה תגיע הבריאה כולה, והמשילו את הנקודה הזו לעץ הנותן פרי בשל.

עוד במאה ה-16 קיבל ט"ו בשבט משמעות מיוחדת על ידי מקובלי צפת, שאף קבעו את "סדר ליל שמחת האילנות". ביום זה נהגו המקובלים לשבת וללמוד מתוך ספר הזוהר, ללבוש בגדי חג, לקשט את השולחנות בפרחים ובענפי הדסים ולערוך אותם עם שפע פירות ארץ ישראל ויין.

המקובלים קבעו את ט"ו בשבט כסמל להזדמנות שיש לכל אחד מאיתנו, לקטוף את הפרי הטוב ביותר שמחכה לנו — חיים רוחניים.

הפרי המיוחל

אם נסתכל על חיינו, נראה שהשאיפות שלנו משתנות ללא הרף: מה שהיה הפרי של אתמול, מתחלף היום במטרה אחרת וכבר אינו נראה מושך כבעבר. החיים שלנו הם למעשה מרדף אינסופי אחר האושר, מרדף שפעמים רבות מעורר בנו תסכול ואכזבה.

לכן, בנקודה מסוימת, אנו מתחילים לחוש שהעולם הופך ללא מספק ולקטן מדי. דומה שיש דבר מה בתוכנו שאינו נותן לנו מנוח, אלא דוחף אותנו לחפש בכל רגע פרי גדול ונעלה יותר.

צמיחה: הוראות הפעלה

לאורך ההיסטוריה עמלו המקובלים כדי להתאים את חכמת הקבלה לזמן שבו היא תהיה חייבת להתגלות ברבים — לזמננו. בדורנו, היה זה ממשיך דרכו ובנו של בעל הסולם, הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), שכתב לנו הוראות הפעלה מעשיות ופשוטות לחיים טובים יותר.

באיגרת מיוחדת שכתב לתלמידיו, הקביל הרב"ש את התפתחות האדם לתהליך התפתחות האילן. הוא תיאר בפירוט ובבהירות את כל אחד מן השלבים שעלינו לעבור מהרגע שבו אנו פוגשים בחכמת הקבלה. את המפגש של האדם עם הקבלה הוא תיאר כזמן זריעת הגרעין באדמה. את השלב שבו נגיע לדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר הוא תיאר כרגע שבו יניב העץ את הפירות הבשלים. בין שתי נקודות אלה עובר האדם תהליך התפתחות רוחני. את שלבי הביניים בתהליך הקביל הרב"ש לפעולות שאנו מבצעים בעת גידול האילן.

זריעה — כפי שקרקע פורייה משפרת את סיכויי הזרע לנבוט, כך על האדם "לזרוע את עצמו", בסביבה שתספק לו את התנאים המתאימים ביותר לצמיחתו הרוחנית.

זיבול — כפי שמדשנים את הקרקע כדי להפרותה, כך בהדרגה מגדיל האדם את חשיבותה של הרוחניות בחייו. מכל רצונותיו הוא יממש רק את אלה שמועילים להתפתחותו הרוחנית.

איבוק — נהוג לכסות את שורשי העץ החשופים בעפר על מנת להגן עליהם ממזיקים. באותו אופן, על האדם להיעזר בעצות המקובלים ולהתעלות באמצעותן מעל הספיקות שעולים בו בדרכו הרוחנית.

כרסום — חותכים מהעץ את הענפים היבשים שלא יוכלו להניב פירות. בדרך הרוחנית עלינו להסיר מעצמנו את כל ההשפעות, המוסכמות והדעות הקדומות כלפי המציאות — שאותן מסמלים הענפים היבשים — ולדאוג רק להשפעות ודעות שיביאו אותנו להשגת הפרי הרוחני.

כשהקרקע פורייה

כמו האילן, כך גם אנו ניצבים על האדמה, מכים בה שורשים וצומחים מעלה אל הרוחניות. אנו מתחילים את התפתחותנו הרוחנית כגרעין קטן שמתעוררת בו השאלה "מה הטעם בחיינו?" ואז אנו כבר בשלים לצמוח אל הכרת המציאות הרוחנית. עם ההתפתחות, אנו מוצאים תשובה לשאלות מהותיות ששאלנו במהלך חיינו ואף יותר מכך — אנו מגיעים לדרגה שבה אנו מרגישים את הכוח העליון במלואו ומתאחדים עימו.

גן עדן

"גן" מסמל את כלל הרצונות שבאדם, "עדן" הוא האור העליון שממלא את רצונות האדם לאחר שהוא מתקן אותם. אז הוא פורץ מהמגבלות של חמשת חושיו, ומרגיש את העולם הרוחני, את "גן העדן". אדם שמגיע להרגשה כזו חש שהכוח הכללי שפועל עליו הוא טוב ומלא אהבה. חשוב לדעת שכדי להגיע להרגשת "גן עדן" אין האדם צריך למות ולעזוב את גופו, אלא עליו לעשות זאת במהלך חייו בעולם הזה.

שורש וענף

"שורש" הוא הסיבה ו"ענף" הוא התוצאה שנובעת ממנו. שורשיו של העץ נסתרים באדמה ואילו ענפיו גלויים. באופן דומה מתקיים קשר בין העולם שלנו, המכונה עולם התוצאות, לבין העולם הרוחני, שהוא עולם הסיבות. לכן, הדרך היחידה לחולל שינוי אמיתי בחיינו היא לעלות במעלה הסולם הרוחני עד לעולם השורשים — עולם הסיבות, ולהשפיע מתוכו על כל הקיים בעולם הזה — על הענפים.

עץ הדעת

"עץ הדעת" מסמל מדרגה רוחנית גבוהה מאוד, דרגה שבה משיג האדם את "מחשבת הבריאה". כשהאדם מגיע למצב כזה הוא משתווה בתכונותיו לבורא, ואור אינסופי ממלא את כולו בידיעה נפלאה אודות המציאות השלמה.

מהי "קליפה" ברוחניות?

הקליפה שעוטפת את הפרי שומרת עליו עד שיבשיל. בדומה לפרי גם האדם נשמר על ידי "קליפה", שמגנה על התפתחותו הרוחנית ומסייעת לו. תפקיד הקליפה להיות "עזר כנגדו", כי "לא טוב היות אדם לבדו" — ללא הבורא. הקליפה נוצרה כדי לעזור לנו לתקן את מצבנו, להיות לנו לעזר. היא דוחפת אותנו להציב מטרות ולשאוף לדברים שנדמה כי יביאו לנו הנאה ואושר, וזאת רק כדי שנגלה כי האושר האמיתי והתענוגים הגדולים ביותר נובעים דווקא מהקשר עם הבורא.

מגילת אסתר כתובה כמחזה מרתק שיש בו כל מה שצריך: גיבור ונוכל, מלך ומלכה, קנוניה מסוכנת וסוף טוב. הקבלה רואה בסיפור המגילה משמעות פנימית, שהיא הרבה מעבר להיסטוריה ושונה ממה שמקובל לחשוב.

חג פורים הקבלי הוא שורשו הרוחני של חג הפורים כפי שאנו מכירים אותו, הוא מסמל את המדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר שאליה נגיע כולנו ולכן מכונה בשפת הקבלה: גמר תיקון. המצב הרוחני הנעלה הזה, מתואר כהרגשה של אהבה אינסופית שמתפשטת באדם כלפי הזולת. לכן מזוהה פורים עם תחושת השמחה.

מחזה תיאטרון, או מדריך למסע רוחני?

כמו במחזה תיאטרון מסוגנן ומנוסח היטב, נפרסת בפנינו יריעה מרתקת בת מספר מערכות. במקרים רבים מתעלה סיפור המגילה לרמות שלא היו מביישות סרט מתח מעולה. קונספירציות, שליטה, תאווה, ניסיון לרצח שנכשל, לצד מלכה בעלת השפעה ומלך בעל עוצמה, שכולם רוצים להתקרב אליו.

כל אלה מצטרפים לשני גיבורים טיפוסיים — "הרע" ו"הטוב" — שנאבקים ביניהם, והכול מסתיים כמובן ב-happy end שאחריו מגיעה חגיגה גדולה. חכמת הקבלה מתארת את המתרחש מאחורי הקלעים, ורואה בסיפור המגילה מדריך למסע רוחני שאליו יכול לצאת כל אחד מאיתנו.

פתח דבר: גילוי ההסתר

נתחיל מהסבר השם מגילת אסתר: מגילה — מלשון גילוי; אסתר — מלשון הסתר; כלומר, גילוי ההסתר. קריאה במגילה כאשר אנו מצוידים בכלים הנכונים, הופכת עבורנו את הסיפור מחוויה תיאטרלית למדריך הפעלה מפורט ומדויק. מדריך זה משרטט עבורנו בעזרת דמויות וסמלים בעלי משמעות פנימית עמוקה, את התהליך המרתק של המעבר ממציאות שבה העולם הרוחני נסתר מאיתנו, לחיים שבהם העולם העליון נגלה לעינינו.

כדי להבין את המחזה ואת משמעותו, עלינו להכיר תחילה את הנפשות הפועלות, את השחקנים שמשתתפים בהצגה. כל דמות שמופיעה בסיפור המגילה היא בעלת תפקיד, ועל פי חכמת הקבלה היא מייצגת תכונה או רעיון מסוים.

מערכה ראשונה

בתחילת המגילה אנו פוגשים בבמאי של המחזה, המלך. הוא זה שמנווט את הדמויות השונות ומפעיל אותן, והן כולן רוצות להיות קרובות אליו. במחזה שלנו המלך מסמל את הכוח העליון, את הבורא. תכניתו של המלך היא להתגלות לנו דרך סיפור המחזה.

בפתיחת המגילה מספרים לנו על משתה ממושך בן מאה ושמונים יום. שישה חודשי חגיגה בבית המלך נשמעים כמסיבה שאף אחד לא היה רוצה להפסיד, אולם, כאמור, לדברים יש משמעות עמוקה יותר. בקבלה מסמל המשתה הזה את סיומה של תקופה אחת בחיי האדם ואת תחילתה של תקופה חדשה. כל תקופה כזו מסמלת מדרגה רוחנית שהאדם צריך עבור בדרכו לגילוי העולם הרוחני. במילים אחרות, המשתה מסמל את שלב המעבר של האדם מדרגה רוחנית אחת לדרגה רוחנית מתקדמת יותר.

ושתי ואסתר — עבר והווה

המלך אחשוורוש מזמין למשתה את ושתי אשתו, אבל היא מסרבת להופיע. במחזה שלנו ושתי מייצגת את התקופה הקודמת, את המדרגה הרוחנית שאותה כבר עברנו. זו הסיבה שכבר בתחילת המחזה היא נעלמת מהתמונה ואינה משתתפת יותר במערכות הבאות. את מקומה של ושתי תופסת אסתר, שמבטאת במחזה את המדרגה הרוחנית החדשה, את הקשר הרוחני החדש שאליו אנו יכולים להגיע עם המלך, עם הבורא. קשר רוחני זה הולך ונבנה במהלך המחזה.

בגתן ותרש — המטרד הלאומי

שתי דמויות נוספות שמתפרצות לפתע אל תוך הבמה הן בגתן ותרש. דמויות אלה מופיעות בהפתעה ואיננו פוגשים בהן שוב עד סוף המחזה. בגתן ותרש הם צמד שומרי המלך, ידידיו הקרובים של המן, שתפקידם במחזה הוא להפריע למלך להתגלות לעם ישראל, ולכן הם זוממים לרצוח אותו ולקטוע בכך את תהליך הגילוי הרוחני.

את המזימה מגלה מבעוד מועד ידידנו מרדכי, הוא מתריע עליה ומסכל אותה לרווחת כולם. כך יכול המחזה שלנו להמשיך ולהתפתח. התהליך שבו הבורא מתגלה לאדם יוצא לדרך ומתקדם במרץ לקראת השלב הבא.

מערכה שנייה, ובתפקיד האגו: המן

במחזה שלנו המאבק בין מרדכי לבין המן מסמל את המאבק בין שני כוחות שמניעים את האדם לגלות את העולם העליון, את המלך ולהגיע לאושר.

מרדכי, מסמל את הכוח הרוחני שחבוי בתוכנו, את הנטייה שקיימת בנו לגלות את העולם העליון. הסיפור על כך שהוא יושב בשער המלך מרמז לנו על משמעותו הפנימית. הכוח הרוחני הזה מתגלה רק כשכבר אין לו ברירה, כשהוא חש שחייו של המלך נתונים בסכנה, כלומר, שמימוש התכנית הרוחנית עומד בפני כישלון.

המן, מסמל את הכוחות האגואיסטיים שבמציאות, אלה הם כוחות בעלי עוצמה שקיימים בתוך כל אחד מאיתנו. בדרכו האגואיסטית גם הוא רוצה להתקרב אל המלך, אל האושר.

היהודים במחזה מסמלים כל אחד מאיתנו, ומרמזים לנו שאנו יכולים להתפתות ולהיסחף אחרי הטבע האגואיסטי שבתוכנו — אחרי המן, או לבחור בדרך חדשה ולהצטרף למרדכי — הכוח הרוחני.

מאבק הכוחות

מאבק "בני האור בבני החושך" אינו פשוט כל כך. המן, האגו שלנו, מתעתע בנו וטוען כי בידו השיטה להתקרב אל האושר. כוונתו של המן להרוג ולהשמיד את כל היהודים מבליטה עבורנו את העובדה שהדרך היחידה להתקדמות אל האושר היא דרכו של מרדכי, הדרך שמובילה אל הרוחניות.

בכך עוזר לנו המן לבחור בכיוון הנכון. כשאנו בוחרים בכיוון הנכון, בכיוון שמטווה לנו מרדכי, ומוצאים את הדרך לגבור על המן אנו זוכים לכל טוב. כלומר, הטבע האגואיסטי ניתן לנו כדי שנמצא את הדרך להתעלות מעליו. במחזה שלנו מתואר התהליך בסצנה שבה המן מוביל את מרדכי בלבוש מלכות רכוב על סוסו.

בצורה דומה מביא אותנו כיום הטבע האגואיסטי שלנו לחפש אחר דרך חדשה כפתרון לתופעת הריקנות והפירוד שהולכים וגואים.

אחרית דבר: שיאו של המחזה

כל מחזה שכתוב היטב מגיע לשיא. לאחר שהתגלה פרצופו האמיתי של המן (האגו), ולאחר שמרדכי (הכוח הרוחני) גבר עליו, העיר שושן יכולה לצהול ולשמוח.

המסר פשוט: אדם שבוחר בדרך הקבלה מקבל את כל הטוב שהמלך רוצה להעניק לו וזוכה באושר. סיפור פורים הוא סיפור עלינו, על החיים שלנו. משמעותו אקטואלית מתמיד עבורנו, משום שגם כיום אנו ניצבים בין שני הכוחות האלה, בין המן לבין מרדכי. אם נשכיל לבחור בדרכו של מרדכי על פני דרכו של המן, נזכה כולנו להגיע למקום שאליו אנו כה משתוקקים. אז תיפתח בפנינו חצי המלכות... את החצי השני ישלים כבר המלך.

אוזני המן (כיסי המן)

אוזני המן נקראים 'כיסים' (המן-טאשים), המסמלים רצונות לקבלת הרוחניות. המנהג לאכול "אוזני המן" בפורים נועד להזכיר לנו שהמן, המסמל את האגו ששולט בנו, הוא הסיבה להרגשת הכיסים הריקים, ההרגשה שחסרה בחיינו רוחניות.

גמר תיקון הכללי

גמר תיקון הכללי הוא המצב השלם והנצחי, שאליו צריכה להגיע כל האנושות. חג פורים מסמל את המצב הזה. התהליך מתחלק לשני שלבים: בשלב הראשון, יגיע כל אדם, על ידי לימוד חכמת הקבלה, לגמר תיקון הפרטי שלו. כאשר כל בני האדם יגיעו אל גמר תיקונם הפרטי, יתקיים גמר תיקון הכללי.

מָדַי

מדי — מלשון "די". היהודים החיים בממלכת "מדי" מסמלים את הרצונות באדם שאמרו "די" בכל הנוגע להמשך תהליך ההתפתחות הרוחני. די להם להשקיע מאמצים בכדי להגיע לרוחניות והם נכנעים לאגו הטבוע בהם.

מסכה

מסכה — מסמלת את ההסתרה שעליה מבוססת מגילת אסתר. מנהג המסכה נועד להדגיש עד כמה חיצוניות החיים מסתירה את הכוח הפנימי, הכוח העליון.

מרדכי היהודי

השם "מרדכי" בא מהביטוי הארמי "מרי דכיא", שפירושו זך ונקי. מרדכי מייצג את הרצון הזך והנקי ביותר שקיים באדם, הרצון לגילוי הבורא. "יהודי" מלשון "ייחודי", כלומר, את כל המצבים שעובר בדרכו, הוא מייחד לבורא.

"משנכנס אדר מרבין בשמחה"

חג פורים שחל בחודש אדר, מסמל את ההתחדשות האחרונה בסדר המצבים שעובר האדם בדרכו לרוחניות. המושג "חודש" מסמל התחדשות פנימית, ובחודש אדר האדם הופך ראוי לקבל את כל התענוגים שלשמם נברא. לכן נהוג לומר "משנכנס אדר מרבים בשמחה".

משלוח מנות

מנהג משלוח המנות איש לרעהו מסמל את תכונת ההשפעה, את פעולת הנתינה לזולת. הוא מבטא את האהבה בין בני האדם, ולכן הוא כולל מזון ומשקה כאות לשלמות המתנה.

עד דלא ידע

עד דלא ידע בין "ארור המן" לבין "ברוך מרדכי", זהו מצב המציין את גמר התיקון של כל הרצונות. בנקודה זו האדם אינו זקוק יותר לבדיקות ובירורים ביחס לאופן השימוש ברצון שלו. האדם שהגיע למצב המתוקן אינו מבחין עוד בין "ארור המן" לבין "ברוך מרדכי".

עד חצי המלכות

ספירת המלכות מסמלת את כלל רצונות האדם. על חצי מהרצונות שולט כוח הנתינה, ולכן הם מותרים לשימוש. על החצי השני שולט כוח הקבלה, ולכן אסור לאדם להשתמש בו. המלך, הבורא, מתיר לאסתר המלכה להשתמש בכוח הנתינה בלבד — "עד חצי המלכות".

עמלק

עמל"ק הם ראשי תיבות של " על מנת לקבל". המן מייצג את הכוונה האגואיסטית, הכוונה על מנת לקבל לעצמו, לכן נאמר שהוא מזרע עמלק.

עץ התלייה

עץ התלייה — זהו "עץ הדעת" שמסמל את הרצון לקבל. בתחילה חושב "המן" שיוכל לשלוט על כוחות הקבלה, ולתלות את מרדכי על העץ. אולם מאוחר יותר מתגלה ש"מרדכי", הכוונה על מנת להשפיע לזולת, הוא ששולט בעץ, ותולה עליו את "המן".

פורים

פורים — מהמילה "פור" שמשמעותה "גורל". האדם שצועד לכיוון הרוחני במטרה לרכוש את תכונת הנתינה, יצליח לשנות את גורלו. אדם שזוכה בכוח הרוחני מתגבר על כוחות הרע שבתוכו, ולכן נחשב הדבר לנס ונקרא "גורל" או "פור".

צום (תענית אסתר)

מנהג הצום מרמז על מצב שבו האדם מחליט להגביל את עצמו, להפסיק להשתמש ברצון לקבל שלו, ויהי מה.

קריאת המגילה

קריאת המגילה מציינת את גילויו של האור הגדול, שמברר את רצונות האדם ומתקנם. האור מגיע ממדרגה גבוהה יותר, ולכן מבהיר לאדם ומגלה לו את מה שלא ראה קודם לכן. כך זוכה האדם באמצעות האור העליון שנקרא "קריאה", לגילוי כוחו הטוב של הבורא שנקרא "מגילה".

שושן

היהודים שחיים ב"שושן", מלשון "שושנה בין החוחים" (קוצים), מסמלים את רצונות האדם שמסכימים ללכת "עד הסוף" בדרך ההתפתחות הרוחנית, ולכרות את הקוצים, את הרצונות האגואיסטיים שמפריעים להם בדרך אל ה"שושנה" שמסמלת שלמות רוחנית.

שתייה לשכרה

שיכר מסמל את "אור החכמה". בפורים מקובל לשתות ולהשתכר, מפני שחג זה מסמל את גמר התיקון של נשמת האדם. זהו מצב שבו מצוי הנברא בחיבור מושלם עם הכוח העליון, ויכול לקבל את כל התענוג שמגיע ממנו ללא שום הגבלה. תענוג זה נקרא "אור חכמה".

שמחה

שמחה היא סימן של התפשטות ההנאה ברצונות המתוקנים.

לאכול מצה שמתפוררת בין הידיים, לשיר "מה נשתנה" עם הבן הקטן של הדוד חיים. לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים, לנסות לספר על כך לילדים שנרדמו כבר פעמיים... ולא לשכוח למלא גם לאליהו הנביא את הכוס שלו. הגדה של פסח באור הקבלה.

חכמת הקבלה מספרת שההגדה של פסח גם היא חיבור קבלי שמדבר על פנימיותנו. היא מובילה אותנו לגלות שסדר פסח הוא למעשה נוסחא עתיקה לעשיית סדר בחיים. לא רק בבית, בארונות המטבח ובחדרי הילדים, אלא סדר של ממש, סדר פנימי בתוך הלב.

מאחורי הקלעים של המציאות

על פי חכמת הקבלה, מצרים אינה רק מדינה שאיתה עשינו שלום והיום נמצאים בה חופי סיני או ממלכה עתיקה שבה חיו אבותינו בימי קדם. "מצרים" במשמעותה הקבלית הוא שם קוד למצב שאליו יגיע כל אדם, ורבים מאיתנו חווים אותו כיום, במאה ה-21. נשמע מפתיע? להלן ההסבר הקבלי.

אם נתבונן על חיינו מהצד, נגלה כי אנו מונעים על ידי רצון להשיג הנאה ותענוג. אנו מחליפים רכב ומקום עבודה או אוכלים במסעדה טובה כדי לשאוב מכך סיפוק. הטבע שלנו, האגו, הוא זה שדוחף אותנו לנסות להשיג בכל פעם הנאות נוספות כדי למלא את עצמנו.

הבעיה היא שההנאה מתפוגגת אחרי זמן קצר. בדרכנו להשגת ההנאה המקווה אנחנו נתקלים ברצונות של אנשים אחרים שמפריעים לנו, ועקב כך נוצרות התנגשויות. זה קורה בתוך המשפחה, במקום העבודה ואף ברמה המדינית והכלל עולמית.

בהדרגה הולכת ומתבהרת לנו העובדה שצעידה אחר האגו מובילה אותנו לסבל. היום, בדיוק כמו בסיפור המקראי, גם אנחנו מתחילים להרגיש רעב, מין ריקנות שכזו. האור שלימוד הקבלה מביא לחיינו מגלה לנו שגם בימינו אנו עבדים ל"פרעה", שמסמל את האגו הממרר את חיינו.

הקבלה פותחת לנו פתח להרגיש שיש חיים אחרים ויפים יותר "מחוץ למצרים". כתוצאה מכך "פרעה", האגו שבנו, סופג מכות. לאחר שהאגו ספג עשר מכות, נוצר בנו צורך עז "לצאת ממצרים", מהאגו, ואז אנו צועקים אל הבורא שיציל אותנו. רק הבורא שברא אותנו כ"עבדים" יכול לשחרר אותנו משליטת האגו ולהוציא אותנו לחופשי מ"מצרים". זו המשמעות האמיתית של חג החירות: יציאה ממצרים, ממקום העבדות לאגו, אל החופש.

ועכשיו, אחרי שהכרנו את משמעותו הפנימית של סיפור ההגדה, נוכל להבין על מה באמת מרמזים לנו מנהגי ליל הסדר.

אכילת מצה: לישת הבצק ובדיקת המבט

המצה מוגדרת כלחם עוני (לחמא עניא) משום שהיא מרמזת על תחושת הריקנות במצבנו הנוכחי, ואכילתה מסמלת את הנכונות לברוח מהאגו. מעניין לראות שבתהליך אפיית המצה מקפידים ללוש את הבצק ללא הפסק, כדי שלא יחמיץ. החמץ מסמל בחכמת הקבלה את הרצון האגואיסטי שעימו נבראנו, והוא זה שכולא אותנו בתוך העולם הצר של האהבה העצמית שלנו.

בדומה לאופן שבו לשים את הבצק, עלינו לבדוק כל הזמן מהו הרצון שמנחה אותנו, לאן מכוון המבט שלנו, האם רק לעצמנו או גם כלפי הזולת. ודאי שאיננו מסוגלים להתגבר על האגו בכוחות עצמנו, זה הרי הטבע שלנו. אבל עצם הבדיקה והשאיפה לשינוי בונה בתוכנו פנייה אמיתית לבורא, ואז קורה השינוי המיוחל.

ארבע כוסות: ארבעה שלבי יציאה מהאגו

מיץ ענבים לילדים, יין אדום מתוק לאמא וקברנה סוביניון לסבא. ולך תסביר ארבע פעמים לבני הדודים מהרצליה שוודקה עם מיץ תפוזים לא נחשבת ליין... גם מנהג שתיית ארבע כוסות יין מרמז בעצם על תהליכים רוחניים.

"כוס" מסמלת בקבלה את היכולת שלנו לקבל את האור מהבורא. התכונה היחידה שקיימת בבורא היא תכונת האהבה. לכן אם נתייחס זה לזה באהבה כמו שהבורא מתייחס אלינו, ניעשה דומים לו, ובמידה הזאת נתמלא באורו.

"יין" מסמל את אור הבורא הפועל עלינו בשני שלבים במהלך לימוד הקבלה: בשלב הראשון האור מתקן ומשחרר אותנו משליטת האגו, ובכך הופך אותנו דומים לבורא. בשלב השני הוא ממלא אותנו.

למה שותים דווקא ארבע כוסות יין במהלך הסדר ולא חמש או שש? המקובלים מספרים לנו כי האגו שבנו נוצר בארבעה שלבים ובאותו סדר מתרחש גם תיקונו. יוצא, שארבע כוסות היין מסמלות את ארבעת שלבי היציאה מהאגו אל העולם הרוחני, שבינתיים נסתר מאיתנו. לחיים!

אז מה באמת נשתנה?

בשיר "מה נשתנה" המקובלים מתארים לנו את השלבים שעובר האדם במהלך יציאתו לחופשי מהאגו.

"הלילה הזה כולו מצה", כך מתחילה הדרך הרוחנית שלנו. אמנם כבר היינו מוכנים להיפטר מהאגו ולברוח ממצרים, אבל ה"פרעה" שבנו אינו מוותר בקלות ולא מאפשר לנו להתחבר לזולת. את התחושות המרות האלו מבטאות המילים "הלילה הזה כולו מרור". מתוך המצוקה הזו אנו פונים לבורא בבקשה לעזרה. דווקא ב"חצי הלילה", כשאין תקווה לחיים טובים יותר, ואין סיכוי להינצל, דווקא אז אנו נענים. פתאום, בחיפזון, זה קורה!

הביטוי "הלילה הזה מטבילים שתי פעמים" מתאר כיצד הבורא משחרר אותנו מהעבדות ובונה בנו טבע חדש, ממש כמו הטבע שלו, טבע של אהבה.

"הלילה הזה כולנו מסובים" לוקח אותנו אל מנהג קבלי נוסף שיש בליל הסדר, להסב על צד שמאל כמו אדונים נכבדים הנשענים על כריות נוחות בזמן הסעודה. למה דווקא צד שמאל? כי שמאל מסמל בקבלה את האגו שבנו, את האהבה העצמית, בעוד שימין מסמל את אהבת הזולת. המנהג להישען על צד שמאל מרמז על המעמד החדש שרכשנו, אנו כבר לא עבדים של האגו אלא אדונים לעצמנו.

"והגדת לבנך": על אבות ובנים

"אב" מסמל את מצבנו הנוכחי, ו"בן" מסמל את המצב הבא שלנו, המצב המפותח יותר. אב ובן הם שני מצבים שאנו עוברים במהלך התפתחותנו הרוחנית.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר 'והגדת לבנך'".

אמירה זו באה להדגיש כי כל המצבים הנפלאים שנחווה בעולם הרוחני, הם תוצאה מאותה יציאה מהאגו, ממצרים. רק אחרי "יציאת מצרים" נפתחים לנו אופקים חדשים, ולכן נהוג תמיד להזכיר ולומר "זכר ליציאת מצרים".

"והיא שעמדה לאבותינו ולנו": בונים את ארץ ישראל הרוחנית

יש משהו חם ומלכד מאוד בישיבה יחד במהלך ליל הסדר ובהיזכרות שבעצם כל הזמן כולם היו נגדנו. אבל היום כשאנחנו שוב מוקפים בשונאים הקמים עלינו לכלותינו, מתעוררת השאלה מה הם באמת רוצים מאיתנו, דור אחר דור? גם אנחנו וגם העמים האחרים לא מודעים לסיבה מדוע מאז ומעולם האנושות איננה מחבבת את עם ישראל. הקבלה מסבירה כי הסיבה לכך היא שדווקא אנו מחזיקים במפתח לאושר של כלל האנושות.

בתכנית ההתפתחות שקבע הבורא הוגדר לנו תפקיד מכריע — עלינו ליישם על עצמנו את שיטת התיקון, ולאחר מכן עלינו להעביר אותה לעמים האחרים. בכך נשתחרר אנחנו, ובבוא הזמן ישתחרר גם העולם כולו, מ"עבדות מצרים".

הבורא קיבץ אותנו לכאן מכל קצוות תבל ונתן לנו את ארץ ישראל הגשמית, כדי שאנו נבנה אותה בעצמנו כארץ ישראל הרוחנית, כמקור של שפע ואור לעולם כולו. לשם כך עלינו לבנות כאן עם מאוחד שיהווה דוגמא לכל העמים, "אור לגויים". ברגע שנתחיל בזה, ישתנה מיד היחס העוין של העולם כלפינו ויתחלף ביחס של כבוד ואהדה, כפי שהבטיחו הנביאים עוד לפני אלפי שנים.

אם רק נרצה, אין זו אגדה... ואז היא, חכמת הקבלה, שעמדה לאבותינו תסייע גם לנו!

פתום ורעמסס

פתום ורעמסס הן ערים יפות ומלאות כל טוב שבונים בני ישראל בתקופת השעבוד במצרים, ומסמלות את השאיפות והאכזבות שעובר האדם במהלך המרוץ של חייו. רעמסס — מסמלת את השאיפה של האדם להשיג כמה שיותר הנאות בחייו בכמה שפחות מאמץ. פתום — מלשון "פי-תהום", מסמלת את הרגע שבו מגלה האדם שכל המאמצים שהשקיע להשגת רווח גשמי ירדו לטמיון, לתהום. בשלב מסוים בחייו האדם מגלה שדווקא המאמצים והריצה אחר מילוי רצונותיו הגשמיים, הם אלו שגורמים לחוסר השקט בחייו. אז הוא מגיע למסקנה שעליו להתחיל להתפתח רוחנית.

מטה ונחש

"הנחש" מסמל את כוח האגו, שדוחף את האדם לספק את צרכיו האגואיסטיים בלבד. "המטה" מסמל את כוח הנתינה, הכוח שמטה ומסיט את תשומת ליבו של האדם לכיוון הבורא. כאשר האדם מבחין שכל חייו מנוהלים בידי ה"נחש", הוא מבין שהדרך היחידה להשתחרר משליטת האגו היא על ידי רכישת כוח הנתינה. אז הוא תופס את הנחש בזנבו, והנחש הופך למטה. בצורה כזו מתחיל האדם לשלוט על האגו, בניגוד למצב הקודם שבו האגו שלט עליו.

קריעת ים סוף

קריעת ים סוף מסמלת את נקודת המפנה החשובה ביותר בחייו הרוחניים של האדם. זהו תהליך פנימי שבו האדם מתנתק סופית מהאגו שלו ומשיג את המציאות הרוחנית השלמה והנצחית.

פסח

פסח — מלשון לפסוח. לאחר שהאדם מגיע למסקנה שהאגואיזם גורם לנו רק צער וייסורים, הוא מחליט להתנתק ממנו ולהזדהות עם הרצון לרוחניות שבו. בתהליך זה האדם "פוסח" על רצונו האגואיסטי, ונשאר עם הרצון לחיבור ולאחדות.

שבע שנות שובע ושבע שנות רעב

"שבע שנות שובע" מסמלות תקופה שבה האדם מרגיש שהוא שולט שליטה מלאה על חייו ויכול להשיג כל דבר שירצה. ואז, דווקא כשהאדם מרגיש שכל העולם נברא להנאתו בלבד, מסתיימת לפתע תקופה זו ומתחלפת בתקופה שמכונה "שבע שנות רעב". הריקנות מתפשטת ואותם הדברים שהסבו לנו תענוג בעבר, כבר אינם ממלאים אותנו. בסופו של התהליך האדם מגלה שהאגו שלו הוא השורש לכל הרעות, ומחליט לברוח ממנו. לאחר שהוא מתעלה מעל האגו, הוא זוכה לתענוג אינסופי שאינו מסתיים לעולם.

"אחד מי יודע" הוא שיר שמוכר לכולנו כשיר שחותם את סעודת הפסח. שיר שמספר על האדם שמגיע לגילוי הכוח האחד, היחיד והמיוחד, כוחו של הבורא. במידה שבה האדם מתקרב לבורא והופך להיות אוהב ונותן כמוהו, הוא זוכה להכיר ולהכיל את "האחד" הזה בתוכו.

אחד אני יודע — אחד זה הבורא

מי יודע? מי שמשיג. פשוט לשיר את זה, נכון? אבל האמת היא שאי אפשר להבין את משמעות השיר. רק אדם שמגיע למדרגות הרוחניות הגבוהות ביותר, משיג את ההבנה ש"אין עוד מלבדו". הוא מרגיש שהבורא הוא השורש, האחד, היחיד והמיוחד, שממנו משתלשלת ונבראת כל המציאות. אז אם יש רק אחד, מאין צצה לה פתאום השורה "שניים מי יודע"?

שניים אני יודע — שני לוחות הברית

שני הלוחות מסמלים את השפעת הבורא עלינו כדי להביא אותנו להשתוות עימו, להיות אוהבים ונותנים כמוהו. אנו מגיעים לכך על ידי עשרה תיקונים (עשרת הדיברות) שנעשים בעשר התכונות (עשר הספירות) שבנשמתנו. לוחות הברית מביאים את האדם לאיחוד עם הבורא.

שלושה אני יודע — שלושת האבות הם אברהם, יצחק ויעקב

אברהם מסמל את כוח החסד, הרחמים; יצחק מסמל את כוח הרצון לקבל; ויעקב הוא הכוח שמאחד את שני הקווים בצורה נכונה. על ידי האיחוד בין ג' הקווים האדם משיג את הבורא.

ארבע אני יודע — אם יש שלושה אבות, אז למה יש ארבע אמהות?

לפי המקרא, ליעקב הייתה אישה נוספת מלבד רחל, ושמה לאה, היא האם הרביעית. היא ניתנה ליעקב על שם מצבו העתידי, המצב שבו הוא יגדל ויהיה לישראל. השם "יעקב" מסמל את תחילת דרכו של הנברא ברוחניות, ואילו השם "ישראל", מלשון ישר-אל (ישר אל הבורא), מסמל את המצב הנעלה ביותר שאליו יגיע הנברא.

חמישה אני יודע — חמשת חומשי התורה

הם חמישה אורות שבעזרתם מתקן הכוח העליון את הטבע האגואיסטי שלנו. חמשת האורות האלה נקראים בשפת הקבלה: אור הנפש, אור הרוח, אור הנשמה, אור החיה ואור היחידה (הם מצוינים על ידי ראשי התיבות: נרנח"י).

שישה אני יודע — שישה סדרי המשנה

אלה הן שש תכונות (שש ספירות) שדרכן עובר אלינו האור של הבורא, האור ש"מחזיר אותנו למוטב". אורו של הבורא מתקן את טבענו האגואיסטי והופך אותו לתכונת האהבה והנתינה. ספירת ה"מלכות" שמסמלת בקבלה את הנברא, קולטת את האורות האלה ובעזרתם הנברא מתקן את עצמו. שש הספירות הן הסיבה לכך שיש לנו שישה ימי חול בשבוע.

שבעה אני יודע — שבעה ימי שבתא

על שישה ימים כבר דיברנו; מהיכן התווסף יום שביעי? כשספירת המלכות שמסמלת את הנברא רוכשת את התכונות של שש הספירות שלפניה, היא מגיעה למצב המתוקן (בשפת הקבלה תכונת הבינה). במצב הזה נקראת המלכות שבת.

שמונה אני יודע — שמונה ימי מילה

כבר הסברנו שמלכות — הנברא, מקבלת את תכונותיה מספירת הבינה. מבינה ועד למלכות יש שמונה ספירות. כדי להיפרד מהכוונה האגואיסטית שלה לקבל לעצמה, צריכה המלכות — תכונת הקבלה, להתחבר לבינה — לתכונת האהבה והנתינה. מנהג ברית המילה שעושים לבן זכר ביומו השמיני מסמל את החיבור הזה.

תשעה אני יודע — תשעה ירחי לידה

ירחי הלידה מסמלים את האור, את השפע שמגיע מהבורא לנברא. כשהנברא מגיע לספירה התשיעית, ספירת החכמה, הוא משיג את כל האור, הטוב והשפע שנמצאים בה, ואז נולד בו מצב רוחני חדש.

עשרה אני יודע — עשרה דבריא

לוחות הברית מסמלים את התנאים לברית בין הבורא לבין הנברא. לאחר שהנברא מתקן את עצמו, ומחליף את תכונת הקבלה האגואיסטית בתכונת האהבה והנתינה, ניתן לומר עליו שהוא מקיים את עשרת הדברות ומשתווה לבורא.

אחד-עשר אני יודע — אחד עשר כוכביא

מעל למציאות שהנברא מגלה נמצאת השגחה נסתרת של הבורא. השגחה זו נקראת גם "כוכבים", הגורל של כל נשמה, שמכתיב לכל אדם (נשמה) את דרכו המיוחדת.

שנים-עשר אני יודע — שנים עשר שבטיא

מקורו של המספר שנים-עשר, שהוא מספר השבטים, בארבע האותיות בשם הוי-ה, כפול ג' הקווים. זוכרים? אותם ג' קווים המופיעים ב"שלושה מי יודע...". לפי חישוב זה אנו מקבלים שנים-עשר חלקים במבנה השלם והסופי של הנברא שנקרא "ישראל".

שלושה-עשר אני יודע — שלוש-עשר מידייא

שלוש-עשרה המידות מדברות על שלוש-עשרה צורות השפעה שבהן הבורא מיטיב עם הנברא. השפעות אלה נקראות "מידות הרחמים". ביציאה מהגלות הנוכחית אנו משיגים את כל שלוש-עשרה המידות.

מדוע הנהיגו המקובלים את המנהג לחזור בכל שורה בשיר על השמות שהזכרנו בשורות הקודמות ולספור לאחור עד שחוזרים למספר אחד? הסיבה היא שבכל השגה, ולו הקטנה ביותר, נמצאים כל מרכיבי ההשגות הקודמות, לפי החוק הקבלי המפורסם "כלל ופרט שווים". לכן כל השגה רוחנית חדשה מגדילה באדם את הרגשת השלמות והנצחיות.

ארבעת הבנים שמככבים בהגדה פורסים בפנינו דרמה רבת משמעויות: אחד חכם, אחד רשע, אחד תם והדמות המסתורית ביותר, זה שלא מובן מה בדיוק הוא רוצה, זה שאינו יודע לשאול. עוד לפני ששתית ארבע כוסות של יין אתה כבר מבולבל...

חכמת הקבלה עושה לנו סדר בבלגן, ושופכת אור על סיפור ארבעת הבנים ועד כמה אופיים הוא משל רלוונטי גם בחברה שלנו כיום, כאן ועכשיו. הקבלה גורסת שדווקא המשבר הנוכחי שאנו חשים בכל תחומי החיים מהווה הזדמנות היסטורית לבניין חברה מאושרת, מאוחדת. על פי הקבלה, התרופה למשבר היא אהבת הזולת. עם המסר הזה יצאתי לרחובות ישראל. רציתי לראות כיצד יגיבו ארבעת הבנים שבעם ישראל למסר החדש-ישן הזה. הנה התוצאות:

חכם, מה הוא אומר?

"עזוב אותך מדיבורים יפים על אהבת הזולת, אחי, זה לא יביא אותנו לשום מקום", אומר החכם. "אני בכלל לא מבין מה אתה רוצה, מה בכלל מפריע לך בחברה שלנו היום? סמוך עליי, גם אם עכשיו קצת קשה, יהיה בסדר", הוא מצהיר בביטחון. "חייבים להמשיך קדימה חביבי, נארגן את הצבא שלנו מחדש, נביא משקיעים זרים, שוק ההי-טק שוב פורח וגם הבורסה תעלה. אמנם כרגע זה נראה לא קל, אבל לנו ברור לחלוטין מה צריך לעשות כדי להצליח בגדול, ויש לנו את הכוחות והידע הדרושים לכך. סמוך על סמוך".

עצת רשעים

"מה אתה רוצה?!" צועק עליי הרשע תוך שהוא נושף עליי עשן מהסיגריה שבידו, "זוהי דרכו של עולם, החזק שורד. שמע לי, העולם הזה הוא ג'ונגל אחד גדול וכדאי לך להיות בצד החזק. מה שצריך לקרות קורה ולא צריך לשנות שום דבר!" הוא מוסיף בשקט, "תפוס כמה שאתה יכול, אל תעשה חשבון לאף אחד כי ממילא אין מי שדופק לך חשבון, ואם רק תהיה למישהו הזדמנות, הוא ידרוך עליך בלי לחשוב פעמיים".

האמת שקצת נלחצתי, איכשהו הרשע תמיד נשמע מאוד משכנע, כי הוא פונה ליצרים האפלים הטמונים בכל אחד מאיתנו.

תשובת תם

"לא שיש לי משהו נגד מה שאמרת שם על אהבת הזולת", אומר התם בחצי פה, "אבל פשוט אין לי ראש לזה, אני איש פשוט. לך לאנשים הגדולים, לחכמים, מה כבר אדם קטן כמוני יכול לשנות, ממילא אנחנו לא משפיעים על כלום. אני מנסה לחיות את החיים שלי בשקט, לא מפריע לאף אחד וגם לא משחק אותה גיבור גדול. כל בוקר אני אומר תודה על מה שיש, וזהו. מה רע בזה?"

אולי בגלל התמימות והאהדה שהאיש השקט הזה עורר בי, נפלטה לי מהפה עוד שאלה אחת קטנה: "אבל תגיד", פניתי אליו בדאגה, "העתיד לא מלחיץ אותך קצת? הרי אתה קורא עיתונים לאחרונה, נכון?"

"איך אומרים, אי אפשר לדעת מה יילד יום. בינתיים, טפו טפו טפו" הוא אמר ונקש על השולחן, "הכול בסדר. תראה, אני כבר לא צעיר. כל החיים עבדתי קשה, נתתי לילדים את כל מה שיכולתי, ומכאן שיסתדרו בעצמם — אני את שלי עשיתי. ובינינו, אם יהיה פה בלגן, חס ושלום, אח שלי משה מלוס אנג'לס יקבל אותי בזרועות פתוחות".

למרות שחיפשתי ביסודיות, לא מצאתי את זה שאינו יודע לשאול בשום מקום. מאוחר יותר התברר שאף אחד לא מכיר אותו. חזרתי מבולבל הביתה והתיישבתי לחשוב קצת על המפגשים שעברתי.

תשובה לזה שאינו יודע לשאול

זמן רב הדהדו במוחי קולות הדמויות השונות שראיינתי, כאילו מתווכחות זו עם זו. חשתי שבדברי כל אחד מהאנשים שפגשתי היה הרבה מאוד היגיון. למרות שהתקשיתי להגדיר לעצמי עם מי מהם אני מזדהה יותר, הרגשתי שההשקפות של כל אחד חיות בתוכי, ביחד ולחוד.

בזווית העין הבחנתי בספר קבלה שהשאיל לי חבר לפני מספר שנים. ניגשתי למדף הספרים לקחת אותו, פתחתי בעמוד אקראי והתחלתי לקרוא: "האדם הוא עולם קטן, וכל מה שהוא רואה מסביבו קיים גם בתוכו". אם זה כך, והכול קיים בתוכנו, חשבתי לעצמי, מה משמעות העובדה שאת ההוא שאינו יודע לשאול עוד לא מצאתי?

המשכתי לדפדף בספר עד שעיניי נחו על המילים: "וזה שאינו יודע לשאול, אַתְּ פְתַח לו". היה כתוב שם, שלא במקרה זה שאינו יודע לשאול הוא הבן האחרון שמופיע בהגדה של פסח. על פי הקבלה הוא מסמל את המצב המתקדם שאליו מגיע כל אחד מאיתנו לאחר שכבר סיים להיות חכם, רשע ותם. זוהי ההכרה הפנימית שאליה אנו מגיעים כשאנו מבינים שאנו תקועים: חסרה לנו ההבנה איך ממשיכים קדימה, ולאן. הדבר דומה במשהו לתחושה מוכרת שרבים מאיתנו חווים, כשאנחנו עומדים בפני שאלה או החלטה חשובה, אבל מתקשים עדיין להגדיר לעצמנו מהי.

לפתע התפשטה בי הבנה שלמה, אם אלה פני הדברים, התחושה שכבר הגענו למצב שבו אנחנו לא יודעים מה לשאול, היא בעצם דבר טוב. המצב הזה מביא אותנו כבר אל שאלה פנימית יותר: לשם מה נוצרנו? ומשם לאחר חקירה קצרה, מתעוררת בנו עוד שאלה: איך אנחנו קשורים זה לזה?

בהמשך הספר הוסבר, שכאשר השאלה הזו כבר הבשילה בנו, זהו אחד הסימנים הראשונים שכבר עייפנו מהמרדף אחר האגו ואיננו מוכנים להמשיך לחיות כך יותר. אז גם מתבהר לנו שאהבת הזולת היא האמצעי היחיד עבורנו להתקיים במציאות של היום.

חכמת הקבלה מיועדת דווקא לאלה מאיתנו שכבר שמעו את כל התשובות, ניסו אותן וראו שהן לא עובדות. הנחתי לרגע את הספר, ובראשי המשיכה לנקר השאלה: אבל אם זה כך, אז איך אפשר לזרז את התהליך ולהגיע בהקדם האפשרי למצב של "אינו יודע לשאול"? איך נגרום לכך ש"יפתח לנו"?

התשובה לא איחרה לבוא, היא פשוט חיכתה לי בעמוד הבא: עלינו לחבור אל כוח ה'משה', אומרים המקובלים, הכוח הפנימי שקיים בכל אחד מאיתנו ולהתחבר בינינו. אז נוכל ליצור חברה שבה איש יאהב את רעהו ונבנה ביחד מקום טוב יותר לכולנו לחיות בו.

האם אי פעם יהיה סוף למלחמות ישראל? האם קיים יום עצמאות רוחני? ומהו הביטוי "עם נבחר"? כל מה שרציתם לדעת על יום העצמאות בראי הקבלה ולא העזתם לשאול.

1. האם יש קשר בין מצבנו המדיני למצבנו הרוחני?

מובן שכן, כדברי חז"ל: "אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל" (מדרש רבא, בראשית). כלומר, כל דבר שקיים בעולם מנוהל ומכוון על ידי כוחות טבע עליונים, ולכן רק מצבנו הרוחני קובע את מצבה של מדינתנו, מכל הבחינות.

2. האם שינוי פוליטי יכול לשפר את המצב בארץ?

עינינו הרואות, שכל הניסיונות לעשות שינוי פוליטי ומדיני על ידי ממשלה או מפלגה כלשהי, לא הביא עדיין לשיפור המצב. המצב ימשיך להידרדר כל עוד לא נכיר בכך שעולמנו מופעל על ידי חוקי הטבע העליון ועלינו להגיע לאיזון איתם. המפתח להתקשרות לכוחות אלו ולעתיד טוב יותר נמצא בידי עם ישראל, בידינו, והוא נקרא "חכמת הקבלה".

3. למה לא אוגנדה?

מדינת ישראל אינה רק מקום גיאוגרפי על המפה. חכמת הקבלה מסבירה לנו שלכל מדינה בעולם יש שורש רוחני משלה, והוא זה שגורם לאנשים להתיישב באותה ארץ. הציווי הפנימי שהוביל את אברהם, משה ואותנו בסוף הגלות הנוכחית לארץ ישראל, מצביע על כך שכאן נמצא שורשנו הרוחני, הכוח שמגן ושומר עלינו.

4. כיצד ניתן להסביר את המשיכה הפנימית לארץ ישראל בכלל ולירושלים בפרט?

משיכה זו נובעת מהקשר הקיים בין הנשמות לבין הכוחות הרוחניים שנקראים "ארץ ישראל" ו"ירושלים". זו הסיבה לכך שבליבנו, בתת הכרתנו, אנו חשים משיכה לארץ ישראל, על אף כל הקשיים המצויים בה.

5. האם יש קשר בין עצמאות המדינה לבין חירותו של היחיד?

כן. רק כאשר כל יחיד ישיג חירות אמיתית, תהיה עצמאות אמיתית למדינה. ומהי חירות אמיתית? זו היכולת לנהל את הגורל מתוך הבנה של חוקי הטבע הרוחני. כותב על כך בעל הסולם "הן היחיד והן האומה, לא ישלימו הכוונה, שעליה נבראו, זולת בהשגת פנימיות התורה וסודותיה" (הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, אות ה).

6. מה יחס הקבלה לחזון הציוני?

עוד מזמן האר"י ואילך, יצר לימוד הקבלה משיכה לארץ ישראל. ניתן היה לראות שכל מי שנמשך לרוחניות חש גם משיכה לארץ ישראל. המקובלים כתבו על הקמת מדינת ישראל עוד לפני שהחזון הציוני קרם עור וגידים, אלא שהם התכוונו לכך שהמדינה תיבנה מתוך הכרה והבנה של הכוחות הרוחניים שמנהלים את המציאות.

7. האם יהיה אי פעם סוף למלחמות ישראל?

השלום תלוי רק בנו. המלחמות, המשברים והייסורים שבעולמנו מבטאים את הניגודיות שקיימת בינינו לבין הכוח העליון. במידה שנעשה "שלום במרומים", כלומר עם הכוח העליון שמנהל את חיינו, אנו נזכה לכך ש"יעשה שלום עלינו", גם בעולם הגשמי.

8. מהי המשמעות הקבלית של הביטוי "עם נבחר"?

עמנו "נבחר" לתפקיד אחד: עליו לתקן את עצמו ולהגיע לקיום בדרגת הכוח העליון, לאחר מכן עלינו להפיץ את הידע הזה לכל האנושות. בכך נעלה את העולם כולו לאותו גובה רוחני; כל העולם יהיה כאגודה אחת, ואנו — עם ישראל — נממש את תפקידנו להיות "אור לגויים".

9. האם קיים יום עצמאות רוחני?

יום העצמאות הרוחני הוא מצב מיוחד מאוד, שבו האור העליון נותן לאדם את הכוחות להתעלות מעל הטבע האגואיסטי שלו ולנהל את חייו בצורה המושלמת, החופשית והנוחה ביותר.

10. יום העצמאות ה-59, שנת 2007, ישראל — לאן?

למעלה, לחיים הרוחניים. ורק מהמצב הזה נוכל לנהל בהצלחה את חיי

במבט ראשון, נראה שמקורו של המנהג העתיק מתייחס לאיסוף התבואה לאלומות או לעומרים בשדה. אבל למעשה, מדובר בסדר תפילה שהנהיגו המקובלים והוא עוסק בתיקון הנשמה, בפנימיות האדם. ספירת העומר היא אחד הפרקים היחידים בסידור התפילה שנכתב כולו בשפת הקבלה, שפת הספירות.

"בזכות ספירת העומר שספרתי היום, יתוקן מה שפגמתי בספירה הוד שבהוד", כך מסתיימת הברכה לספירת העומר בערב ל"ג בעומר. המקובלים מלמדים אותנו, שתיקון הנשמה מצריך אותנו לדעת את המשמעות הפנימית שטמונה בספירת העומר, להבין כיצד בנויה הנשמה ומעל לכול, להרגיש אותה בתוכנו.

לאסוף לאלומות את חלקי הנשמה

"ספירת העומר" מתארת את סדר התיקון ההדרגתי של הנשמה, שמתבצע על ידי האור העליון. כל יום, מסמל שלב חדש בתהליך התיקון.

למילה "ספירה" שתי משמעויות: ספירה רגילה של דרגות או שלבים, הממוקמים בזה אחר זה. המשמעות הנוספת של המילה "ספירה" באה מלשון "ספיר", המתאר אור המאיר וזורח למרחקים.

ה"עומר" — אלומה של חיטים — מסמל את חלקי הנשמה המתוקנים שנאספים לאגודה אחת. ומהי ה"נשמה"? הנשמה היא רצון רוחני להידמות לתכונת הבורא — תכונת האהבה והנתינה. במהלך ספירת העומר על האדם לאסוף את כל חלקי הנשמה, לאחד אותם ולהפוך אותם דומים לתכונת הבורא.

מנשמה מפורדת לכלי שלם

בתחילת דרכו הרוחנית האדם מגלה שחלקי נשמתו נמצאים בפירוד, וכתוצאה מכך מנותקים מהבורא. כדי לתקן את נשמתו האדם צריך להפוך אותם לדומים לתכונת הבורא — תכונת האהבה והנתינה. את זה עושה המקובל במהלך "ספירת העומר" הרוחנית — הוא מאחד את חלקי נשמתו, סופר אותם, גורם להם להתמלא באור העליון ולהאיר יחדיו כספיר.

עם גמר תיקונה של הנשמה מתאחדים כל חלקיה לכלי שלם, שמסוגל לקבל לתוכו את אור הבורא. בסיום התקופה, ביום החמישים, מגיע האדם למעמד רוחני מיוחד שנקרא "מתן תורה", החל בחג השבועות. המושג "מתן תורה" מרמז על אור מיוחד הנקרא "אור התורה", שמאיר מלמעלה על נשמתו המתוקנת של האדם.

ל"ג בעומר — חג האור

אולם כבר ביום השלושים ושלושה לספירה — ל"ג בעומר, מגלה האדם שהוא עתיד להגיע לגמר התיקון. זהו גם מקור שמו של ל"ג בעומר — "חג האור", על שום האור המובטח למלא את הנשמה עם גמר תיקונה.

ניתן לדמות זאת למקרה בו מתקלקל חלק במנוע המכונית: המכונאי פותח את המנוע ומחליף את החלק הפגום. המכונית עדיין לא יכולה לנסוע, כי המכונאי צריך להרכיב בחזרה את המנוע לתוך המכונית, אך בו בזמן ברור לו שהמכונית חזרה למצבה התקין ושהיא או-טו-טו נוסעת.

למשוך את אור התיקון

המקובלים מסבירים כי אין זה מספיק לקרוא בסידור ולציין בכל יום את שם הספירה, וכי האדם נדרש לתרום את חלקו במסע, ולפקח על הפעולה המתאימה לכל שלב בהתפתחותו. על האדם להתקדם בדרכו הרוחנית מתוך מודעות מלאה ובצורה פעילה. השיטה כבר קיימת, האמצעים גם, לנו נותר רק לממש אותה.

ספירת העומר — סיכום קצר: אז מה בעצם היה כאן?

ספירת העומר, שנמשכת ארבעים ותשעה ימים, נועדה להזכיר לנו את תהליך תיקון ארבעים ותשעה חלקי הנשמה. כל אחד מימי העומר מסמל תיקון של ספירה נוספת. בתום התקופה נשלם התיקון ואנו מגיעים למדרגת "מתן תורה" שאותה מסמל חג השבועות.

מדוע במהלך ספירת העומר מזכירים בכל יום את שם הספירה המיוחדת לו?

נשמת האדם כוללת ארבעים ותשע (שבע כפול שבע) תכונות, שנקראות גם "ימים". כל יום שאנו מציינים במהלך ספירת העומר מסמל מצב חדש, שבו האדם מתקן תכונה מסוימת מתוך אותן ארבעים ותשע תכונות. כאשר האדם מתקן את כולן, מתגלה בהן האור העליון — ה"תורה" או ה"בורא".

מהי מדורה?

המדורה שמדליקים בל"ג בעומר מסמלת את האור הגדול שמתגלה כשאנו מתחברים בינינו באהבת הזולת. בכל אחד מאיתנו חבוי ניצוץ, רצון קטן, שמושך אותו כלפי מעלה, אל הרגשת השלמות והנצחיות. כשאנו מתחברים בינינו, מתחברים כל הניצוצות לשלהבת אחת שבה מתגלה הכוח העליון, כוח האהבה והנתינה.

מה הקשר בין ל"ג בעומר, "חג האור", לבין פטירת המקובל רבי שמעון בר יוחאי, ומדוע יום פטירתו נחשב ליום שמחה וחג?

יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), מחבר ספר הזוהר, הוא היום שבו הסתיים השלב הראשון במסירת חכמת הקבלה לעולם. בשפת הקבלה נקרא הדבר: "מסירה בכוח". בימינו, אנו צריכים לממש בפועל את הקבלה ולהביא לגילוי האור בתוך נשמותינו.

במובנה העמוק יותר, 'תורה', היא שיטה שבעזרתה אנו יכולים ללמוד את החוק האחד שלפיו פועלת כל הבריאה. אם נדע אותו, נדע כיצד להשיג את כל הטוב שקיים במציאות.

השבוע חזר בנו של אחי עצבני מבית הספר. "איך יכול להיות", הוא שאל אותי בכעס, "שהעם שלנו, העם הנבחר שקיבל את התורה, הוא עם עצוב כל כך, ואנשים עצבניים כל הזמן, ובחדשות מספרים על דברים רעים כל כך?".

הוא שב עם השאלה מבית הספר, בעקבות שיעור על מתן תורה, שבו הסבירה להם המורה כמה מיוחדת היא התורה ועד כמה מיוחד הוא העם שקיבל אותה. אבל אפילו ילדים בני עשר התקשו להסכים איתה. שאלה דומה לשאלתו של האחיין שלי עולה גם מעיון בדברי המקובלים. לפי הקבלה, ה'תורה', במובנה העמוק יותר, היא שיטה שבעזרתה אנו יכולים ללמוד את החוק האחד שלפיו פועלת כל הבריאה. אם נדע את החוק, נדע כיצד להשיג את כל הטוב שקיים במציאות.

אבל אם התורה היא שיטה מועילה כל כך, מדוע אנו לא משתמשים בה, ולמה ככל שהזמן עובר המצב רק מחמיר? התשובה לכך פשוטה ומפתיעה: התורה אמנם ניתנה לנו, אולם אנחנו טרם קיבלנו אותה.

מעשה באוצר

בכפר אחד, על פסגת הר אחד, גר איכר אחד, שכל לילה חלם על אוצר שטמון מתחת לאחד הגשרים בעיר הבירה. יום אחד החליט האיכר לנסוע לעיר ולמצוא את האוצר. כשהגיע האיכר אל הגשר גילה כי המקום שמור על ידי שומרי המלך, ואי אפשר לחפור תחתיו. אחד השומרים הבחין באיכר המסתובב מסביב לגשר, ושאל אותו לפשר מעשיו. האיכר סיפר לו על חלומו, והשומר, שלא היה יכול לעצור את צחוקו לנוכח תמימותו של האיש שעשה דרך ארוכה כל כך בגלל חלום, סיפר לאיכר בבדיחות הדעת שגם לו יש חלום: חלום על איכר אחד, שגר בכפר אחד, על פסגת הר אחד, שבביתו, מתחת לתנור, טמון אוצר... מיהר האיכר חזרה לביתו, חפר מתחת לתנורו ומצא את האוצר.

אוצר, למעשה

כמו אותו איכר, גם אנחנו נדרשנו לעשות דרך ארוכה כדי שבימינו, דווקא מתוך הבלבול והמבוכה, נוכל לגלות את האוצר שניתן לנו לפני כ-3,500 שנה במעמד הר סיני.

כדי לקבל את השיטה להשגת כל הטוב שבמציאות, צריך לרצות אותה במיוחד, כלומר, להכיר באפסותו של כל פתרון אחר. לכן נדרשנו לעבור דרך ארוכה ולהיקלע למשבר עמוק כל כך. כי החיים הטובים באמת, הם הרבה יותר מאשר ארוחה טובה, קריירה מוצלחת, כבוד או ידע. אבל כדי לרצות באמת את השיטה צריך לנסות תחילה את כל יתר התענוגים ולגלות כי הם אינם מְספקים.

אלפי שנים צעדנו קדימה מתוך מחשבה שהאושר נמצא ממש מעבר לפינה. בימינו, לאחר שניסינו כל דרך למצוא קצת נחת ושלווה, ובכל זאת תחושה של ריקנות וייאוש כובשת כל חלקה טובה, מתעורר צורך אמיתי בשיטה שבעזרתה נוכל לצאת מהמבוכה אל חיים מלאי תענוגים נצחיים. ואכן, שיטה זו מתגלה כעת — חכמת הקבלה.

חג שבועות הוא חג מתן תורה. ספרי הקודש נכתבו בארבע שפות קוד: התנ"ך, ההלכה, האגדה והקבלה. אבל מסתבר שלא מדובר בכללי מוסר או בסיפורים, אלא בארבע דרכים שונות לספר לנו על העולם הרוחני.

כבר הרבה זמן תכננתי לקנות איזה ספר על הקבלה. האמת היא שלא הייתי בקיא גדול בתחום, אבל בקצה הרחוב שבו אני גר מסתתרת חנות ספרי קודש קטנה, וחשבתי ששם בטוח ידעו להמליץ. נכנסתי לחנות העתיקה, וניחוח של ספרים ישנים אפף אותי. המוכר, איש מבוגר עם שיער כסוף ומשקפיים עם עדשות עבות, הביט בי בשקט, ממתין. אמרתי לו שאני מחפש ספר על קבלה.

"איש צעיר" השיב המוכר, "כל מה שאתה רואה פה זה ספרי קבלה". הסתכלתי סביב בפליאה על ערימות של ספרי גמרא, תורה ומדרש, וממש לא הבנתי. "יש לך כמה דקות?" הוא שאל לשמחתי. הסכמתי להישאר ולהקשיב.

מילים מהעולם שלנו

"לפני הכול", אמר, "אתה צריך לדעת שכתבי הקודש נכתבו על ידי מקובלים. מקובל, הוא אדם שגילה שבכל המציאות קיים כוח אחד של נתינה מוחלטת ואהבה, שמטרתו היא להביא אותנו למצבו, להיות מאוחדים באהבה כמוהו. המקובלים תארו עבורנו את הדרך הרוחנית, ולא הייתה להם ברירה אלא להשתמש במילים שגם אנחנו נכיר, מילים מהעולם שלנו. אחרת לא היינו מבינים דבר".

מנדלבוים, כך קראו למוכר, הזמין אותי לשבת והמשיך בנחת, "הם כתבו את חכמת הקבלה בארבע 'שפות קוד' שונות, שמספרות כולן על דבר אחד בלבד — על העולם הרוחני". הבטתי בו מרותק. הסתכלתי על פתח החנות, חושש שמא ייכנס לקוח ויפריע לנו בשיחה.

שפת התנ"ך

"השפה הראשונה נקראת שפת התנ"ך", אמר לי בקריצה ערמומית והשתתק. "איך זה יכול להיות?" שאלתי מיד, "הרי התנ"ך מדבר על עם ישראל, על המצוות, על הבריאה — מה זה קשור לקבלה?!". מנדלבוים חייך לעצמו בשביעות רצון, "ניקח לדוגמא את הפסוק המפורסם 'בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ'" אמר, והתחיל בהסבר.

"עכשיו תקשיב לי טוב, הבורא ברא מציאות שמורכבת משני כוחות: הרצון לתת והרצון לקבל — האגו. בסיפור הבריאה הם נקראים 'שמים וארץ'. המקובלים גילו לנו שהנברא צריך להגיע לדרגת ההתפתחות הגבוהה ביותר, לדרגת הבורא. אבל כדי להגיע לכך על הנברא להשתמש בשני הכוחות, ולא רק באחד מהם".

"אני לא מבין", התלוננתי. מנדלבוים הסביר, "אם היה בנו רק רצון לתת, כלומר 'שמים', אז היינו כמו מלאכים, נותנים וזהו, בלי בחירה. ואם היה בנו רק את הרצון לקבל, כלומר את ה'ארץ', אז היינו רוצים רק לקבל, כמו תינוקות. הקבלה מסבירה לנו איך שני הכוחות האלה משתלבים בצורה נכונה". הוא הסתכל בי בחדות והוסיף, "ושתדע שכל המקובלים כתבו שהתורה מדברת רק על זה".

שפת ההלכה

"... אז בוא ונראה איך משלבים בין הכוחות האלה", הוא אמר ולהפתעתי הרבה הוציא מתוך הארון ספר גמרא גדול, פתח בדף הראשון וקרא בנגינה למדנית טיפוסית "שניים אוחזין בטלית... זה אומר כולה שלי, וזה אומר חצייה שלי... זה נוטל שלושה חלקים, וזה נוטל רביעי".

לא הבנתי, על מה מדברים שם? מדוע נלחמים על טלית? ואם אחד מקבל שלושה רבעים ממנה, מה יעשה השני ברבע טלית? איכשהו, ניחשתי שגם כאן יש עומק לדברים.

"זוכר את שני הכוחות מקודם, הרצון לקבל והרצון לתת?" שאל אותי מנדלבוים, מבטו בוחן אותי מאחורי משקפיו הגדולים, כמו מבקש לראות אם התלמיד הבין. "ודאי" עניתי בביטחון.

"המקובלים שחיברו גם את הגמרא, הסבירו בהרחבה כיצד להשתמש נכון בשני כוחות אלה. בשפת ההלכה, הנברא נקרא 'טלית'. כשהאדם מתחיל את דרכו הרוחנית, שני הכוחות — הרצון לתת והרצון לקבל — 'אוחזים' בו, כלומר שולטים בו, אתה מבין?

ברגע אחד הוא רוצה להתאחד עם הזולת ולתת, ופתאום שולט בו הרצון השני, ואז הוא רוצה רק ליהנות מהזולת ולנצל אותו. אבל כשמתקדמים ברוחניות, לומדים לשלוט בשני הכוחות. ולקבוע בכל מצב ומצב את השילוב והיחס הנכון ביניהם, אם שלושה חלקים, רבע או חצי".

שפת האגדה

מנדלבוים שולף ספר ישן מהמדף, על הכריכה כתוב "מדרש רבה". הוא נושף עליו ומפריח עננת אבק אל חלל החדר. הוא מצביע על דף מסוים, והפעם אני קורא: "'ויתרוצצו הבנים בקרבה' — בשעה שהיתה רבקה עומדת על יד בתי מדרש, יעקב מפרכס (מתנועע) לצאת... ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים, עשו רץ ומפרכס לצאת".

"שפה ציורית, נכון?" הוא מחייך, "המקובלים בחרו ב'שפת האגדה' כדי להסביר לנו על מצבים רוחניים שהיו קשים לתיאור בשפות האחרות. 'יעקב' במקרה זה, הוא הכוח החיובי שעוזר לנברא להתרומם לדרגת הבורא, ולהיות אוהב כמותו. 'עשו' הוא הכוח שלכאורה מפריע לנברא להשיג את המטרה הזו".

"אז רגע, אם כך, ברוחניות כל מילה מסמלת דברים אחרים, ש...?" שאלתי, "יותר מזה", קטע אותי מנדלבוים באדיבות, "'בסיפור' הזה מוסבר כיצד לקבוע את היחס בין הכוחות, איזה מהם יפעל בך. הכול תלוי בחברת האנשים שעימם תבחר להיות. יש סביבה שתעזור לך להתקדם ברוחניות ותהפוך אותך לאדם שאוהב את הזולת, ויש סביבה שתרחיק אותך מהרוחניות ותגרום לך להרגיש שכל העולם חייב לך. אתה שומע, הכול תלוי בסביבה שאתה בוחר לעצמך".

שפת הקבלה

על השולחן היה מונח הספר "שלבי הסולם" של הרב"ש, הרב ברוך שלום אשלג. "זוהי שפת הקבלה. השפה המתאימה ביותר לדור שלנו", פתח מוכר הספרים הוותיק. "מי שלומד קבלה מבין שהתורה מדברת על העולם העליון, על האהבה ועל הקשר בין הנשמות, ואינו מתבלבל וחושב שהיא עוסקת במוסר, או בסיפורים על העולם שלנו".

"אבל הכי חשוב", הוא הוסיף, וראיתי שהוא מתחיל להתרגש, "בספרים של הרב"ש, המקובל הגדול הזה, אתה מרגיש שזה מדבר עליך".

"זוכר את שני הכוחות שעוזרים לנברא להגיע למדרגת הבורא? בטח שאלת את עצמך איך הרצון ליהנות על חשבון הזולת עוזר בהתקדמות?". הנהנתי בציפייה ואמרתי, "כן, הרי קודם אמרנו ש'עשו' מפריע". מנדלבוים חייך ואמר "אבל אמרתי — 'לכאורה'. הרב"ש הסביר שבכל פעם שמתעורר באדם הרצון לנצל את הזולת, הרצון הזה מראה לו עד כמה הוא רחוק מלהיות נותן ואוהב כמו הבורא. ההרגשה הזו עוזרת לאדם לא לרמות את עצמו ולחשוב שהוא כבר 'צדיק גמור'", הוא הוסיף, "רק ככה אפשר להגיע לבקשה מהבורא, שיעזור להתעלות מעל הרצון הזה. ועל זה כתבו לנו המקובלים בכל ארבע השפות".

הודיתי למנדלבוים, כולי נרגש. בשעה שלחצתי את ידו חשבתי לעצמי, שבלי לשים לב קיבלתי ממנו את השיעור הראשון שלי בחכמת הקבלה. עבר שבוע מאז המפגש ואני עדיין נרגש. מדי פעם אני רואה את מנדלבוים עומד בפתח החנות, כמו ממתין לתלמיד נוסף שירצה לשמוע על הקבלה. אני שואל את עצמי, האם הם מבינים איזה איש מיוחד יושב שם?

"רבי שמעון בר יוחאי אמר, אוי לאותו אדם שאומר, כי התורה באה לספר סיפורים בפשטות ודברי הדיוט... ואם התורה באה להראות דברי העולם, אפילו שליטי העולם יש ביניהם דברים מעולים יותר... אלא שכל דברי התורה, הם דברים עליונים וסודות עליונים" (ספר הזוהר, פרשת בהעלותך).

מושג בקבלה: מעמד הר סיני

"הר" — מלשון הרהורים, "סיני" — מלשון שנאה. "מעמד הר סיני" הרוחני הוא משל למצב מיוחד שבו נמצאים אנשים המשתוקקים להתאחד כ"איש אחד בלב אחד" כדי לגלות את הכוח העליון. כשהם מגיעים לרגע המכריע, עולה בכל אחד מהם התנגדות פנימית עזה כנגד רצונם להתאחד. זהו האגו, שמפריד ביניהם.

הפער בין הרצון להתאחד לבין חוסר היכולת לעשות זאת, מוליד בליבו של כל אחד מהם החלטה ודרישה אמיתית לעזרה. אז מתגלה להם הכוח העליון שבעזרתו הם מתגברים על כל הקשיים.

הקבלה היא שיטת גילוי האלוקות לאדם שנמצא בעולם הזה. היא מסבירה לנו מהי מטרת החיים וכיצד לממש מטרה זו. הקבלה שופכת אור על התהליכים שאנו עוברים במהלך חיינו, ומתארת גם את מה שקורה עם הנשמה לאחר שמסתיימים חיינו בעולם הזה.

שאלות נפוצות על קבלה

מיהם המקובלים?

המקובלים הם האנשים שגילו והבינו את המציאות הכוללת, את העולם שלנו ואת העולם העליון. הם מסבירים לנו איך יכול כל אדם להגיע לחיים נצחיים עוד במהלך חייו בעולם הזה.

קבלה — למה דווקא עכשיו?

כדי לגלות את חכמת הקבלה כשיטה להשגת חיים מאושרים ושלווים, האנושות צריכה הייתה לעבור מספר שלבי התפתחות. המקובלים מסבירים שבימינו, כאשר האנושות הגיעה לשלב האחרון בהתפתחותה, הדור כבר מוכן ובשל לגילוי האלוקות לכולם.

האם הקבלה קשורה לקלפי טארוט, אסטרולוגיה ונומרולוגיה?

לא. קלפי טארוט, אסטרולוגיה ונומרולוגיה הן מיסטיקות נפוצות שנקשרו לשמה של הקבלה במאה השנים האחרונות.

מהי מדיטציה קבלית?

לא קיימת מדיטציה קבלית. הקבלה מלמדת את האדם איך לשנות את היחס הפנימי שלו כלפי הזולת — משנאה לאהבה.

האם יש קמעות בקבלה?

לא. בעולם הקבלה אין חפץ גשמי שיש לו תוכן רוחני. חפצים כאלה יכולים לסייע לאדם בתמיכה פסיכולוגית בלבד.

מה הקשר בין קבלה, חוטים אדומים ומים קדושים?

אין קשר. חוטים אדומים, מים קדושים ושאר מוצרים הינם המצאה מסחרית ומשגשגת של עשרים השנים האחרונות.

מיתוסים על קבלה

המיתוס: קבלה היא דת.

האמת: הקבלה היא מדע מדויק, הפיזיקה של המציאות הכללית. הקבלה היא חכמה שעוסקת בגילוי המציאות העליונה, שנסתרת מחושינו.

המיתוס: הקבלה מוגבלת למעטים ורשאים ללמוד אותה רק גברים מגיל 40 ומעלה.

האמת: בתקופת הגלות הייתה הקבלה מותרת רק ליחידי סגולה, אך מתקופת האר"י (המאה ה-16) ואילך היא פתוחה לכולם.

המיתוס: הקבלה עוסקת בקסמים.

האמת: קבלה אינה עוסקת בקסמים או במאגיות אחרות, אלא במחקר ריאלי של המציאות.

המיתוס: הקבלה היא כת.

האמת: הקבלה היא חכמה ומדע שפתוח לכל אדם, ללא כל הגבלות.

המיתוס: הקבלה קשורה לניו אייג' (העידן החדש), והיא טרנד — תופעה חולפת.

האמת: קבלה היא החכמה העתיקה באנושות, והחלה להתפתח לפני חמשת-אלפים שנה.