דור הולך ודור בא על פני האדמה. ובכל דור ודור, במיוחד בעתות מלחמה ומשבר, כשבצוק העיתים היסורים באים בצרורות, בזה אחר זה, עד כי נדמה שאי אפשר לעמוד עוד בסבל, שואל אדם את עצמו שאלות בקשר למטרת חייו ומשמעותם. למה לנו לחיות את החיים האלה-חיים, בהם אנו משלמים מחיר כה כבד של יגיעה וסבל, וזוכים לתמורה כה מעטה של רגעי שמחה וחסד קצרים וחולפים? מה כוחם של רגעי שמחה אלה, אותם אנו מכנים אושר, כאשר במהותם הם לא יותר מאשר רגעים של העדר יסורים.
אם מטרת הבריאה היא להעניק הנאה לאדם, מדוע הבורא מוביל אותנו לעברה בדרך כה מייסרת? האדם נברא בידי הבורא המושלם. השלמות מתאפיינת במצב של מנוחה, בעוד שמצב של חוסר שלמות- חסך- גורם לתנועה לעבר השלמת החסר. האדם אוהב מנוחה. הנכונות לוותר על המנוחה מתעוררת רק בהעדר צורך קיומי בסיסי, כמו מזון, מקלט מפני הקור וכדומה.
הרצון לקבל הוא רצוננו היחידי. כל האפשרויות הפתוחות לפני גופנו, כישורינו הגופניים, תבונתנו, ואפילו תהליך ההתפתחות שלנו, נועדו כולם כדי לשרת רצון בודד זה. את הרצון לקבל מזינים אובייקטים שונים ומשונים, שאנו טורחים על יצורם כיד הדמיון הטובה עלינו ברוח האופנה השלטת והחולפת. אובייקטים אלה אנו מייצרים ורוכשים כדי להפיק תענוג שווה לכל טעם ומתאים לכל עת.
מרגע לידתנו אנו נמצאים במצב בו אין אנו מרגישים כלל את הבורא. כדי להתחיל להתקדם בדרך שתיארנו זה עתה צריך: א. להרגיש את המצב הנוכחי כבלתי נסבל; ב. להרגיש שהבורא קיים ולוּ במעט; ג. להרגיש שאנו תלויים רק בבורא; ד. להבין שרק הבורא יכול לעזור לנו.
כאמור לעיל, כדי לרכוש השגה אמיתית של הבריאה, חייבים לחקור אותה מלמעלה למטה, מהבורא ועד העולם הזה, ואחר כך מלמטה למעלה. הדרך מלמעלה למטה נקראת "השתלשלות הדרגתית של הנשמה לעולם הזה", או "עיבור". הנשמה משתלשלת דרך כל המדרגות עד להתגלות האדם במדרגה התחתונה, בה הוא מתנתק לגמרי מהבורא. התהליך דומה לתהליך עיבורה של האם על ידי זרע האב בעולם שלנו, והולדת התינוק מהוריו כגוף פיזי עצמאי. כמו בעולם שלנו, גם בעולם הרוחני הילוד נשאר תלוי לגמרי במקורו, ועובר תהליך שבעזרתו הוא נעשה ליישות רוחנית עצמאית.
יש המקבלים חינוך המותאם לטבעם האגואיסטי. הם מקיימים את מה שקיבלו בתהליך החינוך באופן אוטומטי. אם הגוף שואל את האדם לצורך מה הוא פועל ועושה, האדם עונה לעצמו, שכך הוא חונך וזהו אורח חייו ואורח חיי החברה שלו.