בין כל המושגים הבלתי צפויים שאנו פוגשים בחכמת הקבלה, אין מושג מפתיע, מפליא ועם זאת כל כך עמוק ומרתק כמושג ה"מציאות". אלמלא איינשטיין והפיזיקה הקוונטית, שחוללה מהפכה בדרך בה אנו תופסים את המציאות, הרעיונות המובאים כאן היו נדחים על הסף.
בפרק הקודם אמרנו שהתפתחות מתרחשת מפני שהרצון שלנו לקבל תענוג מתפתח מבחינת שורש לבחינה ד'. אבל אם הרצונות שלנו הניעו את התפתחות העולם שלנו, האם העולם בכלל קיים מחוצה לנו? האם ייתכן שהעולם שסביבנו הוא רק סיפור שאנו רוצים להאמין בו? ואולי הוא בעצם השתקפות של הרצונות שלנו?
כדי לענות על השאלה הזו, נתחיל עם ניסוי קטן. קחו לכם רגע להרים את העיניים מהספר. הביטו סביבכם ודמיינו ששרירי העיניים שלכם נחלשים, והתמונה שסביבכם הולכת ומתערפלת. אתם מנסים להתמקד, לראות ברור, אבל הכול נעשה מטושטש, ואתם לא מזהים שום דבר בצורה ברורה. אפילו לא את הספר הזה, אפילו לא את היד שלכם שמחזיקה אותו.
תארו לכם שמישהו מתקרב אליכם ומגיש לכם משקפיים. אם אתם בדרך כלל מרכיבים משקפיים, אתם מכירים היטב את השנייה הזו שבה התמונה מתבהרת ומתחדדת. אותי זה מפתיע בכל פעם מחדש. אבל האם משהו השתנה במציאות עצמה, רק בגלל שהרכבנו משקפיים? מובן שלא. המציאות לא השתנתה, רק הכלי שבעזרתו אני תופס את המציאות סביבי השתנה – תוקן.
זה כל מה שעושה חכמת הקבלה. היא מאפשרת לנו להשתמש בכלי התפיסה שלנו – הרצון לקבל – בצורה נכונה. במילים אחרות, הירידה מעולם אינסוף ועד לעולם שלנו, היא בסך הכל תהליך של טשטוש התפיסה שלנו. למעשה רק 'יצאנו מפוקוס', הפסקנו לראות נכון.
השבירה, הפירוד בין חלקי נשמת אדם הראשון, לא קרתה במקום חיצוני כלשהו, אלא בהרגשה שלנו בלבד. ואנחנו עדיין נמצאים כל הזמן (גם כרגע) בתוך אותו עולם אינסוף שברא הבורא. הבעיה היחידה היא שאנחנו לא מרגישים אותו. אז מה אפשר לעשות בנדון? להשתמש בחכמת הקבלה, ולהרחיב באמצעותה את כלי ההרגשה. זוהי בדיוק מטרת הקבלה.
אבל מאיפה מגיע אלינו כל הסרט הזה שאנחנו קוראים לו "החיים שלנו"? ב"מבוא לספר הזוהר" מסביר בעל הסולם, שכל המציאות משתקפת בתוכנו כמו סרט שמוקרן על מסך קולנוע. ובמילותיו: "במוח האחורי שלנו יש כעין מכונה פוטוגרפית, המציירת לנו שמה כל הנראה לנו, ולא כלום מחוץ לנו". ["מבוא לספר הזוהר", אות ל"ד]
אם נבחן את מנגנון הראייה שלנו, נראה כיצד זה מתבטא ברמה הפיזיולוגית. אנחנו לא באמת רואים משהו שנמצא מחוצה לנו. למעשה, העין שלנו רק מגיבה לגירוי כלשהו, ומה שאנו "רואים" הוא תגובה שמתרחשת במוחנו לאותו הגירוי. אבל איננו יודעים מהו אותו גירוי שגרם למוח שלנו ליצור תמונה. אולי בכלל אין גירוי כזה, וכל התמונות שאנו רואים נוצרות במוחנו כמו בחלום?
אכן, כשהמקובלים מדברים על העולם שלנו, הם קוראים לו "העולם המדומה".
יוצא, שתכנית הריאליטי האמיתית לא מתרחשת על המסך הקטן, וגם לא על הפלזמה חמישים אינץ' של סימה השכנה. היא מתרחשת בתוכנו. ובתוכנו בלבד. לכן אין שום טעם לחפש אשמים כשהדברים לא הולכים כרצוננו. אם אנו רוצים לשנות את המציאות, אנחנו צריכים לשנות רק את עצמנו – לתקן את המסך שלנו. וכדי להתחיל בשינוי, בואו נבחן במה כדאי לנו להתמקד ובמה לא.