נשמת אדם הראשון, נשמה כללית גדולה שברא הבורא. ובכל אחד מאיתנו ישנן רשימות, גנים, שעל ידי התעוררותם לפי סדר של "קודם ונמשך", כלומר שרשרת שבה הן מתעוררות באדם, הוא נמשך "לפתע" לחזור למצב שבו היינו כולנו מחוברים כאחד בנשמה גבוהה זו, נשמת אדם הראשון. והתקיימנו אז בדרגה רוחנית עליונה, גבוהה מאוד...
הבריאה כולה אינה יותר מרצון, "רצון ליהנות". הרגשת חוסר נקראת "שאלה". ושאלה לאו דווקא צריכה להיות אינטלקטואלית, שכלית, אלא כל חיסרון לדבר מה נקרא "שאלה". כאשר אדם נמצא בשאלה, בריקנות, הוא מחפש כיצד למלאה. הריקנות, הרצון, השאלה שנפתחת בו, היא שקובעת לאן יפנה...
חשיבותו של כל מדע נמדדת לפי מטרתו, כלומר לפי מה שביכולתו לתת לאדם. חוכמת הקבלה הינה מדע הפותח בפני האדם את השאלה "מהו הטעם בחיי?" בצורתה האמיתית, כלומר חושף בפניו את המציאות ומעמיד אותו במרכזה, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית. מכאן, שחוכמת הקבלה מספקת לאדם את התשובה לשאלה, לשם מה קיימת המציאות...
הבורא ברא את האדם כרצון ליהנות בגודל כזה, שיוכל למלא את רצון האדם בכל מה שהתכוון לתת לו. אך לשם כך צריך הבורא שהאדם עצמו ירצה לקבל את ההטבה, ולא שהרצון ירד אל האדם ממעלה. שכן אז הרצון אינו רצון האדם, אלא רצון הבורא. אם לא ירגיש האדם שהרצון בא מתוך עצמו, גם את התענוג הוא לא יקבל כתענוג שלו...
הקושי בתפיסת חוכמת הקבלה כשיטה להגיע אל הטוב, הינו קושי פסיכולוגי. האדם בנוי כך, שבתוך הרצון לקבל הוא לעולם לא יוכל ליהנות, שכן תענוג מנטרל את הרצון. אדם רעב רוצה לאכול, ומהרגע שבו הוא מתחיל לאכול, הולך הרצון שלו ונעלם בכל נגיסה, והוא מפסיק ליהנות, ועל כן מיד זקוק לתענוגים חדשים...
בו במהלך חייו. בכל אדם מצויים כל הרצונות שבעולם, ובזה כולנו שווים. ההבדל בינינו מתבטא באותם רצונות בכל אחד ואחד שגדלים יותר מאשר אצל אחרים. בזה תלוי גם אופיו של אדם, גישתו לחיים, צורת הביטוי שלו, וכיצד יממש את עצמו. באיזה שטח, על ידי איזו שיטה, באילו אמצעים, למה ישאף להגיע ובעזרת אילו סוגי יחסים עם הסביבה, וכן הלאה...
באמת, כיצד ייתכן הדבר? שהרי אין זה לכבוד התורה. "בראתי יצר רע" הוא עיקר "האוכל", ואילו התורה היא בסך הכול תבלין, כך שמטרתה לגרום לכך שיהיה נוח, טוב וטעים יותר. ובנוגע להחרפת מצבו של היצר, אכן כתוב כי תורה יכולה להיות "סם החיים" או "סם המוות"...
ראשית יש להבין את המערכת שבה אנו מצויים. חיי האדם אינם יותר או פחות ממערכת יחסים בינו לבין הבורא, דרך תמונת העולם הזה המתראה לו כ"אני", משפחה, עם, עולם, טבע. כאשר, למעשה, עליו לראות בכל אלו אך עטיפה, שמאחוריה עומד כוח עליון אחד, יחיד ומיוחד, שמבצע את כל הפעולות על האדם כדי לקרבו למטרת הבריאה...
ראשית, הבורא רוצה למלא את האדם בשפע, ושנית, הוא רוצה שהאדם יגיע למעמדו. זאת הסיבה לכך שהבורא ברא את "הרצון לקבל הנאה", כדי שרצון זה יתמלא בתענוג, וירגיש מה שמרגיש הבורא, ובנוסף שיהיה זה תענוג בגובהו של הבורא – נצחי ומושלם...
הבריאה כולה נחלקת לשני חלקים: הרצון לקבל, שעובד כדי למלא את עצמו תחת כוונתו ליהנות לעצמו, שאז הוא נקרא "גשמי" או "נמצא בעולם הזה", וישנו הרצון לקבל שממלא את עצמו במטרה ליהנות לבורא, לאור, לכוח העליון. וכוונתו למלא את עצמו נועדה לגרום תענוג לעליון, משום שהעליון נהנה מכך שהתחתון נהנה. רצון לקבל שפועל כך מצוי בעולם הרוחני, בעולם העליון...
מהיכן מגיע בכלל מקרה המוות? מקרה המוות בא כתוצאה משבירת "אדם הראשון". הבורא ברא נשמה, מערכת רצונות הכוללת "תרי"ג רצונות", "עשר ספירות", כשמטרתו היא שהנברא, שנקרא "רצון ליהנות", יגיע למצב נצחי, שלם ויהיה דומה לבורא. כלומר, ייכלל במצב שנקרא "טוב ומיטיב"...
אז מהו חופש? זאת איננו יודעים, משום שלא ידוע לנו מהי חירות ומה אינה חירות, והאם אנו באמת רוצים בה. מה שידוע לנו זה שגם תינוק, ברגע שהוא מוכנס לתוך מסגרת כלשהי, הוא מיד מתנגד, בוכה ומשתוקק לפרוץ החוצה משם. כך גם בעלי-חיים ואפילו צמחים מסרבים להיות תחת הגבלה, ומחפשים כל דרך אפשרית לצאת ממנה...
בנוסף ידוע, שאדם אינו קובע באיזו משפחה ייוולד, באיזה גן ילדים או בית ספר יתחנך, וכולי. כך שלמעשה, האדם מתוכנת מבפנים על ידי גנים ותכונות תורשתיות, ומבחוץ על ידי חברה, בית, סביבה, מערכת חינוך וכולי, ויוצא, שאינו קובע דבר בחייו. לכן כאשר הוא מגיע לגיל בגרות והופך עצמאי, כביכול, האם באמת נותר בו דבר עצמאי? שכן מבפנים ומבחוץ סידרו אותו כך שמתקבל ממנו תוצר מוגמר, ככיכר לחם שיוצאת מן התנור...
כאמור, הבורא ברא את הנברא כרצון ליהנות. כל דבר שאדם מרגיש, חושב, עושה, מקבל, נותן, אוהב, שונא וכולי, הכול נקרא "תענוג" במלוא מובן המלה. כדי לא ליצור בלבול, אולי מוטב לומר מילוי, שכן רבים חושבים שתענוג הוא רק מצב שבו "נהנים מהחיים". מילוי הוא כשאדם מתמלא...
אם אדם ישב בבית וימתין, דבר לא יקרה לו, משום שזוהי תפיסה לא נכונה. "גורל" פירושו שעל אדם לעבור בדרך המתחילה ברגע היוולדו בגלגול הראשון לפני אלפי שנים ועד לרגע האחרוןבגלגולו האחרון, שבו יגיע לגמר תיקון נשמתו. וכל הצעדים והמצבים שבדרך הינם כתובים וחרוטים בנשמתו...
מטרת הבורא היא להתייחס אל האדם תמיד מתוך "טוב ומיטיב", ובמקביל להביאו ל"טוב ומיטיב" האמיתי והמוחלט. מנקודה זו, ממחשבה זו הוא פועל עלינו, אך משום שאנו מצויים תחת תכונות הפוכות מהטוב המוחלט, בדרגת הקלקול הגבוהה ביותר ובדרגה הרוחנית הנמוכה ביותר, אנו מרגישים שמה שמגיע מאותה נקודה גבוהה ביותר הוא יחס רע...
במה מועיל לאדם לדעת על עצמו? הדבר דומה לשיחה בין שני אנשים שאומרים זה לזה: "היום אני בן שישים, ואני מכיר את עצמי ואת חיי, עברתי אותם, אני מודע גם לתכונות האופי שלי ויכול לספר עליו רבות, דברים טובים ודברים רעים, ממש הכול". כך משוחחים ביניהם אנשים מבוגרים שכבר "מבינים", כביכול, את החיים, והגיעו למסקנה שהחיים הם כפי שהם, אין מה לעשות ואין מה לשנות, ורק הצעירים עוד חושבים שיוכלו לשנותם, ולכן הם יוצאים מגדרם ועושים הרבה רעש, אך כשיזדקנו, יראו שהכול רק רוח וצלצולים. שכן כל דור ודור חושב שהוא יביא את השינוי, וכל דור בא, בסופו של דבר, לידי אותה החלטה, כשרואה בסוף חייו שלא נותר בידו מאום...