פרשת שמות

א) ואלה שמות בני ישראל. והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. והמשכילים, הם המסתכלים בסוד החכמה, שהשיגו החכמה, כי חכמה מכונה אור העיניים, והשגתה מכונה הסתכלות. למה לא כתוב, יאירו? אלא, שמאירים ומתנוצצים בזיווה של החכמה העליונה.

ו) הָיוֹה היה דְבר ה'. היה היה ב' פעמים למה? אם יחזקאל היה נביא נאמן, למה גילה כל מה שראה? מי שהמלך הכניסו להיכלו, יש לו לגלות מה שראה? אלא ודאי יחזקאל נביא נאמן היה, וכל מה שראה הוא באמונה, וברשותו של הקב"ה גילה כל מה שגילה, והכל צריך.

יד) איתי מלבנון כלה, איתי מלבנון תבואי. מקרא זה על כנסת ישראל נאמר, שהיא המלכות. בשעה שיצאו ישראל ממצרים, וקרבו אל הר סיני לקבל התורה, אמר לה הקב"ה, איתי מלבנון, שפירושו, מן עדן העליון, חכמה, הנקראת לבנון, היא באה. כלה, פירושו שלימה, כלבנה זו הנשלמת מן השמש בכל האור וההתנוצצות, שהם אור ישר ואור חוזר.

כא) אל תִלְחַם את לחם רע עין, משום שהלחם, או ההנאה, מאותו בן אדם רע עין, אינו כדאי לאכול וליהנות ממנו. ואם כשירדו ישראל למצרים, לא היו טועמים את לחם המצרים, לא היו נעזבים בגלות במצרים, ולא היו יכולים להרע להם .

כד) שלושה הם הדוחים את השכינה מן העולם, וגורמים, שדירתו של הקב"ה לא תהיה בעולם. ובני אדם זועקים בתפילה, ולא נשמע קולם.

לו) ואלה שמות בני ישראל, פירושו, ישראל סבא. הבאים מצריימה, פירושו, כל אלו הצבאות ומחנות מלאכים, שהיו יורדים לגלוּת עם יעקב, שכתוב, את יעקב. ומהו שכתוב, איש וביתו באו?

מ) אנו פותחים עינינו, רואים, גלגלי מרכבה הקדושה נוסעים במסעיהם. וקול שירה מתוק לאוזניים, לבינה, היפה ללב, מלכות, העולה ויורד והולך ואינו נוסע. מזדעזעים אלף אלפים, זהו סדר המשכת חכמה. ומשום שנמשכת ע"י קו שמאל, ששם דינים, נבחן כמזדעזעים. והחכמה ספירותיה באלפים, וכשנכללים זה מזה, הם אלף אלפים. וריבוא רבבות, הם חסדים, שמקורם מעתיק, שספירותיו בריבוא. ופותחים בשירת החכמה ממטה למעלה.

נ) השכינה ירדה למצרים עם יעקב? כמ"ש, אנוכי ארד עימך. השכינה ירדה למצרים את יעקב, ושש מאות אלף מרכבות קדושות עימה. שכתוב, כשש מאות אלף רגלי. שש מאות אלף מרכבות קדושות ירדו עם יעקב למצרים, וכולם עלו משם, כשישראל יצאו ממצרים.

נז) כתוב, אנוכי ארד עימך מצריימה. כשירד יעקב למצרים, שכתוב, ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה, כולם ירדו עם יעקב למצרים. משמע שכל המרכבות והצבאות ירדו עם יעקב למצרים, ולא הקב"ה לבדו, כמו שמשמע מהכתוב, אנוכי ארד עימך מצריימה.

ס) איתי מלבנון כלה, איתי מלבנון תבואי. אוי להם לבני אדם, שאינם יודעים ואינם נזהרים בעבודת בוראם. כי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב, ואומרת, אוי להם לבני אדם, שמזלזלים בעבודת בוראם. אוי להם לבני אדם, מחילול כבודה של התורה.

סה) התורה סָפרה בניו של יעקב. בתחילה, שהם י"ב. ואחר כך, שהם שבעים, שכתוב, כל הנפש לבית יעקב הבאה מצריימה, שבעים. ומהו הטעם שהיו שבעים ולא יותר? הוא כנגד שבעים אומות, שהם בעולם, שהם היו אומה אחת כנגד כולם .

סז) אשריכם זורעי על כל מים מְשַׁלְחֵי רגל השור והחמור. אשרי הם ישראל, שהקב"ה רצה בהם יותר מכל העמים וקירב אותם אליו, שכתוב, ובך בחר ה'. וכתוב, כי חֵלֶק ה' עַמו יעקב חֶבֶל נחלתו. וישראל מתדבקים בהקב"ה, שכתוב, ואתם הדבקים בה' אלוקיכם.

עה)ויקם מלך חדש על מצרים. כל העמים שבעולם וכל המלכים שבעולם, לא נתחזקו בממשלתם אלא בשביל ישראל. מצרים לא היו שולטים על כל העולם, עד שבאו ישראל ונכנסו שם בגלות. אז נתגברו על כל העמים שבעולם. בבל לא נתחזק על כל העמים שבעולם, אלא בשביל ישראל, שיהיו בגלות אצלם.

פט) משא מצרים, הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים.

צו) רבי שמעון נשא את ידיו ובכה, ואמר, אוי למי שיקרה באותו זמן, ואשרי חלקו של מי שיִקָרֶה ויוכל להימצא באותו זמן. אוי למי שיקרה באותו זמן, משום כשיבוא הקב"ה לפקוד את האיילה, השכינה, יסתכל מי הם העומדים עימה, ובכל אלו הנמצאים עימה, ויסתכל בכל המעשים של כל אחד ואחד, ולא יהיה נמצא צדיק, שכתוב, ואביט ואין עוזר. וכמה צרות על צרות יהיו לישראל.

קנז) בכל יום עושה הקב"ה מלאכים שליחים לעולם, כמ"ש, עושה מלאכיו רוחות. עשה, לא כתוב, אלא, עושה, לשון הווה. משום שבכל יום ויום עושה. ובעת ההיא נתמנה מלאך ממונה אחד על מצרים. וכמ"ש, ויקם מלך חדש. חדש ודאי, הוא הממונה, שהקב"ה עשהו עתה

קס) למנצח על איילת השחר. כי כשהאיר פני המזרח וחשכת הלילה התפשטה, יש ממונה אחד לצד מזרח, קו אמצעי, שמושך חוט אחד של אור מצד דרום, קו ימין, עד שבא ויוצא השמש, ובוקע באלו חלוני הרקיע, ומאיר העולם. ואותו החוט, שמושך מצד דרום, מעביר את חשכת הלילה.

קסג) יש הבל אשר נעשה על הארץ. יש הבל, הוא כי שלמה המלך עשה את ספר הזה, ויסד אותו על שבעה הבלים, שהם ז"ס דז"א, אור הרוח המכונה הבלים. אשר העולם, הנוקבא, עומד עליהם. שז"ס שלה מתקיימות מן ז"ס חג"ת נהי"מ דז"א. כי הנוקבא, דיבור, ואין דיבור בלי הבל, המכה על ה' מוצאות הפה.

קעו) דודי ירד לגנו לערוגת הבושם. לגנו, זהו כנסת ישראל, הנוקבא, משום שהיא ערוגת הבושם, להיותה כלולה מכל מיני בשׂמים וריחות של עולם הבא, בינה. בשעה שהקב"ה יורד לגן זה, הנוקבא, כל נשמות הצדיקים מתעטרים שם, מקבלים מוחין והארות. כולם נותנים ריח, כמ"ש, וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מכל בשׂמים, שהם נשמות הצדיקים, המכונים בשמים. ועל שמם נקראת הנוקבא ערוגת הבושם. כל אלו נשמות הצדיקים, שהיו בעולם הזה, וכל אלו הנשמות, העתידות לרדת לעולם הזה, כולם עומדים בגן הזה, בנוקבא.

קפח) ותצפנהו שלושה ירחים. רומז, שלא הוכר מעלת משה בזוהר העליון עד ג' ירחים. כי אז ניתנה התורה על ידו, והשכינה נתגלתה ושרתה עליו לעיני כל. שכתוב, ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה'. וכמ"ש, ולא יכלה עוד הצפינו, כי עד אותה שעה לא נודע דיבורו עם הקב"ה. ואז כתוב, משה ידבר והאלקים יעננו בקול.

קצט) וַתֵתַצַב אחותו מרחוק. אחותו של מי שקרא את כנסת ישראל, אחותי, ז"א. כמ"ש, פתחי לי, אחותי רעייתי. כלומר השכינה ניצבה על משה לשמרו. ומה שאומר מרחוק, הוא כמ"ש, מרחוק ה' נראה לי. כלומר, שאין השמירה בגלוי אלא בסתר, מרחוק.

רב) ותרד בת פרעה. בשעה שפסקו ישראל מן התורה, מיד, ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור. שמידת הדין, שנקראת בת פרעה, הייתה יורדת להתרחץ, מן הדם של ישראל, מפגם שלהם על עלבונה של התורה. כי יאור פירושו תורה. ונערותיה הולכות על יד היאור, הן האומות שהולכים ורודפים את ישראל, על יד היאור. על סיבת עלבונה של התורה, שאלו שלומדים בה הרפו את ידיהם ממנה .

רז) וַיִפֶן כה וכה. כי ראה באלו נ' אותיות שישראל מייחדים בכל יום, שמע ישראל, שיש בהם פעמים כ"ה, וכ"ה אותיות בב' פעמים. ולא ראה בו במצרי שיאמר אותם. ויפן כה וכה. כה ראשון הוא, שראה, אם היה בו מעשים טובים. וכה השני הוא, שראה, אם עתיד לצאת ממנו בן צדיק. מיד, וירא כי אין איש. ראה ברוח הקודש שלא עתיד לצאת ממנו בן צדיק .

רט) וירא וירא. מהו רומז שתי פעמים וירא, שאומר, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו וייפן כה וכה וירא כי אין איש? הכל ברוח הקודש הסתכל וראה. ומשום זה הסתכל בו והרג אותו, כלומר שהרגו בהסתכלותו בו. וע"כ נאמר פעם שני, וירא. והקב"ה סבב הכל, כדי שמשה ילך אל אותו באר, כמו שהלך יעקב אל אותו הבאר, שכתוב, וישב על הבאר.

ריז) ויאמר אליי הינבא אל הרוח הינבא בן אדם ואמרת אל הרוח. ממקרא הזה ידוע המקום שהרוח יוצא ממנו. כי איך היה יכול יחזקאל לנבא על הרוח? והרי כתוב, אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח. אלא, אדם אינו יכול למשול על הרוח, אבל הקב"ה הוא שולט על הכל.

רכח) אשרי חלקם של הצדיקים. יעקב ברח מפני אחיו, ונזדמנה לו באר, הנוקבא. כיוון שהבאר ראתה אותו, המים הוכרו לבעליהם, ועלו אליו בסוד מ"ן. ושמחו עימו. ושם נתחברה עימו בת זוגו רחל. משה ברח מפני פרעה, ונזדמנה לו באר. והמים ראו אותו, והוכרו לבעליהם ועלו אליו בסוד מ"ן. ושם נתחברה עימו בת זוגו צפורה.

רלב) ותאמרנה איש מצרי הצילנו. שאמרו, איש מצרי הצילנו, אמרו ולא ידעו מה שאמרו. משל לאדם, שהיה יושב במדבר, ועברו ימים שלא אכל בשר. יום אחד בא דוב לחטוף כבש אחד, וברח הכבש והדוב רדף אחריו, עד שהגיעו לאותו האדם שבמדבר. ראה את הכבש, והחזיק בו ושחטו, ואכל בשר. נמצא, שהדוב גרם שאותו אדם יאכל בשר. אף כאן, המצרי שנהרג ע"י משה, גרם שמשה יברח ויבוא למדיין אל הבאר. וע"כ אמרו, איש מצרי הצילנו ברוח הקודש. המצרי שמשה הרגו.

רלה) ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האיילים. כל ההשתוקקות שהשתוקקו ישראל אל הקב"ה, הוא תאוותם של ישראל, שיהיה הקב"ה לא הולך ולא מתרחק, אלא בורח כצבי או כעופר האיילים.

רמו) מה ראה הקב"ה להוריד את ישראל למצרים בגלות? הגלות למה? ולמה דווקא למצרים?

רנא) ישב רבי שמעון. ורבי אלעזר בנו עומד ומפרש דברי סודות החכמה, והיו פניו מאירות כשמש, והמילות מתפזרות ומעופפות ברקיע. ישבו שני ימים, שלא אכלו, ולא שתו, ולא היו יודעים אם היה יום או לילה. כשיצאו, ידעו שכבר חלפו שני ימים שלא אכלו כלום.

רנג) אין לך דבר שיהיה אהוב לפני הקב"ה, כמו תפילתם של צדיקים. ואע"פ שרצוי לו, פעם עושה בקשתם ופעם אינו עושה.

רנז) שמונה עשר הרי אפרסמון עליון, יסוד דבינה, שיש בו ט"ס של אור ישר וט"ס של אור חוזר, י"ח הרים. נכנסים, מעלים מ"ן, נשמות הצדיקים, המרכבה ליסוד. וארבעים ותשעה ריחות, נ' שערי בינה חסר אחד, עולים בכל יום מבינה עד מקום שנקרא עדן, חכמה.

רנט) אל גינת אגוז ירדתי. גינה זו יוצאת מעדן, וזו היא השכינה. אגוז, היא מרכבה העליונה הקדושה, ד' ראשים של הנהרות הנפרדים מן הגן, ד' הפנים, פני אריה שור נשר אדם. כאגוז הזה, שיש לו ד' ראשים קדושים בפנים, בהפרי שלו, ויש לו ג"כ ד' קליפות החופפים על הפרי, הרומזים על ד' קליפות, רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת ונוגה, כמו המרכבה העליונה.

רסג) גם את זה לעומת זה עשה האלקים. כעין שיש ברקיע, עשה הקב"ה בארץ. וכל מה שיש בארץ, כולם רומזים למה שיש למעלה ברקיע. כי כשראה רבי אבא אילן אחד, שפִרְיוֹ נעשה עוף הפורח ממנו, היה בוכה ואמר, אם אנשים היו יודעים למה הם רומזים, היו קורעים לבושיהם עד הטבור שלהם, על מה שנשכחה החכמה מהם. כל שכן בשאר דברים, מה שעשה הקב"ה בארץ.

רסו) כל עשב הארץ, שנתמנו עליהם שרים חזקים בשמים. שאין לך כל עשב ועשב בארץ, שאין לו כוכב ומזל ברקיע, שמכה אותו ואומר לו גדל. ולכל אחד יש לו סוד בפני עצמו. כמו שיש להם למעלה ממונים מיוחדים, ואין ממונה מתערב בחברו, והזורע כלאיים, מעָרֵב שליטתם זה בזה.

רעב) בשעה שירדו אלו המרכבות ומחנות הקדושים, שהם צורת י"ב השבטים החקוקים למעלה, בשכינה, כולם באו לגור עימהם. כמ"ש, איש וביתו באו, שסובב על המלאכים שבאו לגור במצרים, עם בני ישראל. ראובן, שמעון, לוי וכל השאר, שרומזים על צורות י"ב השבטים שבשכינה.

רפ) שני נדרים נדר הקב"ה ליעקב. שירד עימו לגור עימו בגלות. ושיעלה אותו מקברו, לראות השמחה של המחנה הקדושה של המרכבות והמלאכים, שגרו עם בניו בגלות, בשעת הגאולה. כמ"ש, אנוכי ארד עמך מצריימה, בגלות, ואנוכי אעלך גם עלה בשעת הגאולה. כי עלייה לשון גאולה, כמ"ש, והעליתי אתכם מקברותיכם עַמי. וכתוב, ששם עלו שבטים.

רפב) עד שהמלך במסיבו נִרְדִי נתן ריחו. עד שהמלך, זהו הקב"ה. כמ"ש, כה אמר ה' מלך ישראל. וכתוב, ויהי בישורון מלך. במסיבו, בין כנפי הכרובים, שעל ארון העדות. נרדי נתן ריחו, שגרמו שיסתלק הקב"ה מביניהם. ונתן ריחו, פירושו ריחם הרע.

רפג) בעוד שהקב"ה היה נותן התורה לישראל. שכתוב, ויהי שם עִם ה', בעוד שהיה כותב התורה לישראל, עזבו את ריחם הטוב ואמרו, אלה אלוהיך ישראל. נתן, פירושו, עזב.

רפט) תחת שלוש רגזה הארץ, תחת עבד כי ימלוך. אין לך אומה שפלה ונקלה ונִבְזֶה לפני הקב"ה, כמו המצרים. ונתן להם הקב"ה ממשלה בשביל ישראל. ושפחה כי תירש גבירתה, זו הגר, שהולידה את ישמעאל. ישמעאל, שעשה כמה רעות לישראל, ומשל בהם, ועינה אותם בכל מיני עינויים, וגזר עליהם כמה שְׂמָדות, ועד היום הם משתלטים עליהם, ואינם מניחים אותם לעמוד בדתם. ואין לך גלות קשה לישראל, כמו גלות ישמעאל .

רצא) עד שיפוח היום ונסו הצללים. עד שיפוח היום, נאמר על גלות ישראל, שהם יהיו משועבדים בגלות עד שיגמר יום ההיא של ממשלת האומות. למדנו, אלף שנים ממשלת כל האומות ביחד על ישראל. ואין לך אומה שלא תשתעבד בהם. ויום אחד, הוא כנגד מה שכתוב, והיה יום אחד הוא יודע לה'.

רצה) על כל פנים מלאך מושל ממונה על מצרים היה. מי שאמר אל עמו, הנה עַם בני ישראל רב ועצום ממנו. וכן הוא ברובו של הפרשה, שלא נאמר אלא מלך מצרים סתם, השר הממונה על מצרים. ואם כתוב, פרעה מלך מצרים, הוא פרעה ממש.

שח) תחת שלוש רגזה ארץ, תחת עבד כי ימלוך. שפירושו, ממונה, שהיה מקודם משועבד תחת מושל אחר, ועתה מָלַךְ, ונתנו לו ממשלה, ורגזה הארץ. ומכל שכן כשממונה ההוא ימשול על ישראל, ודאי שהארץ רוגזת ורועשת .

שיב) השרים הממונים על העמים, כשרואים את אדונם עצוב, מחמת שעבוד ישראל, למה עובדים בפרך עם בניו? אינם עושים אלא מה שמוטל עליהם, רצון אדונם עושים.

שטו) הבה, לשון הזמנה לעשות דין. הבה, לשון הסכמה והזמנה, כמו הבה נבנה לנו עיר. הבו לה' בני אלים.

שיז) מה הייתה מחשבתם של המצרים, למנוע מישראל פרייה ורבייה, ומחשבתו של השר הממונה עליהם, שהביא זאת בליבם? כי ויאמר אל עמו, השר שלהם, אמר להם, היו יודעים, שבן אחד עתיד לצאת מישראל, שיעשה דין על ידו באלוהיכם.

שכד) שיר השירים אשר לשלמה. כשברא הקב"ה, הבינה, את עולמו, עלה בחפץ לפניו, וברא את השמים, ז"א. בימינו, החסדים, ובשמאלו הארץ, הנוקבא, גבורות. ועלה בחפץ לפניו לנהוג היום והלילה, שיבואו לידי זיווג, כמ"ש ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.

שלז) וילך איש, זהו גבריאל, שהלך והחזירה לעמרם. עמרם ממש היה. ולא נזכר שמו, מפני שהליכה זו להזדווג לאשתו, לא הייתה ממנו אלא מלמעלה. כי עצת הקב"ה הפעיל אותו, והלך.

שמ) ויהי בימים הרבים ההם. סוף גלותם היה, שהיו ישראל משועבדים בכל עבודה. בימים הרבים ההם, שהיו רבים לשהיית ישראל במצרים, שהגיע הקץ. וכיוון שנשלם קץ גלותם, כתוב, וימת מלך מצרים. שהורד שר מצרים ממעלתו ונפל מגאוותו. וע"כ כתוב עליו, וימת מלך מצרים.

שמב) רחמנותו של הקב"ה, כשהוא מרחם על ישראל, כופה למידת הדין ומורידה ומרחם עליהם. הקב"ה מוריד שתי דמעות לים הגדול.

שמו) הנה יום בא לה', והיה יום אחד הוא ייוודע לה'. וכי שאר הימים אינם של ה'? זה מלמד ששאר הימים ניתנו לשרים, ויום ההוא אינו של השרים, אלא של הקב"ה, כדי לעשות דין בעכו"ם, מפני שביום ההוא יפלו כל השרים ממעלתם. וע"כ כתוב, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, כי ביום ההוא לא יהיה מעלה לשרים.

שנ) ויאנחו בני ישראל. לא כתוב, ויתאנחו, שנאנחו מחמת צרתם עצמם, אלא ויאנחו, שנאנחו בשביל צרות של אחרים. שהאנחה הייתה בשבילם למעלה, שהמלאכים נאנחו בשביל ישראל.

שנג) שלושה עניינים כאן: אנחה, שַוועה, צעקה. ואינם דומים זה לזה. אנחה, שכתוב, ויאנחו בני ישראל. צעקה, שכתוב, ויצעקו. שוועה, שכתוב, ותעל שַוועתם אל ה'. וכל אחד מתפרש בפני עצמו. וכולם עשו ישראל. צעקה ושוועה עשו ישראל, אנחה לא עשו, שזה משמע מהכתוב, ויאנחו ולא ויתאנחו, ולמעלה הייתה האנחה בשבילם.

שנח) אוי להם לבריות, שאינם משגיחים ואינם יודעים. בשעה שעולה במחשבה לפני הקב"ה לברוא עולמו, כל העולמות עלו במחשבה אחת, ובמחשבה זו נבראו כולם. כמ"ש, כולם בחכמה עשית. ובמחשבה זו, שהיא החכמה, נברא עולם הזה והעולם של מעלה.

שעא) מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר. ה' רועי, הרועה שלי. מה הרועה מנהיג את הצאן ומוליכם למרעה טוב, למרעה שָׁמֵן, במקום נחלי מים, מיישר הליכתן בצדק ובמשפט, אף הקב"ה, כתוב, בנאות דשא יַרְבִיצֵנִי על מי מנוחות ינהלני נפשי ישובב.

שפט) מכאן לימדנו הקב"ה על הרשעים. והנה הסנה בוער באש, לעשות בה דין לרשעים. והסנה אינו אוּכָל, שאין בהם כליה. בוער באש, רמז לאש של גיהינום, אע"פ שהאש נראה למשה שהוא צדיק, מ"מ רמז לאש של גיהינום, לרשעים. אבל, הסנה אינו אוּכָל, שאינו עושה בהם כליה.