הנה מתחילה ברא את העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים. פירוש, דמדת הדין היא המלכות, ששם היתה מקום הצמצום, שמשם ולמטה עומדים בחינת חיצונים. מה שאם כן בט"ר יכולים לקבל השפע בלי שום פחד. אבל לא היה העולם מתקיים, היינו הבחינה ד', אי אפשר לעולם שיקבל תיקון, משום ששם מקומה ואי אפשר לשנות, זאת אומרת לבטל את הכלי קבלה, יען שזה טבע ואי אפשר לשנות. שענין טבע הוא כח עליון, שכך היתה רצונו ית', שיהיה הרצון לקבל בשלימות ואי אפשר לבטלו. וכן באדם למטה, אי אפשר לשנות את הטבע. והעצה לזה היתה שיתוף עמה מדת הרחמים, פירוש, שעשה את הגבול שיש במלכות במקום בינה, זאת אומרת, שעשה כמו שיש איסור לקבל ושם יכולים כבר לעבוד, זאת אומרת לקבל על מנת להשפיע, יען ששם אין מקומה של הבחינה ד', לכן יכולים לבטלה. מזה נצמח, שהבחינה ד' בעצם נתקנת, זאת אומרת, שע"י הורדת של הבחינה ד' למטה, זאת אומרת שמגלה שאין זה מקומה, וזה ע"י מצות ומעשים טובים שמגלה, הוא מברר את הבחינה ד' בהבחינה ב', שמראה שזה מקומה למטה. ואז עולה הזיווג ונמשך מוחין למטה, אז עולית ה' תתתא לעינים, והתחיל עוד הפעם העבדות להפוך הכלי קבלה. ועיקר התיקון הוא משום שנותן לסטרא אחרא חלק, דהיינו שמקודם היה מקום יניקתה רק מבחינה ד', שרק שם הוא מדת הדין, מה שאין כן בבינה. אבל עכשיו גם בינה לקחה בחינת מיעוט, שנתערב גם בה מדת הדין. נמצא, שנתגדל מקום דמדת הדין. אבל על ידי חלק הזה יש מקום עבודה, שיהא יכולים לדחות, יען שאין זה מקומה באמת. ואז כשכבר רגילין לדחות אותה ממקום שאפשר, נצמח שיכולין לדחות אותה ממקום שלא היה אפשר מקודם.